${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרשום: "אני פלסטיני עם אזרחות ישראלית"

תאמר נפאר, הראפר הכי פוליטי שיש, מסרב ליפול להגדרות הידועות. הוא נלחם בשלטון כאילו לא קיבל פרסים ונאבק בדת כאילו אינו מוסלמי. בין ההופעות ברמאללה ומיליוני צפיות ביוטיוב, הוא לא מוצא את עצמו בפריחת סצינת ההיפ הופ הישראלית. למה? תשאלו את לוסי אהריש

תגובות

דווקא בשנה הכי מוצלחת של ההיפ הופ הישראלי, בה חדר הז'אנר ללב המיינסטרים, אחד מהנסיכים שלו מצא את עצמו בחוץ. "תשאל אותם למה אני לא מגיע, אני לא רוצה להגיד כאילו נצ'י לא מזמין אותי או משהו, כי אני כן מגיע כאורח לערבים מסוימים, אבל בכללי, פשוט לא מזמינים אותנו", כך אומר, כמעט בהתרסה, הראפר הישראלי-פלסטיני (?) הכי בועט שיש. "איזה ערבי כן מזמינים להופיע במרכז הבמה? לפני חודשיים עשו פרסומת בערבית, אחת קטנה, וכל המדינה התעוררה במחאה. למה? אנחנו מעל לעשרים אחוז מהאוכלוסייה, איפה הייצוג שלנו? מתוך 1,000 חברי אקדמיה לקולנוע, אין ערבי אחד. זה שוויון?"» מדור סרטים עכבר העיר» "הלהקה האחרונה בלבנון": ככה עושים את זה נכון» כל המלצות הצפייה לפסטיבל הסרטים בחיפה» "הבחורה על הרכבת": הכי רע שיש"תנו לפלסטינים לקבוע לעצמם את הסמלים שלהם". תאמר נפאר (צילום: נאדין נאשף)

ערבים כן זכו בפרסים, גם אתה על המוזיקה הטובה ביותר וגם רובא בלאל-עספור על התפקיד שלה ב"סופת חול""הפרסים שקיבלנו היו פרסים מקצועיים. רובא קיבלה פרס אישי לחלוטין, ואני מודה להם על זה שהם מעריכם את הכישרון שלי אבל ברגע שהיו צריכים להתייחס לנרטיב, הם הדירו את "ג'אנקשן" לחלוטין. גם מקטגוריית הבמאי, גם מהתסריט וגם מהסרט. למה? כי זה דיבר על הנרטיב הפלסטיני שלישראלים אין סובלנות להכיר אותו".יש לך הרבה ביקורת על תעשיית הקולנוע, אפילו שהיא מוגדרת "שמאלנית""הייתי צריך לעשות משבר ולריב איתם כדי שיתנו לי לשיר כמה מילים של דרוויש. זה דמוקרטיה? הם אומרים שהכל פתוח, שכולם יכולים להיכנס אבל זה לא נכון. מירי רגב באה לעשות את הפרובוקציה שלה בטקס, והצליחה. היא מכחישת נכבה וזה מה שהיא. אבל השמאל הישראלי, איפה הוא? למה הוא לא מנסה לקבל את הנרטיב הפלסטיני? למה כשסופת חול זכה בפרס, והשחקניות הפלסטיניות לא עלו לבמה כי לא רצו לחלוק אותה עם מכחישת נכבה, המפיקים לא כיבדו אותן ולא מחו את מחאתן? כי מקבלים את הערבי עד לרגע שהוא מתחיל לדבר פוליטיקה"."התפקיד שלי הוא לספר את הסיפור" - "ג'נקשן 48'", טריילר:

"ג'נקשן 48'" הצליח בגלל שהוא כן דיבר פוליטית?"אודי אלוני נתן לנו לבטא את הנרטיב באופן מוחלט, אותנטי ועטף את זה במקצועיות קולנועית. הוא לא ניסה לקחת בעלות על הנרטיב, כמו בסרטים אחרים על ערבים, 'ערבים רוקדים' למשל, שמספרים את הסיפור של הערבי עבור היהודי. יש המון סרטים ישראלים על ערבים, אבל בעברית. על הערבים ולא אל ושל הערבים. בגלל זה באו לראות את ג'נקשן עשרות אלפי צופים, 80 אחוז מהם ערבים, זה חסר תקדים כי הערבים לא ממש הולכים לסינמטקים. הם הפריפריה האמיתית, המוזנחת המוחלשת".שרת התרבות טוענת שהיא באה כדי לחזק אותם"מירי רגב לא באה לטפל בהם, הם כמו סרטן בגרון שלה. אני לא מאמין לה שהיא אומרת שהיא באה לטפל בפריפריה האמיתית - הפלסטינית".ועדיין, לטעון ל"הדרה" בזמן שסרט דובר ערבית זוכה בפרס זה קצת מוזר"סופת חול הוא סרט נהדר, שמדבר על הקושי בחברה הבדואית. סרט אמיתי, מרגש, עשוי בצורה יוצאת דופן ומדבר על בעיה אמיתית וכואבת. אבל הוא לא מדבר על הקשיים האחרים של הפלסטינים. כאילו הוא מתרחש במציאות אחרת, מנותקת מהעובדה שאין לכפרים הבדואים מים, שגירשו אותם מאדמתם וגוזלים את רכושם. ושוב, אין בזה להוריד משהו מהסרט החשוב והמצוין הזה. אבל הוא זכה בפרסים בין היתר כי השאיר את הפוליטיקה בצד".איך התחילה העבודה על ג'נקשן"?"עג'מי פתח לנו את הדרך, במובן של ייצוג אמיתי של תרבות פלסטינית אותנטית. כמו דיבור בערבית עם מילים בעברית שנכנסות פה ושם. נכון, הוא לא התעסק בפוליטיקה אבל כן בהווייה פלסטינית. והנה, הצביעות הישראלית שוב נעמדה על הרגליים האחוריות כשיוצר הסרט, סכנדר קופטי, העז להגדיר את עצמו פלסטינאי".אני טקסט פוליטי נפאר, 37 אב לשניים ("אני מנסה לאזן בין האהבה הבלתי נגמרת שלי לעצמי לאהבה שלי אליהם ולרצונות שלהם. זה קשה") ומתגורר בלוד, בוודאי לא מניח את הפוליטיקה בצד. הוא נטען תוך שניות בתוך השיחה, ולא ממש צריך לדרבן אותו כדי לדבר על הסכסוך. "האחריות שלנו היא לספר את הנרטיב הפלסטיני. לספר על הגזל, הנכבה, הבתים שהורסים בלוד, הכפרים הבלתי מוכרים. אנחנו המיעוט המדוכא, האחריות על הפתרון מוטלת על הצד החזק. אנחנו הצד המוחלש".אבל אולי הערבים-ישראלים..."תכתוב פלסטיני בעל אזרחות ישראלית..."אולי אתם צריכים לשמש גשר לשלום ולא מכשול?"אתם צריכים להשתמש בפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית כגשר לשלום. אנחנו מדברים שלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית. כמה שפות אתם מדברים? הרי עצם זה שאנחנו מדברים עברית, זה גם ניסיון להושיט יד"."תשתמשו בנו כגשר לשלום". תאמר נפאר (צילום: נאדין נאשף)לא היית רוצה להיות סמל של דו-קיום במקום של מאבק?"אתם מדברים על סמל אבל מי קבע שהאנשים אתם מגדירים כסמלים הם באמת כאלה? לוסי אהריש היא סמל של החברה הערבית? מי קבע? תנו לנו לקבוע את הסמלים שלנו. 90 אחוז מהתגובות בעמוד הפייסבוק שלה הם בעברית, הישראלים מחבקים אותה. למה? כי היא לא איום עליהם, היא קיבלה על עצמה לגמרי את הנרטיב הישראלי. מי קבע שפרס הוא סמל לשלום? לא צריך לשאול גם את הציבור הפלסטיני לגבי זה? נכון הוא עשה צעדים לשלום אבל גם היה בתפקיד בזמן שירו ב-13 נערים פלסטינים במהומות אוקטובר. מישהו מהממשל בא לנחם את משפחות הנרצחים, אחד מהם היה אח של אשתו של איימן עודה?"מה אתה חושב על ההחלטה של איימן עודה להיעדר מהלוויית פרס?"אני מבין ומכבד את ההחלטה של איימן לא להגיע להלוויה. זה שאבו מאזן הגיע והוא לא, לא צריכה להפתיע, יש הרבה קולות בחברה הפלסטינית, כמו שיש הרבה קולות בחברה היהודית. כמו שאבו מאזן בא ואיימן לא, ככה נתניהו הלך שמאלה ובנט ימינה".אבל מעשה כזה, כמו של אבו מאזן, יכול לכבוש את הקהל הישראלי ולקרב לבבות. כמו ביקור סאדאת"סאדאת בא לירושלים, כבש את הלב של היהודים אבל שבר את הלב של הערבים בעולם. בכלל, בישראל מדברים על דמוקרטיה אבל כשעשו בחירות ברשות והחמאס ניצח, אז אמרו "זה לא דמוקרטיה". למה חמאס שונה מליברמן? או בנט? הם דמוקרטיים? הבחירה בהם מסמנת שלום? למה להלוויה של רבין הגיעו כל מנהיגי ערב? כי הוא הלך על זה עד הסוף, ושילם גם את המחיר. למה להלוויה של ערפאת אף אחד לא בא? עבורנו הוא היה הסמל של השלום. אתם יכולים לקבל את זה?"ולגבי נושאים חברתיים-פנימיים בחברה הערבית, אתם נאבקים גם על זה?"איימן וטיבי נלחמים בעניין של רצח על כבוד המשפחה, הייתה הפגנה ענקית בלוד של נשים עם חיג'אב נגד הנושא הזה. מישהו סיקר את זה? היהודים אוהבים את הפלסטיני או כמו לוסי אהריש, כנוע לחלוטין, או קיצוני לצד השני. ככה הם אוהבים להתסכל עלינו, אבל אנחנו רבדים, רבדים שונים של עם שאף אחד לא מספר את הסיפור שלו. אז אני מספר, זה הג'וב שלי".חזק ברמאללה לפני 13 שנים, כשהסרט "אגרופים של זעם" יצא וניסה לשפוך אור על סצנת ההיפ הופ הישראלי, נפאר כמעט היה סמל של תקווה, כשהוא  וסאבלימינל נראו מחויכים ושרים יחד, דבר שהיום נראה כמעט דימיוני. "מה שהיה באגרופים של זעם היה לפני 13 שנה וגם אז לא הייתה אידיליה. היינו ביחד באוטובוס לאילת, חמש שעות, אז שרנו קצת ביחד. זאת הייתה מניפולציה קולנועית קטנה של הבמאית, וזה בסדר, אבל לא היינו אף פעם חברים".זה מדהים לראות לאיזה קצוות אתה והצל הלכתם"להשוות אותי לצל זה מעליב. הוא כותב סטטוסים, אני יוצר, כותב ומופיע".ואכן, נפאר נמצא בעין פסגה יצירתית. אחרי שכתב את התסריט ל"ג'נקשן 48'", הוא עובד כעת על עוד רעיון לתסריט וגם על מופע חדש עם רע מוכיח, המתבסס על העולם של "ג'נקשן". הוא גם מופיע ("בכל מקום, גם ברמאללה"), ללהקה שלו DAM יש מיליוני צפיות ביוטיוב ובקרוב יטוס להופיע בברלין וניו יורק עם הסרט בכיכובו. הסרט, אגב, התקבל בעולם הערבי באהדה עצומה. "הקהל הערבי חיבק את הסרט, הייתי איתו בהקרנות ברמאללה והקלטתי את הסאונד של סוף הסרט ומחיאות הכפיים הסוערות. זה היה מרגש מאוד. שני העיתונים הכי חשובים בעולם הערבי פרגנו לסרט ישראלי כמו שמעולם לא פרגנו, לפחות שלושה אייטמים עשו עליו, וזה בעיתונים שכל העולם הערבי רואה וקורא".הקהל הערבי פתוח לתכנים שמגיעים בישראל?"הקהל הערבי מגוון כמו הקהל הישראלי. בעזה יש את אחת מסצנות ההיפ הופ הכי חזקות שיש בעולם עם נשים ששרות ומופיעות. גם ברמאללה יש סצנה חיה ובועטת".אם אנחנו מסתכלים על קהילה דומה שסבלה מגזענות, השחורים באמריקה, הם דווקא השתמשו בראפ, סטנד אפ וספורט כדי לשבור את המחסומים. למה אנחנו לא רואים את זה גם בחברה הערבית?"אם כבר משווים את הערבים למיעוט מדוכא, אני חושב שההשוואה הנכונה היא לנייטיבס האמריקניים - האינדיאנים. שסילקו אותם מהאדמה, רצחו אותם ודיכאו אותם לחלוטין. איפה הם? שומעים אותם? לגבי השחורים, לקח להם איזה 400 שנה של עבדות ודיכוי כדי להתחיל לשבור את המחסומים. עד לפני 50 שנה הם בכלל לא יכלו להצביע באמריקה. אתה מבין? ואז האמריקאים באים ומנסים לדחוף דמוקרטיה לעולם הערבי. האסלאם היא הדת הכי צעירה בעולם, אז לוקח לה זמן וגם דמוקרטיה זה עניין של תהליך, של זמן"."חם כמו צמיג, יעני פאקינג אינתפאדה" - תאמר נפאר ברימיקס ל"סרט ערבי":המשחק בסרט גירה אותך להמשיך ולשחק?"מאוד מעניין אותי המשחק ואני רוצה להמשיך בזה אבל קודם כל זה לקום כל בוקר ולכתוב. ליצור, עד שנגמר הכוח. גם וגם, להיות כמו וויל סמית' כזה". למי מהראפרים הישראלים אתה הכי מתחבר?"אני מאוד אוהב את טונה, הוא עושה מוזיקה מדהימה כי הוא משלב כמה סגנונות ביחד. גם עשינו סוג של שיתוף פעולה כשעשיתי קאבר לשיר שלו. אתה מבין? זאת הדרך מוזיקה בשתי שפות, בועטת".אז בסופו של דבר, אתה אופטימי או פסימי לגבי החיים המשותפים כאן?"כמו כל דבר בחיי, זה מורכב, אני פלסטיני שגר בישראל, מוסלמי שאוהב לשתות, מגן על נשים בחברה המוסלמית אבל אוהב גם סקס. אני כמו הגיבור של הספר של אמיל חביבי - אופסימיסט. אופטימי כי אני מנסה לשנות את ההווה אבל אני פסימי לגבי העתיד".

*#