מתה הבמאית שנטל אקרמן

אקרמן, אחת היוצרות המשפיעות בקולנוע הפמיניסטי, הניסיוני והאוונגרדי, נהגה לבקר רבות בישראל, מתה בגיל 65. לפי דיווח ב"לה מונד" יתכן והיה מדובר בהתאבדות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שנטל אקרמןצילום: דניאל צ'צ'יק

האמנית, הבמאית וחוקרת הקולנוע שנטל אקרמן, מתה אתמול (שני) בגיל 65. כך דיווחו היום אתרי חדשות אירופיים. אקרמן הבלגית־יהודייה נחשבת לאחת היוצרות המשפיעות ביותר בתחומי הקולנוע הפמיניסטי והיצירה הקולנועית הניסיונית והאוונגרדית. לאורך השנים היא ביקרה פעמים רבות בישראל, ובאוגוסט הציגה בפסטיבל לוקרנו את סרטה האחרון, "No Home Movie", סרט תיעודי על אמה, נטליה אקרמן.

מותה של אקרמן היה לא צפוי. ב"לה מונד" הצרפתי טוענים כעת כי מדובר בהתאבדות. ב"ניו יורק טיימס" דיווחו כי סרטה האחרון התקבל בקריאות בוז בהקרנה לעיתונאים בפסטיבל לוקרנו, וכי חברים של אקרמן שסיפרו בעבר ש"סבלה ממשברים נפשיים", הביעו חשש לשלומה.

אקרמן נולדה בבריסל, בלגיה, ב–1950 למשפחה שחוותה על בשרה את זוועות השואה: סבתה, סבה ואמה נשלחו לאושויץ, ורק אמה נותרה בחיים. בגיל 18 ביימה את סרטה הראשון הקצר, "לפוצץ את העיר", וב–1972 ביימה את סרטה הראשון באורך מלא, "מלון מונטריי". שלוש שנים לאחר מכן, ב–1975, היא ביימה את סרטה המוכר והמוערך ביותר, "ז'אן דילמן". סרט זה, שנחשב לאחת מהיצירות הקולנועיות הפמיניסטיות החשובות ביותר שנוצרו אי־פעם, הציב במרכזו את שגרת חייה ומטלות יומה של עקרת בית המתגוררת עם בנה בדירה קטנה בבלגיה, ומקבלת גברים במיטתה כדי להתפרנס.

אקרמן הרבתה להציב נשים במרכז סרטיה, ועסקה גם בסוגיות חברתיות כמו זנות, מעמד האשה והומוסקסואליות. "הסרטים שלי פוליטיים, אבל בלי נקודה פוליטית אחת מסוימת", אמרה בראיון לשני ליטמן מ"הארץ" לפני כשנתיים. "משהו יוצא ממני. אני לא יכולה להגיד שיש משהו שהוא פוליטי במובהק. אני מנסה ליצור סרטים פתוחים מספיק, בשביל שאנשים יהיו חופשיים להרגיש את הזהות העצמית שלהם. אני לא אומרת לצופים מה לחשוב".

לאורך השנים ביימה אקרמן בין היתר את הסרטים "אני, אתה, הוא, היא" (1976), "חדשות מהבית" (1977), "סיפורים מאמריקה" (1988), "השבויה" (2000) שהוא עיבוד ל"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, ו"השיגעון של אלמאייר" (2011). בשנים האחרונות היא התקשתה להציג את יצירותיה הקולנועיות האקספרסיביות בבתי קולנוע מסחריים, אבל מוסדות אמנות שונים הכירו בחשיבות יצירתה, הקרינו את סרטיה וקיימו לכבודה רטרוספקטיבות.

ב–2006 יצא סרטה "שם למטה", שאותו צילמה בדירה תל אביבית, ובו על רקע צילומי פנים והצצות החוצה דרך חלון מוגף חלקית, היא מקריאה טקסטים שכתבה על יהדות, על קולנוע ועל משפחה.

באותו ראיון ל"הארץ" לפני שנתיים, סיפרה אקרמן כי היא משתדלת לשהות כמה שפחות באירופה, ומעדיפה לבלות את זמנה בארצות הברית ובישראל, שבה היא מרגישה בבית. "אירופה היא לא רק רקובה, אלא גם אנטישמית. אני לא סומכת עליהם. מאז פרשת דרייפוס ועד היום. האנטישמיות היא בדמם", אמרה אז.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ