אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצצה לפינות הנסתרות של פסטיבל קאן

אורון שמיר החליט לבקר במקומות הפחות נוצצים של הפסטיבל המעונב, התרגש מדברי הזיכרון לרונית אלקבץ, התרשם מהסרט החדש של הבמאי נדב לפיד ונהנה מכל רגע בקומדיה האיטלית החדשה "כמו משוגעות". יומן מסע

תגובות

סוף השבוע הראשון של פסטיבל קאן הסתיים, וזה זמן טוב לסטות לרגע מהשטיח האדום ולבדוק מה קורה במסגרות המשניות של הפסטיבל. הראשונה היא "השבועיים של הבמאים", המוקדשת בדרך כלל לסרטים מהסוג שלא מוצא את עצמו בתחרויות מעונבות, והשנייה נקראת "שבוע המבקרים", השמורה במרביתה לסרט הראשון או שני של יוצרים ויוצרות אותם הפסטיבל מעוניין לטפח. שתי המסגרות קיבלו אולם ומבנה משלהן במרחק הליכה קלה מארמון הפסטיבל. האולמות פחות מפוארים, אבל בהם יוצאת לחופשה הטקסיות הרבה של הפסטיבל (למרות ששני היוצרים שאת סרטיהם ראיתי זכו לכבוד מלכים מצד המארגנים והקהל כאחד). ראוי לציין כי ב"שבוע המבקרים" כיבדו גם את זכרה של רונית אלקבץ, שהייתה נשיאת חבר השופטים של המסגרת הזאת בשנה שעברה, עם דברי זיכרון חנוקים מדמעות על תרומתה של השחקנית והיוצרת הכה אהודה על הפסטיבל, שהלכה לעולמה בטרם עת בחודש שעבר.» פסטיבל קאן - כל הכתבות» איך היה בערב הפתיחה של הפסטיבל?» המועמדים הישראלים של קאן» אירועי הפתיחה של השנה שעברה» בינתיים בארץ: המועמדים של דוקאביבחביב הפסטיבל. נדב לפיד (צילום מסך מתוך יוטיוב החינוכית)

במסגרת "שבוע המבקרים" משתתף גם השנה שופט ישראלי - הבמאי נדב לפיד ("השוטר", "הגננת"), בן טיפוחים של פסטיבל קאן, שבסוף השבוע זכה לכבוד לא מובן מאליו. הפסטיבל המשיך במסורת של הקרנת כל סרטיו, וזה נכון גם ליצירתו החדשה, "מיומנו של צלם חתונות", בעלת האורך החריג של 40 דקות (ארוך מדי בשביל להיות סרט קצר, אבל לא ארוך מספיק בשביל להיחשב פיצ'ר). הסרט מתאר אנקדוטות מחייו של צלם חתונות (אוהד קנולר) שהגישה שלו לזוגיות ולנישואים אינה הולכת בתלם כמו של הזוגות אותם הוא מצלם. שתי אפיזודות מרכזיות בסרט כוללות שתי כלות יוצאות מן הכלל, המבקשות לבטל את הטקס ברגע האחרון - האחת בשל המחשבה על הטקס עצמו (אלינה לוי) והאחרת בשל רגשות כלפי הצלם (נעמה פרייס). אגב, למעריצי "הגננת" צפוי לעלות חיוך על הפנים עקב הופעת אורח של אבי שניידמן, הילד המשורר.

לפיד בורא עולם כאוטי ובלתי צפוי בתוך המסגרת העלילתית שהיא הכי שטאנצית שיש - חתונה ישראלית מפס ייצור. הגיבור שלו אינו צלם שמסתפק רק בתיעוד, החל מהחתונה הראשונה שצילם באופן אמנותי מבלי להתכוון, וכלה בבימוי החתן והכלה ליצירת התמונות והסרטונים כפי שהוא רואה את הדברים. כלומר, הוא לא רק מתעד אלא מתערב ומשפיע, נכנס באמצע אפילו. בחירה זאת יוצרת כמה רגעים בעלי עוצמה רגשית אדירה, המובאים בשפה הקולנועית הפרטית של לפיד, שממשיך את הקו של שני סרטיו העלילתיים באורך מלא אבל מקפיד גם להתנסות בדברים חדשים. הסרט מנכיח את המצלמה בשתי דרכים - ראשית מפני שהיא מצויה על כתפו של גיבור הסרט, כלומר נמצאת בפריים לא מעט, ושנית - האופן שבו הוא מחזיק ומטפל בה נע כל הזמן בין שלל הייצוגים של מצלמה בקולנוע. החל מנשק או קיר החוצצים בין הצלם למושאו, וכלה באמצעי להציץ או אפילו להתקרב יתר על המידה, מה שמייצר אינטימיות בין הצלם לכלה והופך אותו לחתן ליום אחד. לכך יש להוסיף את הצד השני של המשוואה, כלומר הצילום של הסרט עצמו בידי שי גולדמן, משתף הפעולה הקבוע של לפיד. המצלמה של גולדמן חופשית, מפתיעה, מרחיבה את הנפש. היא מלווה את האירועים או מתנתקת מהם באופן לירי, העט הנובע שעמו כותב הקולנוען את יצירתו. בצרפת ידעו להעריך את הסרט, עכשיו אפשר לקוות שגם במולדתו יימצא לו מקום.גרף תשואות מהקהל. "Like Crazy" - טריילר:

במסגרת "השבועיים של הבמאים" נערכה בכורה לסרט האיטלקי שנקרא בשפת המקור "השמחה המטורפת", אבל באנגלית הוחלט לתרגמו ל"כמו משוגעות" ("Like Crazy"). כך או אחרת, הכותרת רומזת לנקודת הפתיחה העלילתית - שתי משוגעות (ולריה ברוני-טדסקי ומיכאלה ראמצוטי) בורחות מבית המשוגעים שלהן. האחת לא מפסיקה לפטפט על חייה כאשת החברה הגבוהה, השנייה כמעט ולא פותחת את הפה עקב דיכאון וסימני התעללות עצמית מחייה באשפתות. השתיים פוצחות במסע שטיבו נחשף לאט, כמו גם המניעים הרגשיים של הדמויות, ובדרך זורעות כאוס קומי-טרגי בכל אשר הן עוברות. מזמן לא שמעתי קהל נהנה כל כך בקול רם מסרט, כולל מחיאות כפיים מקיר לקיר מספר פעמים במהלך ההקרנה עצמה, לשמע בדיחות שהפכו פופולריות בין רגע (למשל על חשבון הבנקים באירופה). שתי השחקניות שיתפו פעולה עם הבמאי בעבר - ברוני-טדסקי ב"הון אנושי" שהוקרן בישראל, ורמאצוטי ב"The First Beautiful Thing" המוקדם יותר. השילוב בין שתיהן עושה את הסרט, והאנרגיות המאוד שונות שהן מביאות משלימות אחת את השנייה. כיוון שמדובר בקומדיות מהסוג שאפשר למצוא את עצמך בוכה בהן בסוף, יש לי תחושה שהסרט יהיה הצלחה אצל הקהל גם בהמשך דרכו, אולי אפילו בישראל.

*#