רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי הפסיקו להיות סרטי האנימציה לילדים בלבד?

כשמדיום תמים למראה הופך למעטפת של מסרים נוקבים ובדיחות חכמות, יוצרי סרטי אנימציה מצליחים להרוג שתי ציפורים במכה אחת ולרצות קהל מגוון מאי פעם

תגובות

נהוג לחשוב שסרטי אנימציה הם ילדותיים, אבל נראה שהסטראוטיפ הזה עובר שינוי. ילדים תמיד יכלו להזדהות עם הדמויות במידה כזאת או אחרת וליהנות מהאווירה הקלילה, אך המעריצים האמיתיים של סרטים מצוירים בתקופה האחרונה היו דווקא המבוגרים. קחו לדוגמה את "הקול בראש", ההצלחה המסחררת מבית פיקסאר (כיום חלק מאולפני דיסני). לכאורה הסרט עוסק במה שקורה בראשה של ריילי, ילדה בת 11 שנאלצת לעבור דירה לעיר חדשה, וחושף את הרגשות שמניעים אותה. גם אם מדובר בסרט קומי שמציג רגשות כמו שמחה ועצב בתור דמויות צבעוניות, העלילה ריתקה מבוגרים למסך כי היא עוסקת בנושא רציני ומורכב: כיצד פועלת נפש האדם.

» פסטיבל הקולנוע בירושלים - כל הפרטים» מוצאים את דורי - שעתיים של כיף לא מחייב» כל הסרטים החדשים בקולנוע» כרטיסים במתנה לסרט העי"ג

על פניו יוצרי הסרט לקחו לעצמם חופש יצירתי והציגו את הראש בתור חמ"ל ואת הזיכרונות בתור ג'ולות, אך הם התייעצו עם מומחים בפסיכולוגיה וביססו את העלילה על מחקרים עדכניים בנושא רגשות. למעשה, יש בסרט טענה פילוסופית עמוקה שאין לנו בכלל חופש בחירה, כי כל הפעולות שלנו מונעות על ידי רגשות שאין לנו שום שליטה עליהן - מסר שלא הרבה ילדים יצליחו לקלוט בכלל. כמו בסרטי אנימציה רבים, אנשים בגילאים שונים יוכלו למצוא בקטעי הסרט רבדים שונים של משמעות. בקטע שבו שמחה מפילה את קופסאות העובדות והדעות שנשפכות ומתערבבות, בינג בונג, החבר הדמיוני של ריילי, אומר בתגובה "אל תדאגי, זה קורה כל הזמן" ומחזיר אותן ביחד לאותה הקופסה. הקטע גרף צחוקים מילדים ומבוגרים כאחד, אבל לא מאותה הסיבה - בעוד שהילדים צחקו מהגאג הפשוט, המבוגרים התלהבו מההמחשה לסיבה שבגינה אנחנו מבלבלים פעמים רבות דעות עם עובדות.

אין לנו שליטה עליהם. מתוך "הקול בראש" (צילום: יח"צ)אפשר למצוא רבדים עמוקים של משמעות גם ב"זוטרופוליס", סרט האנימציה הממוחשב מבית דיסני שיצא לפני מספר חודשים. למרות שהסרט מספר על צרות בעיר שכל תושביה הם יונקים חמודים וגיבורה היא שוטרת-ארנבת, הוא פונה גם לקהל בוגר יותר ועוסק בפוליטיקה, גזענות, ופמיניזם. עיריית החיות המתוקות מלאה בשחיתות כעורה, יש דעות קדומות ומתח בין הקרניבורים להרביבורים, ומתברר שצריך להיאבק במערכת בשביל לקבל לגיטימציה להיות ארנבת במשטרה. ילדים יוכלו ליהנות מהחיות המדברות ומהעושר החזותי של הציורים, בזמן שאנשים בגילאים מבוגרים יותר יקבלו ערך מוסף דווקא מהאלמנטים האפלים בעלילה. זוהי גישה חכמה בהתחשב בכך שילדים רבים לא יכולים ללכת לבד לקולנוע וכדאי לבדר גם את ההורים שמלווים אותם.מאבקי כוחות ואלמנטים אפלים. מתוך "זוטרופוליס" (צילום: יח"צ)יכול להיות שהפנייה ההולכת וגוברת למבוגרים באנימציות "ילדותיות" גם קיבלה דחיפה חזקה בזכות הטלוויזיה. הרי סרטי אנימציה שכוונו למבוגרים הם לא עניין חדש. אפשר למצוא דוגמאות מ-68' עם הפסיכדליה המצוירת של הביטלס "הצוללת הצהובה", סרטי אנימה יפניים אפוקליפטיים כמו "אקירה" מ-88' וביצירה הישראלית הטעונה על מלחמת לבנון "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן מ-2008. גם "אנומליסה", סרט הסטופ-מושן של צ'ארלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית בראש צלול") מהשנה שעברה עוסק בבעיה פסיכולוגית נדירה, שגורמת לגיבור הסרט לחשוב שכל האנשים בעולם הם בעצם אותו בן אדם במראה או תחפושות שונות - לא בדיוק חומר לסיפורי אגדות של דיסני. הסרט אף כולל סצנת סקס וקיבל בהתאם רייטינג של R לגילאי 16 ומעלה. בני ה-30 פלוס של היום גדלו על סדרות כמו "דובוני אכפת לי" ו"הרובוטריקים", והתבגרו עם אנימציה מתוחכמת יותר כמו "משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק". הם רגילים לצרוך סדרות מצוירות ומבינים שאפשר להשתמש במדיום בשביל לספר סיפורים מורכבים, בדיוק כמו שאפשר להשתמש בו בשביל להרגיע ילדים מול המסך. זה כנראה המצב עם "מסיבת נקניקיות" (מיוצרי "סופרבאד" ו-"פיינאפל אקספרס") ו-"החיים הסודיים של חיות המחמד" (מיוצרי "המיניונים") - שני סרטי אנימציה חדשים שמשווקים גם לקהל בוגר בעזרת ליהוק מלא בכוכבים והומור מתוחכם. עכשיו כשהסטיגמה נשברה ויש הרבה יותר דמי כיס מאי פעם, כנראה שתראו הרבה יותר מבוגרים בהקרנות של סרטים מצוירים.

מדיום לא כל כך תמים. מתוך "מסיבת נקניקיות" (צילום: יח"צ)

*#