אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

"10% ילדה שלי", סרטו העלילתי הארוך הראשון של אורי בר־און, הוא מסוג הסרטים שמעוררים סימפטיה, אך לא עניין רב; סימפטיה היא דבר שאין לזלזל בו, אך בהעדר עניין רב שילווה אותה, התוצאה מותירה רושם שחולף במהרה לאחר שהצפייה בסרט נגמרת. בדברי הבמאי, שצורפו לתיק העיתונות של הסרט, כותב בר־און שבכוונתו בסרט היתה לנפץ את הסטריאוטיפ של ההורה החורג הרע, שמוכר לנו עוד מהאגדות שקראנו בילדותנו, והוא קיים עוד היום (בדבריו מזכיר בר־און את "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר מאשתקד, שבו דמויותיהם של האבות החורגים ודאי לא מוסיפות כבוד למעמד זה). בר־און טוען שבמציאות העכשווית יש צורך מיוחד לנפץ את הסטריאוטיפ השלילי הזה כיוון שהתא המשפחתי משתנה, יותר ויותר משפחות מסורתיות מתפרקות, ויותר ויותר הורים ובני זוג חורגים מתכנסים אל תוך התא המשפחתי.

אינני יודע עד כמה דמותו של ההורה או בן הזוג החורג עדיין מעוררת קונוטציה מאיימת; אינני סבור שיש עוד רבים שמאמינים שאמה החורגת של סינדרלה היא הפרוטיפ של ההורה החורג (ואולי צריך קודם כל לבטל את התואר "חורג" לפני שממשיכים הלאה); בדבריו בתיק העיתונות מציין בר־און שהצורך לנפץ את הסטריאוטיפ עלה אצלו כתוצאה מסיפור אהבה פרטי שלו, שבו היתה מעורבת בתה של האשה שאהב, ואני מכבד צורך זה. אולם, לא ניפוץ הסטריאוטיפ הוא זה שהיווה לגבי את העיקר בסרט, אלא תיאור היחסים המתהווים בין גבר זר לילדה, שנסיבות חייה דוחפות אותה, תחילה נגד רצונה, לשהות בחברתו. הבעיה מרכזית היא שתיאור היחסים בין שתי דמויות אלה אינו מוביל לאפיקים עלילתיים ורגשיים מורכבים, שהיו יכולים להעניק ליחסים אלה ולסרט כולו יותר עומק ונפח.

מתוך "10% ילדה שלי"צילום: יעל לב רם

אחד משני גיבורי הסרט הוא ניקו בן ה–26 (אודי פרסי), שעדיין מחפש את דרכו בחיים. הוא למד קולנוע, אך סרט הגמר שלו תקוע, כמו גם הוא עצמו. הגיבורה השנייה של הסרט היא פראני בת השבע (יהלי פרידמן), שפוגשת את ניקו לראשונה כשהוא במיטה עם אמה, שזו לא התחלה טובה ליחסים שיתפתחו ביניהם. הבחירה בשם פראני מעידה על אהדתו של בר־און לסופר ג'יי־די סלינג'ר, שאף מוזכר בשמו בסרט. פראני היתה הבת הצעירה של משפחת גלאס, שבה סלינג'ר התמקד ביצירתו, והיתה הגיבורה של סיפור שנשא את שמה, ויצא לאור ב-1961 בספר בשם "פראני וזואי".

אהדתו של בר־און לסלינג'ר, ורצונו כנראה להיות מושפע ממנו, אף הם מעוררים אהדה, ואינני מצפה שבסרטו הראשון הוא יממש אותה במידה של ייחודיות ומורכבות שאפיינה את יצירתו של הסופר האמריקאי, אולם, דווקא האזכור של סלינג'ר בסרט מבליט עד כמה "10% ילדה שלי" הוא יצירה שהצמצום מאפיין אותה.

עיקר הסרט הוא השינוי ביחסים בין הגבר לילדה, מעוינות לחיבה. המסלול העלילתי הזה צפוי מדי, ואין בו שום דבר ייחודי. יש בסרט סצינות מוצלחות ומוצלחות פחות, סצינות שמידה של ייחוד כן עולה מהן וכאלה שראינו כבר פעמים רבות מדי בסרטים קודמים העוסקים ביחסים בין מבוגר לילד, והתוצאה מתנהלת לה יתר על המידה על קו אחד. פרסי ופרידמן עושים את עבודתם במיומנות, אך זו מיומנות שנענית למגבלותיו של הסרט ואינה מצליחה לחרוג ממנו למחוזות שיפתיעו אותנו.

למרות הסתייגויותי זו בכל זאת יצירה שיש לה חן מסוים והיא, כאמור, מעוררת אהדה, בעיקר ברגעיה הטובים יותר. עם זאת, זהו סרט בוסרי, המעלה על הדעת סרט גמר של תלמיד, שסרטיו הבאים עשויים לממש את ניצוצות ההבטחה. יש לי אהדה גם לסרטים שמופקים באופן עצמאי, כפי שהופק סרטו של בר־און, שיוצרו עמל עליו במשך חמש שנים. יותר ויותר סרטים שכאלה מופקים במחוזותינו בשנים האחרונות, וזו תופעה חיובית שראויה לעידוד. חבל רק שהתוצאה לא עשירה, מורכבת וטובה יותר.

בר-און מעורר תקווה גם מפני שבדברי הבמאי שלו בתיק העיתונות הוא מספר שבסרטו הבא, שנמצא בשלב של גיוס כספים, הוא מתכוון להציג את סיפור חייו המיוסרים של הסופר הפולני מארק חלאסקו. ספרו הנודע ביותר של חלאסקו היה "היום השמיני בשבוע", שאף היה לסרט, ובסוף שנות ה-50 הגיע לישראל, שגם בה לא מצא מנוחה. כמי שזוכר עדיין את חלאסקו, יצירתו וקורות שהותו בישראל, שתועדה בעיתונות המקומית, זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, שאני מקווה שימומש במהרה.

"10% ילדה שלי". תסריט ובימוי: אורי בר-און; צילום: דניאל קדם, קובי צאיג; מוסיקה: ניקול מרסדס, רועי ארז; שחקנים: אורי פרסי, יהלי פרידמן, ורד פלדמן, גור בנטביץ', אורי קלאוזנר, עידן אלתרמן, אפרת בן יעקב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ