${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המציאות עולה על כל דמיון: איך השתלטו סרטי "מבוסס על סיפור אמיתי" על המסך?

יותר ויותר סיפורים שקרו באמת מוצאים את דרכם אל המסך הגדול אבל לא מצליחים למשוך צופים כבעבר. למה זה רע? מה צופן העתיד של הקולנוע? ואיך זה קשור לבחירות באמריקה? דעה

תגובות
עוד סיפור אמיתי אחד ודי. לאונרדו דיקפריו, "האיש שנולד מחדש"
יח"צ

פעם, לא לפני הרבה זמן, כשהופיעו המילים "מבוסס על סיפור אמיתי" הקהל היה נכנס לכוננות - אם כי ידע שהוא עומד לראות סיפור שלא ייאמן כי ייתכן, ואם כי הבין שיש סיפורים מהחיים שמצליחים להיות גדולים מהמסך עליו הם מוקרנים. היום צירוף המילים הזה הפך כמעט בנאלי, מופיע ליד כל סרט שני שיוצא מידיה של הוליווד, ובעיקר מכין את הקהל לסרט רגיל, על אנשים רגילים בעולם די רגיל. איך קרה שז'אנר סרטים שהיה שמור לאירועים אייקוניים בלבד הפך לז'אנר הכי שחוק ומשומש שיש? התשובות לכך נעוצות במשבר העמוק שעובר על תעשיית הסרטים החזקה ביותר בעולם.

» המועמדים המסתמנים לאוסקר» קארה דלווין עושה "האלמנט החמישי"» "המפגש" - פסגת המד"ב» עלייתו ועלייתו של טום הארדי» מדור סרטים עכבר העיר» האבולוציה של סרטי החייזרים

כדי להבין את הסיבות לתופעת התפשטות סרטי "מבוסס על סיפור אמיתי" צריך קודם להבין את ממדי התופעה. בשש השנים שעברו מתחילת העשור השני של המאה ה-21 זכו באוסקר על הסרט הטוב ביותר ארבעה סרטים "אמיתיים" ("נאום המלך", "ארגו", "12 שנים של עבדות" ו-"ספוטלייט"). בשנתיים האחרונות בהן הגדילה האקדמיה האמריקאית את מספר המועמדים לשבע בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, היו ארבעה מתוך השבעה בכל שנה שמבוססים על סיפור אמיתי. רק לשם ההשוואה, בכל העשור של שנות ה-90', עשור מצוין בקולנוע, היו בסך הכל חמישה סרטים מועמדים לפרס. חמישה בעשר שנים, מול שמונה בשנתיים. בעשור הראשון של של שנות ה-2000 כבר ניתן היה לראות את העלייה בשימוש בסיפורים אמיתיים, כשתשעה סרטים הגיעו למועמדות לאוסקר בין 2000-2009,  אבל כעת התופעה הזאת נמצאת בשיא של כל הזמנים.

נראה שכל הסיפורים האמיתיים הטובים כבר תפוסים. "ספוטלייט", הזוכה באוסקר 2016
אי־פי

יש סיפורים אמיתיים כל כך גדולים שהם ראויים לסרט משלהם. "רשימת שינדלר":

אז למה היוצרים והמפיקים התחילו לספר רק סיפורים שכבר קרו במציאות? ראשית, בגלל הפסלונים שסיפורים כאלה תמיד הביאו איתם. די בציון סרטי-על כמו "רשימת שינדלר", "לב אמיץ", "אמדאוס" ו"גנדי" שזיכו את יוצריהם במבול פרסים מוזהבים, כדי להבין שהאקדמיה מאוהבת בסיפורים אמיתיים. גם הקהל, כמעט כמו ברפלקס מותנה, שלף את הארנק בכל פעם שהוצג בבתי הקולנוע סרט שקרה באמת. אפילו במאי אולטרה-יצירתי כמו כריסטופר נולאן, שבסרטיו הקודמים עסק בנושאים כמו זיכרון, חלומות ומסע בין כוכבים, החליט לעשות סרט "אמיתי". "דנקרק", שעתיד לצאת ביולי הקרוב, מתאר את סיפור הקרב על בריטניה וחילוץ מאות אלפי הלוחמים הבריטיים בחזרה לממלכה הנצורה. אז מה גורם לבמאי כל כך מיוחד לבחור בסיפור אמיתי לסרטו הבא? כנראה הרצון לסיים את התעלמות האקדמיה מאחד הבמאים החשובים בזמננו והשאיפה לאחוז סוף-סוף בפסלון ראוי. לשתי הסיבות החשובות האלה אפשר וחשוב להוסיף את הסיבה החשובה מכולן - היצירה האמריקאית נמצאת במשבר עמוק. אולי נגמרו הסיפורים הבדיוניים או הדמיון עצמו בארץ שהאפשרויות בה הפכו למוגבלות. מבט אל רשימת הסרטים המציגים בבתי הקולנוע מגלה שלושה סוגי סרטים עיקריים: סרטי גיבורי על לסוגיהם (שמבוססים על סיפורי קומיקס), עיבודים לסיפורים קיימים (רימייקים או עיבודים לספרים) וסיפורים המבוססים על סיפורים אמיתיים.

הקולנוע האמריקאי לא נמצא רק במשבר רעיוני אלא גם במשבר יוצרים חמור. בשלוש השנים האחרונות זכו שני במאים מקסיקניים בפרס הבמאי והשלימו זכייה חמישית של במאים זרים תוך שש שנים (יחד עם סטיב מקווין הבריטי על "12 שנים של עבדות" ומישל הזנצוויוס על "הארטיסט"). גם שלושת הבמאים המסקרנים בעולם הקולנוע, שעדיין לא הניפו פסלון, הם זרים (כריסטופר נולאן, דניס וילנב ואנדריאה ארנולד), והיוצרים החשובים בתחום הצילום והמוזיקה הם כבר מזמן לא "Born in the USA". כשמוסיפים לכך את העובדה שסין מתחילה להפיק בעצמה סרטים לקהל האמריקאי והבינלאומי כאחד, מבינים שאחד העמודים המרכזיים בבניית הנרטיב האמריקאי ששולט בעולם - הסרטים - נמצא בסכנת קריסה. ממש כמו אמריקה עצמה, גם ענף הקולנוע מבולבל, מפורד, מחפש את עצמו ומחפש בעברו תשובות שיבהירו את עתידו. כמו אימפריה שתהילתה מאחוריה, כך ארצות הברית והוליווד כאחד, נוברות בעברן כדי למצוא סיפורים להיאחז בהם. אבל ציבור הצופים אינו מטומטם, כידוע, והדבקת התווית שהייתה פעם איכותית והפכה לסתמית - "מבוסס על סיפור אמיתי" - כבר לא מביאה צופים לקולנוע. אף אחד לא מתרשם מהתווית הזאת כשהסרט עצמו הוא כל כך איזוטרי וחסר משמעות ("ספוטלייט" מישהו?).

"האיש שנולד מחדש" מסמל את המשבר - סיפור אמיתי ובמאי מקסיקני (צילום: יח"צ)

גם השנה טקס האוסקר יתמלא בסיפורים שהיו באמת, "דממה" של מרטין סקורסזה, "מאחורי המספרים" בכיכובו של קווין קוסטנר, "זהב" עם מתיו מקונוהי ו"הסרבן" של מל גיבסון הם רק טעימה מהמועמדים הבכירים למועמדות השנה. מיותר לציין שכולם מבוססים על סיפורים אמיתיים. סרט אמור להיות גדול מהחיים ולא לספר את החיים עצמם, בשביל זה יש חדשות או ערוץ ההיסטוריה. נדמה שעם כל סרט "מבוסס על..." שיוצא, עוד מלאך תסריט מאבד את הכנפיים שלו, והצופים את אהבת הקולנוע שלהם. אולי זה בגלל שכל הסיפורים הטובים כבר סופרו, אולי זה בגלל שכל הסיפורים האמריקאים סופרו, וכמו שהוליווד הייתה בשיאה בשנות השיא של האימפריה האמריקנית, כך השפל שלה אולי מבשר על תחילת השפל של ארץ הפסים והכוכבים. בטוח שהסינים והרוסים ייהנו לספר קצת מהנרטיב ההיסטורי שלהם ובכך להפוך אותו לנחלת הכלל, כי כמו בפוליטיקה של המזרח התיכון כך גם בקולנוע - אין ואקום - וכל מה שמתפנה על ידי אמריקה, מתמלא על ידי שונאיה. סיפור אמיתי.

עוד סיפור אמיתי בשרשרת. "זהב - Gold" - טריילר: 

*#