רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקרב האחרון של פפה": לצחוק מהדיכאון הישראלי

מצד אחד לה פמיליה של בית"ר, מצד שני אוהדי הפועל קטמון - שני הסרטים הירושלמים משכו כל אחד בדרכו לצד אחר של המפה הפוליטית, והציגו את הכיוון אליו צועדת החברה הישראלית. תתפלאו לגלות שיש להם לא מעט במשותף

תגובות
התפוררות גוש השמאל. "הקרב האחרון של פפה"
הוט / ערוץ 8

שנת השיא של הקולנוע התיעודי הישראלי, שהצליח להוציא מאות אלפי קוני כרטיסים אל בתי הקולנוע, גולשת גם אל 2017 ובווליום גבוה במיוחד. הסרט "הקרב האחרון של פפה", שהוצג לראשונה בפסטיבל ירושלים, מגיע כעת להקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ ומעורר דיון ומחשבה על החברה הישראלית, הכיוון אליו היא הולכת והקטבים שלה - דרך עיסוק בעיר הכי "קשה" בישראל, ירושלים. "הקרב האחרון של פפה" הוא צד אחד של המתרחש בבירה, הצד השני הוא עוד סרט דוקמנטרי מדובר בשם "טהורה לעד". שני הסרטים בוחנים דרך הכדורגל ("טהורה לעד" יותר, ו"פפה" פחות) את הכיוונים בהם הייתה יכולה ללכת המדינה, ואת הכיוונים המפחידים אליה היא באמת הולכת. שני הסרטים עוסקים בתהליכים בתוך החברה הירושלמית המשליכים על החברה הישראלית כולה. בשני המקרים זה נעשה בתיווך משחק הכדורגל, במוצהר או בהיחבא, והדיון של בית"ר מול הפועל הופך לדיון על ימין מול שמאל. את תוצאות הדיון הזה ראינו כולנו מחוץ לבית הדין הצבאי השבוע בתל אביב.

» אוסקר 2017» מדור סרטים בעכבר העיר» על השנה הבידיונית של הקולנוע התיעודי » "אנשים שהם לא אני": דור מזוין» "החטאים": הסרט הישראלי הכי לא ישראלי» "לא פה, לא שם": הומור מתחת לחיג'אב

"הקרב האחרון של פפה" אמנם עוסק באופן ישיר בפוליטיקה של הבירה והמדינה, אבל לא לחינם נפתח ומסתיים כשגיבורי הסרט נמצאים ביציע של הפועל קטמון. הפועל היא קבוצה שמייצגת סובלנות, וששייכת לאוהדיה הלכה למעשה - היא בבעלות הקהל, לשעבר של הפועל ירושלים, והם אלה שקובעים את ההנהלה (אבל לא קובעים במקומה). מן העבר השני של המתרס מגיע הסרט "טהורה לעד", המתלווה אל מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים באחד הרגעים המכריעים בתולדותיו - הגעתם של שני שחקנים מוסלמים לחיזוק הקבוצה, לקול מחאת האוהדים הלאומנים. בית"ר היא קבוצה שמייצגת בדלנות, שלא לומר גזענות, ואוהדיה קובעים את סדר היום בדרכם שלהם, ומכפיפים את ההנהלה לרצונם. החליפו את המילה "קהל" במילה "חברה" ויש כאן יופי של דיון קולנועי על המקום בו נמצאת ישראל, דרך שני סרטי ביכורים שמגיעה להם גם התייחסות בנפרד.

מלא מר"צ: "הקרב האחרון של פפה"

סרטו של מיכאל אללו הוא חוויית צפייה מסעירה באופן מפתיע - לחלוחית מורגשת בעיניים תוך דקות ספורות, יש צחוקים לאורך כל הסרט והסיום הותיר אותי מדוכא וחנוק מדמעות. זה קרה לאו דווקא בגלל האופן בו נגמר מסע הבחירות של פפה אללו, אביו של הבמאי ואייקון ירושלמי מזה שנים רבות, אלא בגלל תחושת אובדן דרך. מיכאל יצא לתעד את אביו לפני שנתיים בקרב האחרון שלו על רלוונטיות ולגיטימיות בירושלים, בעודו מנסה להתמודד לראשות העיר מול ניר ברקת, אך למעשה לכד את התפוררות גוש השמאל הישראלי. המחנה שיחק בפוליטיקאי הוותיק כבובה על חוט, הכשיל אותו שוב ושוב, והוכיח שאינו מונע מאידאולוגיה כלשהי, אלא מעסקנות ואינטרסים - בדיוק הדברים ששמאלנים מאשימים בהם את שלטון הימין, אבל לא טובים מהם במאום (אולי להיפך, הם הרי מתרשלים בכך). הניסיון של השמאל לנצח את הימין במשחק שלו, תחת הסתתרות מאחורי המילים "חילוניות" מול "התחרדות", מציג אותו כמיואש, מבויש ומבולבל.

מלבד השורה התחתונה הזו, חינו של הסרט נובע בעיקר מן היחסים בתוך המשפחה. ישנו ניסיון לצייר את פפה כדמות מעוררת אהדה אך גם מורכבת, כולל ברגעים פחות מחמיאים כאב או בעל, שכל כך מרוכז במלחמתו בטחנות רוח עד כי אינו עוצר להוקיר תודה לאלה שעושים עבורו הכי הרבה. האירוניה היא שמביאה לרוב את רגעי הצחוק בסרט, והיא נוצרת כשהגיבור, יליד פרו שעדיין נאבק לא רק על ערכיו אלא גם נגד השפה העברית, עובד לטענתו למען הציבור אבל מפספס את אלה שעובדים עבורו. כמו המשפחה, גם הסרט עצמו לא מטיל דופי ביושרה הפוליטית שלו ובדרכו הציבורית, ואינו מציג הסברים למקלות שתוקעים עמיתיו של פפה בגלגלים מלבד רדיפה אישית ולא מקצועית. הבמאי מקפיד גם להכניס את עצמו לסרט לא מעט, משהו שאפיין גם את סרטיו הקצרים. למרות שהוא מוסיף בכך ייצוג לדור שנטש את ירושלים לטובת תל אביב, טוב יעשה אם אולי ייגמל מצורך זה בעתיד. כך או אחרת, התוצאה היא דיוקן אוהד וחומל של אדם ערכי, הטובע בים של אינטרסנטים, ונותר קצר נשימה אך גם גאה בדרכו.

עוקפים מימין: "טהורה לעד"

סרטה של מאיה זינשטיין הולך מעט יותר רחוק בהיסטוריה, ומתחיל את עלילתו בשנים 2012-13. בית"ר ירושלים שידעה הצלחות רבות תחת ידיו של הבעלים השנוי במחלוקת ארקדי גאידמק, מדשדשת כבר כמה עונות. אך הפעם משהו מתחבר ובעידוד הקהל המסור מוצאת עצמה הקבוצה במקום גבוה בטבלה, עם אופציה להמשיך ולטפס. מסע הזוי למשחק ידידות עם צ'צ'ניה, כנראה לצורך העמקת קשרי סחר של גאידמק עם המקומיים, מציב את שחקני הקבוצה בסיטואציה עויינת במדינה מוסלמית. הקערה מתהפכת כשעם החזרה ארצה מודיע הבעלים על רכישת שני שחקני חיזוק לקבוצה, ג'יבריל קאדייב וזאור סאדייב, מגן וחלוץ צ'צ'נים. ארגון אוהדי בית"ר הקיצוני המכנה עצמו "לה פמיליה", ושבתקשורת נהגו לקרוא לו "הקומץ", לא מוכן לעבור על כך בשתיקה. מבחינתם שחקן ערבי (כלומר מוסלמי, הניסוח השגוי במקור) לא ילבש את מדי בית"ר ירושלים, או שלא תהיה בית"ר ירושלים. המאבק מסלים והופך לקרב עיקש ומתיש לא רק נגד קאדייב וסאדייב, ילדים בני 19 ו-23 שמתגעגעים לאמא, אלא בעיקר נגד ההנהלה והשחקנים הישראליים שנתפסו כבוגדים.

קובעים את סדר היום. "טהורה לעד" (צילום: חיים צח)

כמו מר"צ של פפה אללו בסרט הקודם, גם "לה פמיליה" הם כוח קטן שלא כולם סופרים. אבל בניגוד לשמאל האנמי, הם לא רק מביסים את יריבם ומחליטים בשביל כולם, אלא גם עושים זאת באופן לא מתפשר המונע מאידיאולוגיה טהורה - גזענות גלויה וגאה. זינשטיין מקפידה להעניק לכל הצדדים במלחמה הזו פנים, מלבד לארגון האוהדים שבעצם ניצח בה. היא משאירה אותם כדבוקה אחת, ומראה את מנהיגיהם האמיתיים - את אביגדור ליברמן המבקר ביציע וגם את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיודע מתי לחגוג עם הקבוצה. מעניין שגם "טהורה לעד" וגם "הקרב האחרון של פפה" עושים שימוש בתמונת הארכיון של בנימין נתניהו ואהוד אולמרט מחובקים ומביטים על הקהל החוגג של בית"ר (הקורא "מוות לערבים") בתור רגע מפתח בו השתנתה המדינה עוד לפני רצח רבין.

הדמויות הרבות, בהן גם השחקנים הצ'צ'נים האומללים, יחד עם הבחירה במבנה של מותחן אלים, מעניקים מעט ערך קולנועי לסרט שבלעדיו היה כתבת טלוויזיה עם סיפור מעולה ותו לא. אריאל הרוש, שהיה שוער וקפטן בית"ר בתקופה של עשיית הסרט, הופך לגיבור הטרגי - הוא אולץ לברך את המצטרפים החדשים בתור מנהיג הקבוצה על הדשא, אבל מבחינת הקהל נכשל בתפקידו האמיתי כשוער, כשומר הסף. איציק קורנפיין, מסמלי העבר של המועדון המייצג את ההנהלה הנוכחית, זוכה להרגיש את הצד השונא של הקהל שלו, ולא במקרה גם הוא שוער שמבחינת האוהדים נתן לשני כדורים מסוכנים להסתנן פנימה. מבין הצללים מגיח גם מי שמזהה נכון מגמות והופך לקפטן החדש של בית"ר, ומעל כולם ביציע הכבוד עם כוס יין ומבט משועמם, יושב ארקדי גאידמק. בשבילו, החברה הישראלית היא סתם שעשוע. או כפי שהוא עצמו מסכם זאת: "רק רציתי להראות את ישראל האמיתית".

"הקרב האחרון של פפה" - איפה ומתי לראות?

*#