בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת הבמאי ז'אק ריווט, ממייסדי הגל החדש בצרפת

ריווט, בן 87 במותו, היה הראשון מבין יוצרי הגל החדש שעבר מביקורת קולנוע ליצירת סרטים. עם סרטיו הבולטים נמנים "פריז שייכת לנו", "הנזירה", "דוגמנית עירום" ו"לך תדע"

5תגובות
מתוך "פריז שייכת לנו", סרטו העלילתי הארוך הראשון של ריווט

במאי הקולנוע הצרפתי ז'אק ריווט, ממייסדי תופעת הגל החדש בצרפת ואחד הבמאים המעניינים ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי, מת אתמול (שישי) והוא בן 87. בשנים האחרונות הוא סבל ממחלת האלצהיימר.

סרטו העלילתי הארוך הראשון של ריווט, "פריז שייכת לנו", יצא לאקרנים רק אחרי שסרטיהם הראשונים של קלוד שברול ("סרז' היפה" ו"הדודנים"), פרנסואה טריפו ("400 המלקות") וז'אן־לוק גודאר ("עד כלות הנשימה") כבר יצאו לאקרנים, והפכו את הגל החדש לשם דבר בנוף הקולנועי הבינלאומי. ואולם, ריווט היה הראשון מבין חבורת יוצרים זו, שנפגשו בסינמטק הפריזאי אחרי מלחמת העולם השנייה והתאגדו כמבקרי קולנוע לוחמניים סביב כתב העת "קאייה די סינמה", שהחל לצלם את סרטו העלילתי הראשון כבר ב–1957, אך צילומי הסרט ארכו זמן רב, הופסקו פעמים רבות בשל מחסור בכסף, ציוד וחומר גלם; לבסוף, יצא הסרט לאקרנים רק ב–1960 ונכשל בקופות. עם זאת, טריפו, שהיה חברו הקרוב, כתב פעם שהגל החדש נולד הודות לריווט, שהחלטתו לעבור מביקורת הקולנוע לעשיית סרטים היתה זו שהאיצה בעמיתיו לנהוג כמותו.

ריווט ב-1984
אי־אף־פי
ריווט ב-2001
אי־פי

ריווט, שנולד ב–1928 בעיר רואן למשפחה של רוקחים, החליט לעסוק בקולנוע אחרי שקרא ספר של ז'אן קוקטו, שתיאר את תהליך העשייה של סרטו "היפה והחיה" מ–1946. יצירותיו של ריווט היו נגישות פחות לקהל הרחב מאלה של טריפו, שברול וגודאר (בחלקה הראשון של הקריירה שלו). לסרטיו היה מראשיתם ממד ניסיוני, הם היו אפופים קדרות ותחושה עזה של פרנויה עלתה מהם. כל אלה איפיינו כבר את סרטו הראשון, שהציג את סיפורה של סטודנטית לספרות הנסחפת אל תוך העולם הבוהמי בגדה השמאלית של פריז, מעורבת בניסיון שאינו עולה יפה של חבורת שחקנים להעלות הפקה של מחזהו של שייקספיר "פריקלס", ונגרפת למציאות על סף ההזיה, שהטירוף, ההרס העצמי ואולי גם האלימות שולטים בה.

קודם ל"פריז שייכת לנו" ביים ריווט שני סרטים קצרים, וב–1956 ביים סרט בן 28 דקות, "Le coup du berger", שהיה אף הוא אבן יסוד בהתפתחות הגל החדש. ב–1955 צילם ריווט את סרטו הקצר הראשון של טריפו, "הביקור", ובאותן שנים עבד גם כעוזר לבמאים ז'אן רנואר וז'אק בקר, שאותם הוא העריך. כמבקר, כמו עמיתיו, הוא הביע את הערכתו לקולנוע האמריקאי — בעיקר לבמאים כגון אלפרד היצ'קוק, הווארד הוקס ופריץ לאנג, אבל גם לבמאים לא אמריקאים כמו רוברטו רוסליני האיטלקי וקנג'י מיזוגוצ'י היפני; הוא גם תקף בחריפות את מרבית הקולנוע שהופק בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא נחשב על ידי רבים לטוב ולנוקב מבין מבקרי הקולנוע שכתבו ל"קאייה די סינמה", והיה אחד היחידים בחבורה שדעותיו הפוליטיות נטו במופגן לשמאל.

PARIS NOUS APPARTIENT [Jacques Rivette, 1960 - V.O.S.E.]rokopep

בין השנים 1963–1965 היה ריווט עורכו של "קאייה די סינמה", ובאותן שנים היה מעורב בשערורייה הגדולה ביותר בקריירה הקולנועית שלו בשל החלטתו שסרטו השני יהיה עיבוד של "הנזירה", ספרו של דני דידרו שיצא לאור ב–1796, אחרי מותו של דידרו, ותקף את הממסד הקתולי ואופן כפייתו על נשים צעירות להצטרף למנזר. כשנודע על כוונתו של ריווט לעשות את הסרט, הכריז מיד ה"קומיסיון דה קונטרול", ששימש כצנזורה בצרפת, שהסרט ייאסר להפקה ולהפצה. בעזרתם של גודאר ואשתו באותם ימים, אנה קארינה, שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי בסרט המתוכנן, הועלתה גרסה תיאטרונית של הרומן, שזכתה לביקורות טובות אך נכשלה כלכלית, והמיזם נגנז.

אחרי שנטש ריווט את עריכת "קאייה די סינמה", הוא והמפיק ז'ורז' דה בורגאר החיו את המיזם, וצילומי הסרט, בכיכובה של קארינה, החלו ב–1965, כשאיומים תמידיים מצד הכנסייה, שר המידע ומפקד המשטרה של פריז מופנים כלפי יוצריו. עוד בזמן צילומי הסרט הכריזה הצנזורה שהסרט ייאסר להקרנה. גודאר ושברול פירסמו מאמרים להגנתו של הסרט, ואליהם הצטרפו גם יוצרים כגון ז'אק פרוור ומרגריט דיראס. גם שר התרבות, אנדרה מאלרו, הביע לבסוף את תמיכתו בסרט, שבכורתו הרשמית היתה בפסטיבל קאן ב–1966. נשיא צרפת אז, שארל דה גול, כינה את השערורייה "מטופשת", החרם הוסר מהסרט והוא יצא לאקרנים ב–1967.

מתוך "הנזירה", הסרט שעורר את השערורייה הגדולה ביותר בקריירה הקולנועית של ריווט

ריווט, וכמוהו גם טריפו, גודאר ובמאים נוספים, היו מעורבים במאבק להחזרתו לתפקידו של אנרי לנגלואה, מנהל הסינמטק הפריזאי, שסולק מתפקידו, אירוע שהאיץ את אירועי מאי 1968. ב–1969 ביים ריווט את סרטו השלישי, "אהבה מטורפת", שתיאר את הידרדרות היחסים בין שחקנית (בול אוז'ייה) לבמאי שלה (ז'אן־פייר קלפון), בעת שהם מנסים להעלות הפקה של מחזהו של ז'אן רסין, "אנדרומכה". הסרט יצא לאקרנים בשתי גרסאות, אחת בת ארבע שעות והשנייה בת שעתיים. כמו אצל אלן רנה (שאמנם לא השתייך לתופעת הגל החדש אך סרטיו העלילתיים הראשונים, "הירושימה אהובתי" ו"אשתקד במרינבד", יצאו לאקרנים במקביל להתפרצותה של התופעה), גם בקולנוע של ריווט שימש התיאטרון רכיב מרכזי, באופן שבו החיים היו לתיאטרון והתיאטרון היה לחיים.

ב–1971 יצא ריווט להרפתקה הקולנועית הרדיקלית ביותר שלו — הסרט "Out 1", שאף הוא עסק בעשייה תיאטרונית, ואורכו המקורי אמור היה להיות 13 שעות, אך גרסה אלטרנטיבית שלו, שארכה ארבע שעות, יצאה לאקרנים בשם "Out 1: Spectre". הגרסה המקורית של הסרט שוחזרה ב–1990 והוקרנה במסגרות סינמטקיות ופסטיבליות שונות. ריווט לא האמין בהיצמדות לתסריט כתוב היטב והרבה להשתמש באלתור — מה שהעניק לסרטיו את המבנה הפרוץ והחופשי שלהם, שלעתים קרובות העצים את ההיבט הקודר והאפל שהתקיים בהם. הוא תיאר את התרבות שהתהוותה בצרפת אחרי המלחמה כמעורערת וספוגה באי־וודאות ובאיום מתמיד.

סרטיו הבאים פנו לעתים לכיוונים שונים מבחינה סגנונית: אלמנטים של פנטזיה חדרו לסרטיו, ובהם הקומדיה המקסימה "סלין וז'ולי יוצאים לשיט" מ–1974 ו"Duelle" ו"Noroit", שניהם מ–1976. ב–1981 ביים ריווט את המותחן הסוריאליסטי "גשר הצפון" וב–1984 את "אהבה על הקרקע", סרט בכיכובן של ג'רלדין צ'פלין וג'יין בירקין, שבו חזר הבמאי לעסוק בתיאטרון בנימה קלילה יותר. בחלוף שנה הוא ביים גרסה ייחודית משלו ל"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה. ב–1988 הוא ביים את הסרט "La Bande des quatre", שהציג את סיפורן של ארבע נשים צעירות הלומדות משחק; יש הרואים בסרט זה את הסרט שמסכם את כל יצירתו של ריווט מבחינת נושאיה וסגנונה.

ב–1991 ביים ריווט את אחד מסרטיו הנודעים ביותר, "דוגמנית עירום" (במקור, "La belle Noiseuse"), שבו מישל פיקולי מגלם צייר, הנשוי לג'יין בירקין, ואמנותו מתעוררת לחיים עם הופעתה בביתו של אשה צעירה, שגילמה עמנואל באר. הסרט זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן. ב–1994 ביים ריווט את "Jeanne la pucelle", שהציג באופן ריאליסטי ופיוטי כאחד את סיפורה של ז'אן דארק (שגילמה סנדרין בונר); 335 דקותיו של הסרט חולקו לשני סרטים, שהם שניים מסרטיו המרשימים ביותר של ריווט. ב–1998 הוא יצר את המותחן אפוף הקונספירציות "Secret defense", שלא זכה לביקורות טובות, וב–2001 ביים את הקומדיה השנונה "לך תדע". היא הציגה את סיפורה של שחקנית, שחוזרת לפריז לאחר היעדרות ארוכה, ובשבילה החיים הם תמיד במה; היא נעשית מעורבת בהפקה של מחזה מאת פירנדלו, שעוסק אף הוא בטשטוש הגבולות בין התיאטרון לחיים.

Confidencial (Secret Défense) Jacques Rivette, 1997 www.intermedio.net

עד ל–2009 ביים ריווט שלושה סרטים נוספים, ובהם "סיפורם של ז'וליאן ומארי" ב–2003, שעסק בחוכמה האופיינית לבמאי ברכיבי התעלומה והאיום המאפיינים כל סיפור אהבה. ריווט תכנן לביים את הסרט כבר ב–1975, אך לקה בהתמוטטות עצבים זמן קצר לאחר תחילת הצילומים. מרגריט דיראס הציעה להשלים את הסרט, אך כוכביו אז, אלברט פיני ולסלי קרון, סירבו.

עם מותו של ריווט איבדה צרפת את אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר שלה, שמכלול יצירתו עיצב עולם משלו, ואין מי שמשתייכים לקוטב הניסיוני של הקולנוע או מעריכים קוטב זה שלא נענו לסרטיו והושפעו מהם. מה שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר חבורה של שוחרי קולנוע צעירים, שהתבגרו בזמן המלחמה, נפגשו וגילו טעם ויעד משותפים, התפתח ביצירתו של ריווט ליצירה בעלת נפח עצום; ייתכן אמנם כי חלקה הגדול אינו מוכר לקהל הרחב, אך אין זה מפחית מחשיבותה בזיכרון הקולנועי המצטבר. וכפי שציינתי בטור שהקדשתי לפני כמה חודשים לסרטו הראשון של רייוט, "פריז שייכת לנו", הגיע הזמן שניחשף בישראל לרטרוספקטיבה מקיפה של יצירתו. מותו רק מדגיש את חשיבותו של מיזם שכזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו