זיכרון גורלי |

למיניות נשית כזו הוליווד לא היתה מוכנה

הסרט "דו"ח צ'פמן" שביים ג'ורג' קיוקור ב–1962 היה נועז לזמנו: הוא התמקד בסוגיות שהיו אז טאבו בתעשיית הקולנוע האמריקאית, כגון נימפומניה ובגידות בחיי נישואים

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

יש סרטים שהעניין בהם נובע לאו דווקא מערכם האמנותי, אלא מתוקפם ההיסטורי. כזה הוא "דו"ח צ'פמן" מ-1962. ב-1953 פירסם אלפרד קינסי את ספרו "Sexual Behavior in the human Female", שהיה קובץ משלים לספרו מ-1948 שעסק במיניותו של הגבר האמריקאי. שני הספרים, שעוררו מחלוקת ואף שערורייה, מכונים יחד "דו"חות קינסי". ב-1961 פירסם אירווינג וולאס, מחבר רבי מכר טראשיים, את ספרו "דו"ח צ'פמן" שבמרכזו חוקר נוסח קינסי החוקר את מיניותה של האשה האמריקאית ומציג ארבעה מקרי מבחן של ארבע נשים בקליפורניה המשתייכות למעמד הבינוני הגבוה. היה מבקר שטען שוולאס הוא מחבר ספרות הג'אנק המצליח ביותר בתולדות אמריקה, אף יותר מהרולד רובינס ("השאפתנים") או ג'קלין סוזאן ("עמק הבובות"), מאחר שהוא התייחס ל"אמנותו" ברצינות רבה כול כך.

שנה לאחר מכן הוטלה מלאכת הפקת הגרסה הקולנועית של הספר על הבמאי הוותיק ג'ורג' קיוקר, שנודע כ"במאי של נשים". כוכבות רצו לעבוד עם קיוקר, שההומוסקסואליות שלו היתה סוד גלוי בהוליווד, וקיוקר, שביים כמה מהסרטים הטובים ביותר בעידנה של הוליווד הקלאסית, עבד בהצלחה עם גרטה גרבו, קתרין הפבורן, אינגריד ברגמן, אנה מניאני, ג'ודי גרלנד, סופיה לורן וכוכבות נוספות (ב-1964 הוא ביים את הגרסה הקולנועית המצליחה של "גבירתי הנאווה", עם אודרי הפבורן, שזכתה באוסקר וזיכתה אותו באוסקר ראשון). ב-1939 הוא ביים את הגרסה הראשונה של הקומדיה "הנשים", שהופיעו בה יותר מ-160 נשים ולא נראה בה גבר אחד, אף שהנשים בסרט דנו כל העת בגברים בחייהן (גם חיית המחמד בסרט היתה כלבה). באותה שנה פוטר באמצע צילומי הסרט "חלף עם הרוח", כי כוכב הסרט, קלרק גייבל, טען, שהוא מקדיש יותר תשומת לב לכוכבת הסרט, ויויאן לי, מאשר לו (גרסה נוספת וחמורה יותר טוענת שגייבל הביא לפיטוריו של קיוקר כי היה הומו ויהודי).

היתה זו החלטה נועזת להפיק בתחילת שנות ה-60 סרט על פי רב המכר של אירווינג וולאס מאחר שקוד הצנזורה הפנימית עדיין שלט בהוליווד, והספר, כמו הסרט, נגעו בסוגיות שהיו עדיין טאבו בתעשיית הקולנוע האמריקאית, כגון נימפומניה, פריג'ידיות ובגידות בחיי הנישואים. מפיקי הסרט חויבו לקצץ אותו ולכלול בסופו סצינה מלאכותית בעליל שבה הגיבור (אפרם זימבליסט ג'וניור) מכריז שארבעת הסיפורים אינם מייצגים את הנשים האמריקאיות, שמרביתן מנהלות חיי משפחה ומין נורמטיביים.

הסרט, שהוא אופרת סבון המבוימת במיומנות ובאלגנטיות האופייניות לקיוקר, מספר על אשה נשואה משועממת (שלי וינטרס) המנהלת רומן עם במאי תיאטרון; אשה נימפומנית ואלכוהוליסטית (השחקנית הבריטית הנפלאה קלייר בלום), שמנהלת רומן עם נגן ג'ז אלים; אלמנה צעירה שחושדת שהיא פריג'ידית (ג'יין פונדה בתחילת הקריירה שלה. היא היתה בת 25 וזה היה סרטה השלישי) ואשה נשואה נוספת (עוד שחקנית בריטית מוכשרת, גליניס ג'ונס) הנמשכת לשחקן פוטבול. בעוד שסיפורה של קלייר בלום הוא העגום ביותר, זה של גליניס ג'ונס, בגילומה הקומי המוצלח, הוא המשעשע ביותר.

צילום: ASSOCIATED PRESS

"דו"ח צפמן" הופק לפני שהמהפכה הפמיניסטית פרצה בארצות הברית במלוא עוזה, אבל כבר אז הואשם בסקסיזם. עם זאת, מעניין לראות כיצד הסרט ייצג, בלב השמרנות ששלטה בתחילת שנות ה-60 באמריקה ובקולנוע שלה – אלה עדיין השנים שבהן דוריס דיי גילמה את הבתולה הנצחית – את מכאוביה של האשה וסטייתה מהתפקידים המסורתיים שהפטריארכאליות הועידה לה. הגברברים בסרט, בגילומם של כוכבים חתיכים לרגע כגון ריי דאנטון, טיי הארדין, קורי אלן וצ'אד אוורט, אינם דומים לגברברים הניצבים במרכז הסדרה הטלוויזיונית הישראלית "ג'וני ואבירי הגליל". אבל גם סדרה זו, שהופקה 53 שנים אחרי "דו"ח צפמן", עוסקת בדרכה הלא מתוחכמת במיוחד במיניות נשית שנתקלת במיניות גברית מופגנת. אם רוצים, אפשר להשוות בינה לבין סרטו של קיוקר, שבאופן משונה נדמה כיום מיושן אך גם עדיין רלוונטי בעת ובעונה אחת.

תגובות