רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דעה: הקולנוע הישראלי מת, יחי הקולנוע המסחרי

כשהקרנות שולחות סרטים לקטוף פרסים בחו"ל ומשאירות את האולמות בארץ ריקים, המפיקים דווקא מרוויחים מהשקעה בקולנוע מסחרי. שינוי צורת החשיבה ושילוב האיכותי עם הפופולרי, יכול להעמיד את הקולנוע הישראלי על הרגליים. מירי רגב, לטיפולך

תגובות

איזה סרט ישראלי טוב ראיתם לאחרונה בקולנוע? מצליחים להיזכר? משהו? אם לא ראיתם, תוכלו לפחות לציין שם של סרט ישראלי כלשהו? התשובה לכל השאלות האלה מסתכמת ככל הנראה ב"אפס ביחסי אנוש". הסרט הישראלי המצליח ביותר בעת החדשה מכר למעלה מ-600 אלף כרטיסים. וזהו. הוא גם האחרון שהביא המונים אל בתי הקולנוע. אחריו וגם לפניו, האולמות היו צחיחים כמו הנוף בו הוא מתרחש. הכישלון הקופתי הסדרתי של סרטים ישראלים עומד בניגוד מוחלט להשקעה ההולכת וגוברת בתעשייה (כמעט 80 מיליון שקלים לשנה) ולמספר הסרטים המופקים כאן (28 בהקרנות מסחריות ב-2015). אך בעוד האולמות עומדים מיותמים בהקרנות של סרטים ישראלים שנתמכים על ידי קרנות הקולנוע השונות, הם הולכים ומתמלאים דווקא בסרטים "מסחריים" בהפקה עצמאית.

» הנצרות מעולם לא הייתה כל כך פוטוגנית» המועמדים לפרסי אופיר 2016» מה חשבנו על מסיבת נקניקיות?» כל הסרטים החדשים על המסך

בעוד חודש יתכנסו בכירי התעשייה לטקס פרסי אופיר בוואקום בו יעניקו לעצמם פרסים על סרטים שאף אחד לא רואה באמת. אם מתעלמים מרשימת הסרטים הנתמכים על ידי הקרנות הגדולות (קרן הקולנוע וקרן רבינוביץ') מגלים קולנוע ישראלי תוסס, צעיר וצבעוני. להיטי קיץ כמו "ארבע על ארבע", "מה כבר יכול לקרות?" ו"איביזה", לצד סרטי ילדים דוגמת "גאליס" ו"האוצר מעבר לנהר" הם רק תוצרת של השנתיים האחרונות. סביר להניח שאלה שמות מוכרים יותר מאשר סרטי הענק הכושלים שנתמכו על ידי המדינה. המשותף לכל הסרטים האלה הוא שהם הופקו מחוץ לדרך המלך של הקולנוע הישראלי, ללא תמיכת הקרנות. גם אם מדובר בסרטי ז'אנר שאיכותם מוטלת בספק, יש להם מקום, בוודאי מסחרי, ברפטואר הקולנוע הישראלי. אם מוסיפים לסרטים האלה הצלחות כמו "זינוק בעלייה", "שושנה חלוץ מרכזי" ו"ג'נקשן 48", מקבלים תמונה מעניינת בה כל הסרטים המצליחים שמשכו קהל גדול, נעשו על ידי מפיקים עצמאיים. אפילו הסרט הישראלי הכי מצליח השנה, "ג'רוזלם", שצולם בחלקו במצלמת פלאפון, נדחה פעם אחר פעם על ידי הקרנות והופק (בלית ברירה) על ידי יוצריו. לרשימה הזאת ניתן להוסיף גם את "הבן של שאול" שהתחיל כפרויקט בחממה של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, אך לאחר שקיבל סירוב מהקרנות התגלגל להפקה הונגרית ומשם אל האוסקר לסרט הזר.

זוכרים אותו? "אפס ביחסי אנוש" (צילום: יח"צ)

למה זה אמור להפריע לנו? מעבר לעובדה שכל הסרטים, בעיקר אלה שאף אחד לא רואה, ממומנים מהכסף של כולנו, קיים פה כשל מתמשך של תעשיית הקולנוע שלא הולך לתקן את עצמו. כשהמדינה החלה לתמוך בסרטים אי שם בשנות ה-60, היא הייתה עושה זאת בדיעבד ליציאת הסרט לקופות ועל פי הצלחתו המסחרית. השעבוד המוחלט לדעת הקהל הוליד כמה להיטי עד כמו "גבעת חלפון", אך גם דרדר את התעשייה לאוקיינוס רדוד של סרטי בורקס. בעקבות מחאת האמנים, נבנה מודל אחר לתמיכה שאחרי כמה שנים התפתח למודל הפועל כיום - קרן קולנוע שמחלקת לפי ראות עיניה המקצועיות את התקציב. המטוטלת הזאת נטתה לכיוון הפוך ב-180 מעלות והחלה לתמוך בלעדית בסרטי "איכות" שהרחיקו את הקהל הישראלי מהאולמות לשנים רבות. דווקא ההצלחה של "אפס ביחסי אנוש" והשקת מסלולי ז'אנרים מיוחדים בקרנות, הציתו תקווה שמשהו השתנה בראש הפירמידה, אך לא כך הדבר.

הפקה עצמאית מביאה את הקהל. "ג'רוזלם" (צילום מסך מתוך הסרט)

שיטת המיון של הקרן הביאה הצלחות בינלאומיות מרשימות בפסטיבלים ובאוסקר, אבל לא הצליחה לחדור ללב הקונצנזוס הישראלי. אולי אלה סרטי ה"כיבוש" או ה"שתיקה ומבט" שמייאשים את הצופים, אבל גם סרטים מושקעים ויקרים מצאו את עצמם יורדים בבושת פנים מהמסכים אחרי שבועות ספורים. התסכול של היוצרים מהתלות בגחמת הלקטורים של הקרן, לצד ההבנה המקצועית שאפשר להרוויח יפה מקולנוע ישראלי, הסיטו את הזרקור מבקשות תמיכה מהמדינה אל עבר כיסם של הטיטנים הגדולים, כמו האחים אדרי ויורם גלובוס. ההשקעה של מפיקים בסרטים היא מבורכת, ולו משום שהם "שמים את הכסף איפה שהפה שלהם" ואשכרה משלמים על סרט ישראלי. בכך הם נותנים תעסוקה ליוצרים ומרחיבים את יריעת הקולנוע. הרווחים של הסרטים האלה הולכים כולם, ובצדק, לכיסם של אותם מפיקים, זאת בניגוד להכנסות מסרט במימון המדינה, שאחרי כיסוי הוצאות ותשלומים, אמורות להחזיר כסף לקופת הקרן. הכסף שנכנס מהפקות עצמאיות, אם היה נכנס, יכול היה בקלות לקיים במשך שנים רבות את כל הסרטים הניסיוניים ואמנותיים שרצתה הקרן להפיק.

הצרפתים הבינו כבר שאין קולנוע "איכותי" בלי מסחרי, והחליטו לתמוך מדי שנה במספר פרויקטים עתירי תקציב הפונים לקהל רחב ו"לגזור קופון" מהרווחים שלהם כדי לממן סרטים "קטנים", ואולי גם חשובים יותר. אך כשקרנות הקולנוע בארץ מתעקשות לבחור בסרטים שברור מראש שירחיקו את הקהל, להעניק תקציבים לבמאים רק על סמך העובדה שכבר עשו סרט בעברם וליצור תחושה קשה של איפה ואיפה בקרב המפיקים, הן מרחיקות את הקולנוע הישראלי מעתיד עצמאי ובטוח. 

שמים את הכסף איפה שהפה שלהם. "גאליס" (צילום: אוהד רומנו)

כשמירי רגב, שרת התרבות השנויה במחלוקת, מדברת על מהפכה בתרבות הישראלית היא טועה כשהיא מדברת על שינוי התוכן. ההשפעה האמיתית נעוצה בכלל באנשים שבוחרים אותו. הפניית הזרקור לעמדות המפתח של התרבות הישראלית, בהן מכהנים מנכ"לים מספר דו ספרתי של שנים, החלפתם ואולי הגבלה עתידית של אורך הכהונות, יטיבו בסופו של דבר גם עם התוכן. בראש פירמידת הקולנוע הישראלי יושב אותו אדם כבר 16 שנים. נכון שסמכות מקצועית אמורה להתוות דרך, אבל כדאי שהדרך הזאת תשתנה ותתרענן כל כמה שנים. מינוי אנשים שמאמינים בקולנוע ישראלי אחר לעמדות המפתח, אולי תאזן את המטוטלת בה הוא חי בין האיכותי למסחרי. כולנו נרוויח מזה.

*#