${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוגגים 20 שנה: הספר שבעקבות הסרט "לילסדה"

לכבוד 20 שנה לצאת הסרט "לילסדה" מתפרסם הספר "ההגדה של לֶילָסֶדֶה", שמכיל את התסריט המלא, סצנות שנגנזו, הערות הבמאי, שנמצאו במחברות ישנות, ומאמרים. שיחה עם כותב הספר שמי זרחין והעורך עודד וולקשטיין

תגובות

הסרט הישראלי שמייצג את המפגש המשפחתי בחג בצורה המדויקת והמעניינת ביותר הוא ודאי "לֶילָסֶדֶה", סרטו המלא הראשון של הבמאי, התסריטאי והסופר שמי זרחין. "לֶילָסֶדֶה" הוצג לראשונה בשנת 1995, ומאז נהיה לאבן דרך חשובה בקולנוע המקומי – לא מעט בזכות הקרנות חוזרות ונשנות שלו בערוצי הכבלים השונים במהלך החגים. הוא מתאר את חוויית ערב ליל הסדר של משפחת סתר, על היבטיו הנעימים, החמימים והמצחיקים, אבל גם על היבטיו הבעייתיים, הקשים והמאיימים.

לכבוד 20 שנה לצאת הסרט, יוצא כעת לאור הספר "ההגדה של לֶילָסֶדֶה: רומן עם תסריט", שמכיל את התסריט המלא, כולל סצנות שנגנזו; הערות מאת זרחין – רובן מתוך יומנים שנכתבו בשלבים שונים של העבודה; וכן מאמרים שמציעים קריאות שונות בתסריט ובסרט ודנים בין השאר במערכת היחסים המורכבת שבין תסריט לסרט.קשה לתייג את "ההגדה של לֶילָסֶדֶה" תחת ז'אנר ספרותי כלשהו. מבנהו של הספר מזכיר במעט את ההגדה של פסח: כותרות המאמרים והסיפורים הן מעין פרפזה על הטקסט המקורי: "חד גדיא", "שניים מי יודע", "דיינו" וכן הלאה. ככלל, מדובר בפורמט מאתגר. האם זה ספר עיון אקדמי? האם זו יצירה ספרותית? ומעניין מכך - האם יש טעם להדפיס תסריט של סרט שרובנו צפינו בו כבר (והרי על ההנחה הזאת מבוסס הספר כולו)? האם יש לו חיים משל עצמו? ניסיתי לפענח את התשובות לשאלות הללו באמצעות שיחות עם וולקשטיין וזרחין.

הכול התחיל מארגז בבוידעם

מאין בא הרעיון לפרויקט יוצא דופן כל כך?"זה התחיל מרצון של עינת ניב, העורכת הראשית עד לא מכבר של הוצאת כתר, לציין את 20 השנה לצאת הסרט בפרסום תסריטו", מספר זרחין, "המחשבה היתה להוציא אותו לאור כספר, אבל אני סירבתי כי חשבתי שזה די מיותר. ובכל זאת אמרתי - תנו לי לבדוק. הורדתי מהבוידעם ארגז שבו יש כל מיני חומרים שקשורים לסרט, וכשפתחתי אותו, נתקלתי בדברים ששכחתי מקיומם. קודם כול, מצאתי את הגרסה הגולמית והראשונית של התסריט. זו גרסה שהבנאדם היחיד שקרא אותה היה נפתלי אלטר, שישב אז בקרן (קרן הקולנוע הישראלי; אב"נ) וטיפל בסרט. הוא אמר לי שזה כתוב בצורה לא מקצועית, לא כמו תסריט, ושאני חייב לכתוב את זה בצורה כזו ששחקנים ומפיקים יידעו איך לעבוד איתו. לכל ההרהורים, הדימויים והבדיחות הפנימיות יש אולי ערך ספרותי, אבל אי אפשר לעבוד עם זה".

"ואז הייתי צריך לשבת ולעשות מעשה – להפוך את התסריט למשהו שבאמת אפשר לצלם. הייתי צריך להרוג את כל המקומות שהיו בעלי ערך מילולי בלבד – להבדיל מפעולות – כדי להפוך את זה למשהו שאפשר לעבוד איתו. אז התחיל תהליך שהיום בדיעבד אני מגדיר כתהליך של הוצאה להורג. כבר ביומנים שכתבתי בזמן העבודה על התסריט, חוויתי את זה ככה".

כשאתה מדבר על "הוצאה להורג", אתה מתכוון לכתיבה מקצועית על פי פורמט?"זו לא רק הכתיבה המקצועית, שהרגשתי שזה כמו לקחת איזו נשמה ספרותית שהיתה בו; זה גם להתאים אותו למסגרת ההפקתית, להתאים אותו לתקציב, לוותר על דמויות. החלום, החזון והכוונה האמנותית עומדים במבחן המציאות המעשית יותר ויותר, והמבחן הזה הוא לעולם בעייתי. ולכן אמרתי 'אם להוציא לאור את התסריט של לילסדה, אז רק את גרסת התסריט הזאת'. כך אפשר יהיה להחיות את הערך הספרותי ולהדפיס אותו בספר.נוצר נרטיב חדש לגמרי. שמי זרחין (צילום: אוהד רומנו)

"וכשמצאתי באותו ארגז גם יומנים ומחברות ופתקים שכתבתי, חשבתי שיכול להיות נחמד לקבץ אותם ולהוסיף כמה מהם לתוך הטקסט, אבל מרגע לרגע זה הלך והתרחב, ובשלב מסוים הרגשתי שלא מדובר יותר בספר של making of, אלא שאני בעצם יוצר משהו חדש לגמרי. פתאום הנרטיב של התסריט המקורי בשילוב הנרטיב החדש של הערות השוליים שמלוות את התסריט והקשר ביניהם יצרו נרטיב חדש לגמרי".

כך לדוגמה, כשאנחנו קוראים בהגדה את הסצנה שבה זר פרחים מרחף בכוחות עצמו - אחד הרגעים הזכורים ומעוררי התמיהה בסרט - אנחנו מגלים סיפור מעניין שעומד מאחורי זר הפרחים הפלאי הזה. בגוף התסריט המקורי, הזר מתואר כבעל תחושות ורצונות משל עצמו: "זר הפרחים משועמם בעליל. לו היה יכול, ודאי היה נאנח כמו מיכאל". ובהמשך: "[הזֵר] מאבד את סבלנותו, נמאס לו ככה, וגם קרני השמש לא מפסיקות להציק. הוא מתרומם באוויר ומתחיל לשייט לאטו, מרחף מעל הקרקע ומתרחק מהמקום".

זר הפרחים, כפי הוא מתואר בתסריט המקורי, הוא דמות ספרותית בעלת מחשבות ורצונות משל עצמה, ובעלת כוח דימויי ומטפורי חזק ביחס לדמויות ולהתרחשויות. בהערת שוליים שמופיעה ביחס לסצנה זו מסביר זרחין את הבחירה להעניק לזר חיים, וחותם אותה במשפט: "זר פרחים מעופף אינו נס, הוא פשוט סרט". הקריאה בהגדה מעניקה לא רק הסבר לבחירה החריגה, אלא מספרת את הסיפור בצורה חדשה ומעניינת.

סיאנס לא מתוכנן לתסריט

גם עודד וולקשטיין, עורך הספר, מתאר את תהליך העבודה כמפתיע ומפרה: "אני הייתי בטוח שנשב רבע שעה על התסריט ונקבע פורמט - לא חשבתי שיש פה עניין - אבל איכשהו נוצרה בינינו שיחה על תסריטים קבורים, על מילים מתות, על זיכרון, ופתאום נבנו מרתף ועליית גג, ובלי שידענו, עשינו מין סיאנס לא מתוכנן לתסריט. אני לא יודע שום דבר על מערכת היחסים שבין תסריטים לסרטים, אבל שמי הגיע עם הסיפורים שלו ועם היומנים ועם ההערות, והתחיל להיווצר דבר שנעשה מעין רומן. זה נעשה מהלך שנוגע בשבר שבין המילה לדיבור, בין התסריט לסרט, שנוגע ליחסים בין הסופר לבמאי. זו מין ביוגרפיה כזו שיש בה העלאה באוב והיזכרות. שום דבר מזה לא נרמז כשאמרו לי על הפרויקט בהתחלה. הטקסטים התחברו והתפתחו בדרכים לא צפויות, וממה שהיה אמור להיות חוברת צנומה של תסריט, נולד דבר מעניין הרבה יותר".אבן דרך בתרבות הישראלית. "לילסדה" (צילום: יח"צ)ולדבר הזה יש כוח משל עצמו, במנותק מהסרט?"יותר מזה, המחשבה שלנו היתה שאנחנו גואלים את התסריט מהסרט. החלטנו להפוך כיוונים: לנסות לפדות את התסריט כשלב במהלך העבודה; לתבוע את עלבונן של האיכויות של התסריט שנעלמו בסרט; להצביע על היתרונות שלו, להכריז על התסריט כסוג של 'גרסת הבמאי' של הסרט. לא לקרוא את התסריט כמשהו גולמי ומוקדם שבא להגשמתו באמצעות הסרט, אלא להפך – כמשהו שהסרט צמצם ואיחד.

"במובן מסוים הסרט עושה רדוקציה ויזואלית לטקסטואליות של הסרט. אנחנו רוצים להתקין בשביל התסריט המת החוזר לחיים את התנאים האידיאליים. לאפשר לו פריחה למלוא שיעורה של מילוליותו. זו מין ערכת החייאה של התסריט, שמנערת ממנו את כל הדימויים ומחלצת ממנו את המילוליות הקבורה".תסריט זו מטלה, רומן זו אהבה

שמי זרחין ידוע בעיקר בתור במאי ותסריטאי, וברזומה שלו ניתן למצוא עוד כמה סרטים שנהיו לקלאסיקות ישראליות, ובהם "הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי". אבל למעשה, "ההגדה של לֶילָסֶדֶה" איננה הצעד הראשון של זרחין בעולם הספרות. בשנת 2011 פרסם את ספרו הראשון "עד שיום אחד", שנהיה לרב-מכר מצליח.היית מגדיר את מלאכת הקיבוץ והכתיבה של "ההגדה של לֶילָסֶדֶה" כספרותית?זרחין: "בהחלט. ההרגשה שלי היתה שאני עושה מעשה ספרותי. הכוונה היתה ספרותית. יש סיפור שאני רוצה לספר, יש גיבורים שאני רוצה לבנות ויש סגנון. הסגנון לא נראה כמו ספרות. זה ספר שהוא ספרותי לגמרי, אבל הוא לא נראה כזה"."הסרט עושה רדוקציה ויזואלית לטקסטואליות של הסרט". "לילסדה" (צילום: יח"צ)אתה מרגיש שאתה נמצא בתָווך שבין ספרות לתסריטאות?"גם לפני שכתבתי את הספר הראשון שלי והתעסקתי רק בסרטים, תמיד היתה לי חיבה לערך הספרותי של סרט. לְמה הכוונה? האירועים שמרכיבים את הסרט מתפקדים כדימויים, ולא רק כשיקוף של מציאות. דימוי ומטאפורה אלה דברים שבבסיס הם ספרותיים. בגלל זה בסרטים שלי נמשכתי למקומות כאלה, לעלילות שיש בהן משהו מופרך אפילו, למחוזות עם אלמנטים אגדתיים או פנטסטיים. אבל לא תפסתי את עצמי כמישהו שנמצא במקום שכותב ספרות.

"ואז, כשכתבתי את 'עד שיום אחד', בפעם הראשונה בחיי נהניתי מאוד מהכתיבה. לכתוב תסריטים אני לא נהנה. למילים עצמן אין ערך – אתה כותב תסריט כדי להרוג אותו אחר כך. את עבודת הבימוי אני אוהב מאוד: המפגש עם השחקנים, הצילום, האור וכו'. זה מעיר אותי לגמרי. אבל כתיבת התסריט היא משהו שפשוט צריך לעשות. לכן, אם כתיבה של טיוטה לתסריט לוקחת לי יותר משבועיים-שלושה, אני עוזב את זה ומאבד עניין. אבל בכתיבה של ספר קורה משהו אחר: פתאום המילים שנמצאות לנגד עיניי אלו גם המילים שיימצאו לנגד עינייך כשתקרא אותו. זה מייצר תחושה אחרת לגמרי. תחושה של אחריות, תחושה של קדוּשה כמעט. זה לא משהו זמני; זה הדבר עצמו.

"עוד דבר שחוויתי כשסיימתי את כתיבת הספר היה קתרזיס. זה לא קשור לספר עצמו, אם הוא טוב או לא טוב; בגלל סיום הכתיבה עצמה חוויתי קתרזיס, והבנתי שזה משהו שלא קרה ולא יקרה לעולם בעשיית סרט, כי כשאתה עושה סרט, אתה תמיד נמצא בשלב מסוים מתוך השלם. אף פעם לא מגיע הרגע שבו הכל מתכנס. גם כשהסרט גמור ואתה רואה את העותק הסופי, כולל הסאונד, זה עדיין לא זה. יש תחושה שהסרט נעשה בגלגולים, והתחושה הזאת לא מאפשרת קתרזיס אמיתי ליוצר. אולי זו הסיבה שמיטב חבריי, ובמאים בכלל, נורא אוהבים להיות באולם בזמן שהסרט מוקרן, לחוות את הסרט דרך הקהל. הם מחפשים בקהל קתרזיס שמבחינתם לא היה קיים ולעולם לא יהיה".

» הכתבה פורסמה לראשונה באתר בית אבי חי

*#