אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל ברלין: כך ניצח תומר הימן את ההומופוביה

האחים הימן יצרו סרט על יחסי משפחה מורכבים ומלחמה בדעות קדומות. על הדרך הם הצליחו למוטט את חומות ההומופוביה - תומר הימן בטור אישי מפסטיבל ברלין

תגובות

אני רוצה לשתף אתכם ברגע אחד מהמסע שלי לפסטיבל ברלין. בזמן שהפרמיירה החגיגית של הסרט שלנו הסתיימה, אני עומד צמוד לאחי הקטן ברק שחגג ערב לפני יום הולדת 40. אנחנו בקושי מצליחים להוציא מילים מהפה ומזמינים את גיבורי הסרט להצטרף אלינו. באותו הרגע הקהל נעמד על רגליו ומתחיל למחוא כפיים. ואז אל מול עיני יורדים במדרגות אב ובנו. האב הוא מנכ"ל גבעת התחמושת, מיליטריסט ופטריוט עם רתיעה קשה מהומואים, ובנו סער, שברח מהעול המשפחתי לפני 17 שנים ללונדון ואובחן כנשא HIV. כשאני רואה אותם, רצות לי תמונות מהעשייה של הסרט. אני מנסה להיזכר מתי התחלנו אותו, למה עשינו אותו ומה היה בסיפור הזה שהחלטנו להקדיש לו חמש שנים מחיינו. שברי תמונות וקטעי סאונדים קופצים לי בראש במהירות של 120 קמ"ש, ומרוב ההתרגשות שמציפה אותי אני לא מצליח לראות את הפרצופים של הקהל. הכל נראה לי מרוח ומטושטש כמו בהזייה, תוך שאני מנסה להבין מה יש ברגע הזה שמפרק אותי רגשית. » פסטיבל ברלין 2016 - המועמדים, הזוכים והכתבות» הסרטים הישראלים שהתקבלו לפסטיבל ברלין» אוסקר 2016 - כל מה שצריך לדעת» לכל ביקורות הקולנוע» מה חדש בקולנוע? » הסרטים שמוצגים בבתי הקולנוע אני מסתכל על האבא של גיבור הסרט, שבמובנים מסוימים הוא הגיבור של הסרט עבורי. הוא נושא מבט חמור סבר, גופו מכווץ והוא יורד במדרגות יחד עם בנו שמגיע לבמה ומחבק אותי חזק. בעודנו מתחבקים, מהדהדים בראשי משפטים קשים מאוד שהאב הטיח בבנו במהלך הסרט: "תקח שני כדורים ויעבור לך להיות הומו... להומואים, בעלי חיים כאלו, כבר התרגלתי, אבל חיה כזו כמו HIV על זה עוד לא שמעתי... תקח אישה ותהיה הומו". את המילים הקשות האלה שובר זיכרון שנחרט גם הוא בראשי - סער שמצהיר בזעם שאת מערכת היחסים עם אבא שלו הוא גמר. בינתיים, ברקע מצטרפים 20 גברים הומואים מהמקהלה הגאה בלונדון ששרים את "Only You". בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שכך המסע הזה יגמר, ושהעולמות הכל כך שונים והמנוגדים יתחברו ויכבדו זה את זה. סיום מתוק למסע מפרך. מתוך הפרימיירה בפסטיבל ברלין:אני מגיע לפסטיבל בפעם הרביעית ובדומה לנושאי סרטי הקודמים, "מי יאהב אותי עכשיו?" ממשיך את החיפוש סביב המשפחתיות, השייכות והאאוטסיידריות. ברגע הקטן הזה אל מול 400 אנשים זרים, אני מרגיש בתוך הלב ניצחון קטן על דעות קדומות בנושא הומופוביה.  

אחרי שאני אוסף את עצמי ומתעשת, מגיעה שאלה ראשונה מהקהל - "אז איך בכלל הכרתם את סער?". אני חוזר במנהרת הזמן ל-1993, אז הדרכתי את אחד המחזורים הראשונים באגודה לזכויות ההומואים והלסביות, קבוצה של בני נוער מבוהלים מהחיים שהגיעו מרקע חילוני דתי וערבי. זה המקום שלימים ייזכר כ"ברנוער", בו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי. לאחד המפגשים הגיע בן הזוג של הבחור שאיתו הדרכתי את הקבוצה, והציג את עצמו בשם סער. הוא היה לחוץ ומבוהל עם עצב גדול בעיניים, הוא אמר לי שהוא מפחד לחזור לקיבוץ הדתי שלו, שיש לו בלאגנים בבית ושאולי כבר עדיף למות, כי הוא לא יצליח לקיים את החיים שהוא רוצה בארץ.השיא של המסע המרגש. תומר הימן, סער מעוז וברק הימן מפגשים שלא מרפים שנתיים לאחר מכן, פגשתי את סער במקרה ברחוב והזמנתי אותו אליי הביתה. בתקופה ההיא הייתי בתחילתה של אובססיית צילום, ולפנות בוקר הפעלתי את המצלמה והתחלתי לראיין אותו. הוא סיפר על הקונפליקט שקורע אותו מבפנים, על הקיבוץ שהגלה אותו, הנתק הרגשי ממשפחתו ועל זה שהוא הולך לחפש חיים טובים יותר במקום אחר. עד היום לא עוזבת אותי התמונה שלו יוצא מביתי, כשהוא מחליף לבגדים של דתי ומניח כיפה על ראשו. כך נפרדנו מבלי שאדע אם בכלל ניפגש בשנית.

שבע שנים לאחר מכן, אני שוב פוגש את סער ומזמין אותו אליי. באותו הזמן אובססיית הצילום התעצמה והפעם ביקשתי לראיין אותו באופן ישיר, והוא נענה מיד. סער לקח כמה נשימות עמוקות וירה "שמע, לפני כמה חודשים גיליתי שאני נשא HIV. זה הפך לי את החיים ואני לא יודע מה לעשות עם זה". בכנות מרשימה, הוא שרטט לי את כל הסיפור - איך הוא נדבק, מה הביא אותו למקום הזה ולתקופה הפרועה שבה איבד כל רסן ושליטה על החיים שלו. הרגשתי שהיו שם חומרים מצוינים ושמחתי שהוא הסכים לדבר באופן גלוי על הטאבו הזה. למחרת מוקדם בבוקר, קיבלתי טלפון, בו הוא הודיע לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים "אתה לא משתמש בראיון הזה בחיים. אין סיכוי שאי פעם המשפחה הדתית שלי תסכים שאני אדבר על המחלה בפומבי. חלקם אפילו לא יודעים שנדבקתי, ותומר, אני ממש מבקש ממך - תגנוז את הראיון הזה". בצער רב וללא שום ניסיונות שכנוע, אני גונז את הראיון ומבטיח לסער "הסר דאגה מליבך, לעולם לא אחשוף את העניין הזה".מדברים על הדברים הכי אישיים שיש. "מי יאהב אותי עכשיו?" - טריילר:

כעבור עשר שנים נסעתי ללונדון לקבל פרס שמחבר בין זכויות אדם לקולנוע - זו גם הייתה התקופה שבה התחלתי להשתמש בפייסבוק. בין החברים הראשונים שביקשו ממני חברות היה סער מעוז, הבחור שלא ראיתי כבר עשור. הפייסבוק מיד משתף אותי שסער חי בלונדון ואנחנו נפגשים. הוא זוכר היטב את הראיון הגנוז ומשתף אותי בהרהורי ליבו: "אתה יודע תומר, אולי הגיע הזמן שלי לדבר על HIV, נמאס לי לחיות במחתרת ולהיות שוב בארון, ואני חושב שאני בשל לצאת עם זה לעולם". שיתפתי אותו באמונה עמוקה שלי ושל אחי, שביצירות שלנו לא מספיק שהגיבור הראשי מסכים להשתתף, אנחנו רוצים לוודא שכל המעגל המשפחתי הקרוב מוכן לעבור את החשיפה ולהיות חלק מהתהליך. סער אמר לי באכזבה, "תומר, קשה לי להאמין שהמשפחה הדתית שלי תסכים לקחת חלק בסרט כל כך אישי". למרות זאת לא נבהלתי, התקשרתי לאחי ושיתפתי אותו בהתרגשות במפגש המחודש עם סער. "אני חושב שיש לנו גיבור אמיתי, אבל לא נראה לי שהמשפחה שלו מוכנה לקחת חלק בזה". ברק ביקש להכיר אותו, ודיבר איתו יותר מארבע שעות. בסוף השיחה, התחיל המסע של ברק עם כל אחד ואחת ממשפחת המעוזים. ההורים של סער התגרשו, בני המשפחה היו פזורים בכל רחבי הארץ, רמת הדתיות שלהם שונה, רמת הקרבה שלהם לסער שונה וכל זה לא הרפה את ידיו של ברק. אחרי חודש הוא הכריז בשיחת סקייפ משותפת "יש הסכמה מכל המשפחה. עושים את זה מתוך אהבה לסער. חברים, יצאנו לדרך". היום, חמש שנים אחרי הרגע הזה, ברק ואני עומדים על במת פסטיבל ברלין וקוראים לכל משפחת מעוז לבוא ולעלות ביחד לבמה. וברגע הזה, כל הקהל באולם הגדול נעמד על הרגליים ומריע להם.

*#