זיכרון גורלי |

אתם מכירים אותו בתור נורמן בייטס מ"פסיכו"

כמו ב"פסיכו", גם ב"Pretty Poison" גילם אנתוני פרקינס גבר שסובל מבעיות נפשיות. אבל הסרט יצא רק בלוס אנג'לס ונכשל כלכלית, אולי משום שחתר נגד אמריקה באופן כה רדיקלי. צפו בסרט המלא

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין

בשנת 1960 יצא לאקרנים "פסיכו", סרטו המצליח ביותר של אלפרד היצ'קוק. אין כמעט מי שלא מכירים את השם נורמן בייטס, בעל המוטל שבו מתרחש עיקר עלילת הסרט. ייתכן ששם זה, ששלח את זרועותיו לסרטי המשך ולסדרות טלוויזיה, מוכר כיום לרבים יותר מזה של השחקן שגילם אותו, אנתוני פרקינס. הופעתו של פרקינס כנורמן בייטס היא אחת ההופעות הגבריות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע ומדהים לחשוב שהוא אפילו לא היה מועמד עליה לאוסקר (הוא היה מועמד רק לאוסקר משנה, בתחילת הקריירה שלו, על הופעתו בסרטו של ויליאם ויילר "השכנוע הידידותי" ב-1956).

עד להופעתו ב"פסיכו" גילם פרקינס לרוב את דמותו של הצעיר הכל־אמריקאי, גבוה, רזה, נאה. היצ'קוק השתמש בדימוי הזה של פרקינס כדי לעצב את דמותו של נורמן, אבל בחירתו בפרקינס נבעה גם מכך שזיהה בפרקינס פער בין הדימוי לשחקן, שכל מי שהכירו אותו וכתבו עליו תיארו את צדו המיוסר והאפל שנבע בין השאר מהקושי שלו לקבל את היותו הומו, עובדה שהוסתרה כמובן ממעריציו (בתחילת הקריירה שלו היו בעיתונות האמריקאית כאלה שראו בו יורשו של ג'יימס דין).

אף ש"פסיכו" היה ונותר סרטו הנודע ביותר של פרקינס, הסרט שם אותו בסד שממנו הוא לא הצליח להשתחרר. במרבית תפקידיו הנוספים הוא גילם דמויות נוירוטיות ואף פסיכופטיות שלא ניצלו את כישרונו הניכר. פרקינס המיוסר ממילא היה מודע לסד זה. זו אולי הסיבה שמיד אחרי הצלחתו הגדולה ביותר ב"פסיכו" הוא עבר לצרפת, שם חי ועבד בשנות ה-60. ב-1968 הוא כיכב שוב בסרט אמריקאי בעל ערך, "Pretty Poison", סרטו העלילתי הארוך הראשון והטוב ביותר של נואל בלק, שביים סרטי קולנוע מועטים (ראיתי את הסרט בארץ, אבל איני זוכר את השם העברי שניתן לו).

גם בסרט, כמו ב"פסיכו", גילם פרקינס גבר שסובל מבעיות נפשיות. עם זאת בחברת פוקס המאה ה–20, שהפיקה אותו, לא ידעו כיצד ואם בכלל להפיץ אותו משום שהיה מעין פילם נואר עדכני וגם קומדיה מקאברית אלימה. בלק עצמו טען מאוחר יותר שהסרט כמעט נגנז משום שהופק בשנה שבה נרצחו רוברט קנדי ומרטין לותר קינג, ובחברת פוקס המאה ה–20 חשבו שהצופים אינם מוכנים לסרט שמציג את אמריקה באופן כה אירוני ואפל. הסרט יצא לאקרנים רק בלוס אנג'לס ונכשל כלכלית. לא היה בניו יורק בית קולנוע שהסכים להקרין אותו. הדבר השתנה רק אחרי שכמה מבקרים, בהם פולין קייל, מבקרת הקולנוע רבת ההשפעה, שיבחו את הסרט. עם השנים הוא זכה למעמד פולחני ונחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו בארצות הברית בסוף שנות ה-60.

כרזת הסרט

ואמנם כמעט לא היה סרט שחתר נגד אמריקה באופן כה רדיקלי כשהוא משתמש בכמה מסמליה המסורתיים ביותר, כולל ערכי המשפחה שהיא סוגדת להם. העלילה, המתרחשת בעיירה האמריקאית הקטנה הטיפוסית, מפגישה בין הגבר הכל־אמריקאי (פרקינס בהופעה שמשתווה לזו ב"פסיכו") והצעירה הכל־אמריקאית, תלמידת תיכון בלונדינית יפהפייה (טיוסדיי ולד). הוא מבחין בה לראשונה כשהיא לבושה במדיה של מעודדת, אותו סמל של ראווה נשית אמריקאית צעירה.

דניס, הגיבור, בן ה-30 פלוס, משתחרר בתחילת הסרט מבית כלא שהוא גם מוסד לחולי נפש שבו שהה שנים ארוכות. הוא גר בקרוואן, מקבל עבודה במפעל לייצור חומרים כימיים, אבל חי בתוך הפנטזיות הפרנואידיות הרודפות אותו ובראשן שקומוניסטים שולטים במפעל שהוא עובד בו ועומדים להרעיל את המים באזור. הוא מעמיד פני סוכן סי־איי־אי שנשלח למשימה סודית, אולי באמת מאמין שהוא כזה. סו־אן, תלמידת התיכון שהוא התאהב בה, מאמינה לפנטזיות שלו, מתלהבת מהן ומגייסת אותו לעזור לה להשתחרר מעולה של אמה השנואה עליה. סרטו של בלק, יצירה אינטליגנטית, כתובה ומבוימת היטב, שואל מי בעצם המסוכן מבין השניים? דניס, סמל של גבריות כל־אמריקאית פגועה ואומללה, או סו־אן, סמל של יוהרה נשית צעירה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ