פרידה משנטל אקרמן - מיוצרות הקולנוע הגדולות של המאה ה-20

הקולנוע של אקרמן, שמתה השבוע, היה נועז ופיוטי, ודרש מהצופים להיענות לו ולהיטמע בו. היא עצמה הכריזה כי היא כוללת בסרטיה את מה שבמאים אחרים היו זורקים בחדר העריכה

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אקרמן. יצירה גועשת ומרוסנת כאחדצילום: דניאל צ'צ'יק

אין מי שאמנות הקולנוע חשובה לו, שלא יזכור את הפעם הראשונה בה ראה את "ז'אן דילמן'', יצירת המופת של הבמאית הבלגית שנטל אקרמן מ-1975, ואחת מיצירות המופת של הקולנוע במחצית השנייה של המאה ה-20; שלא יזכור את ההלם וההתעלות שהצפייה בסרט זה עוררה בו.

"ז'אן דילמן", שאורכו מעט יותר משלוש שעות, ושמו המלא מציג את כתובתה המדויקת של גיבורת הסרט בבריסל, מציג את דמותה של עקרת בית (השחקנית הצרפתייה הגדולה דלפין סריג), אלמנה, אם לבן מתבגר, ששגרת חייה אינה משתנה מיום ליום; השוני היחידי בשגרת חייה הוא שמדי פעם, אחרי שהכינה את ארוחת הצהריים, היא מארחת לקוח כדי לתרום להכנסות הבית. לבסוף השגרה היומיומית מתפוצצת.

זכיתי לראות לראשונה את סרטה של אקרמן, שמתה השבוע בגיל 65, בביתו של מורי וחברי דוד פרלוב, שידע להעריך סרט לא קל ולא פשוט זה, וקיים מדי פעם מעין מועדוני קולנוע בביתו המוכר לנו כל כך מ"יומן" שיצר, אליו הזמין חברים (אז היינו עדיין תלמידים שלו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב). היתה זו חוויה מרתקת, כמעט מכוננת בחיי, בין השאר בגלל התגובות של כמה מהנוכחים לסרט. אני זוכר שאחת האורחות באירוע, מבקרת בעלת חשיבות, קמה ממקומה בכל פעם שדוד החליף גלגל במכונת ההקרנה שלו, הסתובבה בחדר שבו ההקרנה התקיימה, ואמרה במין ייאוש נוגע ללב כמעט: "אני לא מבינה... אני לא מבינה..."

ואמנם, אין כמעט עוד סרט שהוא כה תובעני כמו "ז'אן דילמן"; לכאורה דבר אינו קורה בו, מלבד מפגשיה המזדמנים של גיבורת הסרט עם לקוחותיה וסופו החד; דבר אינו מתרחש בו מלבד תיעוד עבודתה היומיומית של ז'אן דילמן, שכוללת הכנת שניצלים מדי יום, שאת תהליך הכנתם אקרמן מתעדת בפרטנות (נדמה שאין שוחרי קולנוע שמכירים את "ז'אן דילמן", שהמלה "שניצל" אינה מגיחה מיידית לתודעתם).

בשנות ה-60 וה-70, כאשר התבקשנו לציין שמות של במאיות בעלות חשיבות, המבחר היה מועט. היתה אגנס וארדה (בפסטיבל קאן השנה, שבו וארדה קיבלה פרס על מפעל חייה, למדתי שיש לבטא את שמה הפרטי "אגנס", ולא כפי שנהגנו עד כה, "אנייס") והיתה שנטל אקרמן, ולמרות שמספר הנשים היוצרות סרטים התעצם מאז מאוד, עדיין אני סבור שאקרמן היתה גדולת הבמאיות בתולדות הקולנוע. אני מוכן אפילו להתחייב ולומר שאקרמן היתה אחת היוצרות הגדולות של המאה ה-20.

יצירתה פעלה בין העלילתי לתיעודי, בין הניסיוני לניסיון ליצור קולנוע מסורתי יותר – אך תיאור יצירתה של אקרמן במושגים אלה ממעיט ממנה, כי יצירתה של אקרמן, בין אם זה היה סרט תיעודי או קומדיה רומנטית, פעלה הרבה מעבר לאפשרות למקם את סרטיה בטווח של מושגים אלה; יצירתה פעלה בטריטוריה שאינני יכול אלא להגדירה "הקולנוע של שנטל אקרמן": קולנוע נועז, מורכב, פיוטי, תמיד מפתיע ותמיד תובע מהצופים ללכת עמו, להיענות לו, להיטמע בו. אקרמן הושפעה מהקולנוע המודרני, כמו גם מהאמנות שנוצרה לאורך המאה הקודמת, אך תיאור של מכלול יצירתה כאלטרנטיבה לקולנוע ולאמנות בכלל אף הוא ימעיט בחשיבותה, גם אם פעם היא הכריזה – וזוהי אחת ההכרזות האהובות עליי, שהיא אולי רלוונטית במיוחד ל"ז'אן דילמן" – שהיא כוללת בסרטיה את מה שבמאים אחרים היו זורקים בחדר העריכה.

אקרמן נולדה ב-1950 בבריסל להורים יהודים דתיים ממוצא פולני. אמה היתה ניצולת אושוויץ, היכן שסבה וסבתה הושמדו. בראיון היא טענה שביום שבו ראתה את "פיירו המשוגע", סרטו של ז'אן לוק גודאר מ-1965, החליטה לעשות קולנוע. היא נרשמה לבית ספר לקולנוע בבריסל, ביימה בו סרט קצר, אך פרשה ממנו ועברה לניו יורק, שם היא נחשפה ליצירתם של הבמאים האוונגרדיסטים של התקופה: סטן בראקאדג', אנדי וורהול, ג'ונס מקאס – ויותר מכולם, מייקל סנואו. היא נשארה בניו יורק עד לתחילת שנות ה-70, חזרה לבריסל, ושם ביימה את הסרטים הראשונים שזיכו אותה בהכרה בינלאומית: "ז'אן דילמן", "אני, אתה, הוא, היא" (1976), "חדשות מהבית" (1977) ו"Les rendez-vous d'Anna" (1978). כמה מסרטים אלה היו גם פורצי דרך בתיאור יחסים לסביים בקולנוע. לתאר סרטים אלה – ואת "ז'אן דילמן" לא יכולתי שלא לתאר – תהיה טעות. צריך לראות אותם.

ב-1986 היא ביימה סרט מוזיקלי בשם "Golden Eighties"; ב-1989 את "Histoires d'Amerique", דיוקן של 100 שנים בתולדותיה של יהדות אמריקה, ב-1993 את "מהמזרח", שתיעד את מזרח אירופה אחרי קריסת הקומוניזם, ב-1996 את "ספה בניו יורק", קומדיה רומנטית עם ויליאם הארט וז'ולייט בינוש, ב-1999 את "דרום", שתיעד את גזענותו האלימה של הדרום האמריקאי, ב-2000 את "השבויה", על פי מרסל פרוסט, ב-2002 את "מהצד השני", שעסק במצוקתם של המהגרים המנסים להגיע ממקסיקו לארצות הברית, ב-2004 את הקומדיה "מחר אנחנו עוברות", ששניים מגיבוריה היו ניצולי שואה, ב-2006 את "שם למטה", שצולם בתל אביב. סרטה האחרון, "No Home Movie", שעדיין לא ראיתי, שרטט את דיוקנה של אמה, שמתה ב-2014. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים האחרון של לוקרנו שהתקיים לפני כמה שבועות, והתקבל שם באופן ביקורתי צונן.

זו רק טיפה בים של יצירה גועשת ומרוסנת כאחד. האוטוביוגרפי התערב בקולנוע של שנטל אקרמן. פגשתי את שנטל אקרמן כמה פעמים בעת ביקוריה בישראל, היתה לה משפחה כאן, ופגישותיי עמה היו תמיד נעימות מאוד. למרות היומרה הכרוכה בדבר, נדמה לי שאיבדתי חברה, שציפיתי לפגישתה הבאה עמה. היא היתה מרוכזת ביצירתה, ועם זאת היה בה משהו בלתי אמצעי, רציני אך גם מודע לתחומיה האינטלקטואליים של רצינות זו. זו פרידה בטרם עת. הקולנוע איבד את אחד מיוצריו הגדולים ביותר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ