הפנים הרבות של עומר שריף

עומר שריף, שמת ביום שישי האחרון, היה השחקן המצרי היחיד שנהפך לכוכב קולנוע בינלאומי. הקריירה שלו היתה מגוונת מבחינת היקפה והיקף המוצאים של הדמויות שגילם

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

עיניו החומות הלחות של שחקן הקולנוע עומר שריף, שמת ביום שישי האחרון מהתקף לב, בן 83, היו סימן ההיכר שלו. אלה העניקו לו את אופיו הרומנטי שבזכותו גילם קשת רחבה של גיבורים ממוצא שונה. גם חיוכו העדין, שניכרה בו מידה של אירוניה שהשתלבה באופיו המלנכולי, וגם השפם שעיטר את שפתו העליונה, הקנו לשריף, השחקן המצרי היחיד שהיה לכוכב קולנוע בינלאומי, מראה של גיבור קולנועי רומנטי. מראה ששירת אותו היטב, בעיקר בשנות ה-60, שבהן מעמדו ככוכב בינלאומי פרח ואחר כך דעך. איש לא טען מעולם ששריף היה שחקן גדול; נוכחותו היתה לרוב מאופקת מדי ולעתים אף מונוטונית, אבל בשיא הקריירה שלו היתה לו פוטוגניות שהכרחית להפיכתו של שחקן לכוכב קולנוע.

שריף הגיח לכוכבות הבינלאומית כפי שכוכב אמיתי מגיח אליה. ב"לורנס איש ערב", סרטו של הבמאי הבריטי דיוויד לין מ-1962, שנחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים ביתר בתולדות הקולנוע, הוא גילם את שריף עלי, שנהפך לבעל בריתו של טי־אי לורנס (פיטר אוטול, בתפקיד שפירסם אותו) במלחמתו במדבר, ונראה תחילה כנקודה באופק המדברי, המתקרבת בהדרגה ומתגלה במלוא הדרה האקזוטי. הופעתו של שריף בסרט, שזיכתה אותו במועמדותו היחידה לאוסקר, היתה יכולה להפוך אותו לכוכב לרגע, כפי שקרה לפני כן לשחקנים שהופעתם כללה מידה של ייחודיות אקזוטית. אבל הצופים רצו לראות אותו שוב והוא ניהל את הקריירה הבינלאומית שלו בחוכמה, בעיקר בכל הנוגע לניתוקו מזהותו האוריינטלית, שהיתה מגבילה אותו.

אחרי "לורנס איש ערב", ב-1964, הוא הופיע עם צוות גדול של כוכבים, בהם סופיה לורן, אלק גינס וג'יימס מייסון, באפוס "נפילתה של האימפריה הרומאית" שביים אנתוני מאן. באותה שנה גילם כומר ספרדי בסרטו של פרד זינמן "ראו סוס חיוור", שעסק בזיכרון מלחמת האזרחים בספרד, לצדם של גרגורי פק ואנתוני קווין; וגם מהפכן יוגוסלבי בתחילת מלחמת העולם השנייה, לצדה של אינגריד ברגמן, באחד משלושת הסיפורים שהרכיבו את הסרט "הרולס רויס הצהוב", שביים אנתוני אסקווית הבריטי.

מעמדו ככוכב על נסק לגבהים כאשר דייוויד לין קרא לו שוב לגלם את דמותו של יורי ז'יוואגו בגרסתו לספרו של בוריס פסטרנק "ד"ר ז'יוואגו". אף שהסרט לא קיבל ביקורות מהללות כמו "לורנס איש ערב", והיו שקטלו את הופעתו של שריף, הוא נהפך ללהיט ענק וזכה בחמישה פרסי אוסקר. אחרי "ליל הגנרלים" של אנטול ליטבאק, שבו גילם קצין גרמני החוקר רצח של זונה על ידי קצינים נאצים והאגדה המקסימה "C'era una volta", שביים הבמאי האיטלקי הגדול פרנצ'סקו רוזי, ובה הוא כיכב שוב לצד סופיה לורן (שניהם ב-1967), הגיע השיא הבא, אולי האחרון, בקריירה שלו.

איני יודע מי הגה את הרעיון, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, להעניק לעומר שריף דווקא את תפקיד המהמר היהודי ניק ארנשטין בגרסה הקולנועית של המחזמר "מצחיקונת" שביים ויליאם ויילר, לצדה של ברברה סטרייסנד, שגילמה את דמותה של הבדרנית פאני ברייס. זו היתה הופעתה הקולנועית הראשונה של סטרייסנד והיא הביאה אל הבד את יהודיותה כפי שאף כוכבת קולנוע לא עשתה זאת לפניה. מובן שהמצרים לא היו מאושרים מבחירתו של שריף, ואף לא מהרומן שהתפתח בינו לבין סטרייסנד באתר הצילומים של הסרט. היתה תקופה שבה הוחרם במולדתו. הסרט זכה להצלחה גדולה ואף לביקורות טובות, אבל אלה הופנו בעיקר אל סטרייסנד (שהתפקיד זיכה אותה באוסקר) ולא אל שריף, שהופעתו, שבה הוא גם שר קצת, נחשבה לחיוורת (שריף הופיע גם ב-1975 בתפקיד אורח בסרט ההמשך ל"מצחיקונת", "פאני ליידי", שביים הרברט רוס).

שריף נולד כמישל שלהוב באלכסנדריה ב-1932 להורים ממוצא סורי ולבנוני. הוא גדל במשפחה אמידה, למד בבתי ספר פרטיים, אבל סירב להשתלב בעסקיו של אביו. ב-1954 נאות להצעה של הבמאי המצרי יוסף שאהין, גדול במאיה של מצרים, להופיע בתפקיד קטן בסרטו "מאבק בעמק". כוכבת הסרט הייתה פאתן חמאמה. השניים נישאו ב-1955 ושריף, בן למשפחה נוצרית, התאסלם למענה. הם היו נשואים עד לגירושיהם ב-1974, ונולד להם בן אחד. שריף היה לכוכב במולדתו, וב-1958 כיכב לראשונה בסרט לא מצרי, סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק באראטייה "גוהה".

שריף היה ידוע כשחקן ברידג' משובח שהופיע בתחרויות בינלאומיות ואף כמהמר כפייתי, שהסתבך לעתים קרובות בבעיות כלכליות וגם עם החוק. טוענים שזו הסיבה שהוא הסכים להופיע בכל סרט שהוצע לו, אבל רשימת סרטיו הבאים כוללת עוד כמה סרטים בעלי ערך ובהם "מיירלינג" של טרנס יאנג (1968), שבו הוא גילם את הארכי דוכס רודולף לצדה של קתרין דנב; המלודרמה האניגמטית "הפגישה" של סידני לומט (1969), שבו כיכב לצדה של אנוק אמה; ומותחן הריגול הרומנטי "זרע הטמרין" של בלייק אדוארדס (1974) לצדה של ג'ולי אנדרוז; תפקיד אחד שחייבים לשכוח לו הוא זה של צ'ה גווארה בסרטו הנלעג של ריצ'רד פליישר "צה!" מ-1969.

הוא זכה פעם נוספת לביקורות טובות כאשר גילם ב-2003 בסרט "מסייה אברהם" של הבמאי פרנסואה דיפרון בעל חנות ממוצא טורקי, שמתיידד עם נער יהודי. התפקיד זיכה את שריף בפרס הסזאר לשחקן הטוב ביותר. גם אם יכולת המשחק שלו לא היתה מגוונת ביותר, הקריירה שלו היתה מגוונת מבחינת היקפה והיקף המוצאים של הדמויות שגילם. המבט שבעיניו ימשיך להיות נוכח בזיכרון הצופים, בעיקר כשאותו מבט נתקל בשונים ממנו: פיטר אוטול הבלונדיני החיוור כלורנס, או ג'ולי כריסטי, יפה כחלום, כלארה ב"ד"ר ז'יוואגו", שנעימת הנושא שהמלחין מוריס ז'אר כתב לה תתנגן בתודעה בכל פעם שייזכרו בשריף. אז ניצתה הרומנטיקה במלוא עוצמתה בעיניו של שריף, זר לכאורה שנהפך לדייר קבע בעולמו הבינלאומי של הקולנוע.

עומר שריף ב-2008צילום: אי־אף־פי

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ