רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לסביות אינן נשים: מדוע "קרול" הוא הסרט הכי חשוב שתראו השנה?

למרות רצון היוצרים לקטלג את סיפור האהבה ב"קרול" כאוניברסלי, ההנאה הגדולה ממנו היא דווקא בהיותו סרט לסבי נהדר, שמצליח בו זמנית להציל את הגיבורות מקלישאות ומאפשר לצופים ולצופות להתענג עליהן

תגובות

בטקס האוסקר שייערך ב-28 בפברואר בלוס אנג'לס, לא יקרו הרבה מאוד דברים. למשל, אף שחקן אפרו-אמריקאי לא יזכה בפסלון, וגם שום סרט שיש לו חשיבות פוליטית או חברתית (ואל תגידו "ספוטלייט" או "מכונת הכסף"). כנראה שיזכה בו סרט שמככבים בו גברים לבנים, ושמספרים בו סיפורי גבורה של גברים לבנים ושבסופם הרבה גברים לבנים יוכלו להרגיש טוב עם עצמם על כך שעשו משהו טוב עבור העולם. כי בסופו של יום חברי האקדמיה לקולנוע, המייצגים במידה זאת או אחרת את הלך הרוח ההוליוודי, מסוגלים להתמודד רק עם מסרים וגיבורים ברורים. » קרול – איפה ומתי אפשר לראות?» מה חשבנו על "קרול"? ביקורת» אוסקר 2016 - כל מה שצריך לדעת» הזוכים הגדולים של הסאג» טקס לבן, מנחה שחור - הסערה באוסקר» המירוץ לפסלון: המועמדים לאוסקר 2016» הסרטים שמוצגים בבתי הקולנוע 

בראיונות הרבים שהעניקה קייט בלאנשט לקראת יציאת הסרט היא שבה והדגישה את האוניברסליות של סיפור האהבה המוצג בו. מצד אחד קרול, עקרת בית ואמא לילדה שנישואיה מתפוררים, ומצד שני תרז, יתומה בת 19, שרק מתחילה לגשש את דרכה בעולם. דרכיהן מצטלבות במקרה, והן מתאהבות עד מעל הראש, מה שכמובן מערער את הסובבים אותן - בעלה של קרול עוד מנסה לשמור על נישואיו, ומפעיל סנקציות משפטיות נגדה, ותרז עומדת מול בן זוגה וחבריה שלא לגמרי מבינים את מקור המשיכה לאישה מבוגרת. האוניברסליות באה לידי ביטוי, כך לפי בלאנשט (וגם היינס) בעובדה שכל התאהבות נדמית כזמן שבו העולם מסביב מיטשטש, ואנחנו מסוגלים ורוצים לעשות הכל כדי להחזיק בדבר החמקמק הזה. אך הדגשת האוניברסליות אינה בגדר פרשנות נאיבית כאן, אלא מעידה יותר מכל על הרצון להתרחק מההגדרה המאיימת "סרט לסבי". כלומר אם יצליח הבמאי (ושאר יוצרי הסרט), לגרום גם לסטרייטים להזדהות עם הדמויות, אז לא תהיה חשיבות של ממש למגדר שלהן. "קרול" - טריילר:זוהי עמדה מובנת, בעיקר מבחינה מסחרית ושיווקית. המושג "סרט לסבי" לכאורה סוגר את היצירה בתוך קטגוריה אחת, ולא מאפשר ריבוי פרשנויות, וגם מקשה על המפיקים והמפיצים להביא קהל לאולמות. אלא שבמקרה של "קרול" הבריחה לכיוון האוניברסליות מחמיצה את העובדה שאכן מדובר בסרט לסבי, אפילו לסבי מאוד, כלומר סרט שמבין משהו עמוק על לסביות ולסביוּת, אולי הרבה יותר מכל סרט אחר שראיתי. הן מבחינת הסיפור, הן מבחינת העיצוב האמנותי, הן מבחינת המשחק - קרול הוא סרט (וספר) על אהבה לסבית, והאופן שבו היא לא מצליחה להיות מובנת גם בעולם הבדיוני על המסך, וגם על ידי הצופים. מחוץ לגבולות המשמעות כשכתבה מוניק ויטיג את המשפט "לסביות אינן נשים" במאמרה "אדם אינו נולד אישה" (בהשראת סימון דה בובאר), היא סימנה את המעמד המיוחד (או את אי-המעמד) של לסביות בתוך תרבות סטרייטית. בתרבות כזאת המושג "אישה" כולל בתוכו את היותה-נתונה-לגבר, תכונותיה מותאמות לשלו ואין לה משמעות אלא כאובייקט התשוקה שלו. בעוד על הומוסקסואלים גברים חל איסור תרבותי, בין היתר בגלל שהאקט המיני שלהם מאיים לכאורה על הסדר החברתי, האהבה הלסבית אפילו לא מסומנת כמשהו שיש לאסור עליו. היא פשוט לא מובנת, לא ברורה, המיניות שלה חסרת פשר בחברה שתופסת מיניות רק כאקט של חדירה. כתוצאה מכך היא לפי ויטיג נופלת מחוץ לגבולות המשמעות, לא נספרת ולא מזוהה. אין מילים בשפה המילולית, הויזואלית והתרבותית שיכולות לתאר אותה, גם לא דרך איסור. ואגב, היסטורית, אם חלו איסורים על לסביות הרי שהם היו קשורים למראה החיצוני שלהן (למשל חוק שאסר על נשים להתלבש בבגדי גברים). מסרים חתרנים בתקופה שמרנית. קייט בלאנשט מתוך הסרט "קרול"

קריאה ב"קרול" (שיצא עכשיו בתרגום לעברית של דנה זייברט-טל, בהוצאת דיונון וציבלין) וצפייה בסרט הן המחשות מובהקות לטענה של ויטיג, שחרף העובדה שעברו כמה וכמה עשורים, ממשיכה להיות נכונה. קרול ותרז לא סתם בוחרות "לברוח" מהעיר, ולחפש לעצמן מקום שבו תוכל אהבתן להתממש. הסרט כולו בנוי כמשחק מקדים לסבי, שעבור הצופים שמורגלים באקשן הוליוודי, עלול להיראות איטי, מתמשך וחסר מובן. הדמויות מגבשות באמצעותו דרכי ראייה חדשות (ראייה מנוכסת בתרבות על ידי גברים), צורות דיבור חדשות ודרכים אחרות לאהוב. העובדה שפטרישה הייסמית' ידועה בעיקר כסופרת של ספרי פשע ("הכישרון של מר ריפלי", "זרים ברכבת") היא קריטית להבנת הסיפור. אלא שלא קרול ותרז הן הפושעות. אדרבה, ברור לגמרי שאף אחת מהן לא חשה אשמה על ההתאהבות הזאת. הסביבה מוצגת כאן כפושעת. קרול נאלצת לבחור בין להיות אם (כלומר אישה סטרייטית, נתונה-עבור-בעלה) לבין להיות לסבית, ובכך מגלמת דה פקטו את התפיסה הוויטיגית. וכן, העובדה שהיא בוחרת בתרז בסופו של דבר היא בבחינת אקט חתרני של הייסמית', שכזכור כתבה את הספר בראשית שנות ה-50, תקופה שמרנית במיוחד בארצות הברית.

אבל נחזור לאוסקר. בשנים האחרונות, אם זכו שחקניות על תפקיד של לסביות בסרטים, היו אלה דמויות שגילמו את האימה הגדולה של התרבות מנשים אלה. שרליז ת'רון כרוצחת האימתנית ב"מונסטר" או הילארי סוואנק כטרנסקסואל ב"בנים אינם בוכים" (אנט בנינג וג'וליאן מור ב"הילדים בסדר" אמנם קיבלו מועמדות, אך לא היו קרובות אפילו לזכייה). דמויות שמגלמות את הסגת הגבול המגדרית, וחוזרות בסוף היום למקומן (בדרך כלל מתות או הופכות לסטרייטיות), הן כבר משהו שהתרבות מסוגלת לסמן, ובמידה מסוימת לקבל טוב יותר כאיסור. סוף טוב לא טוב לאוסקר. קייט בלאנשט ורוני מארה (צילום יח"צ)סרט של אף אחד "קרול" רווי בקלישאות על האופן שבו לסביות מתאהבות - עודפות של דרמה רגשית (אם בכלל יכולה להיות עודפות כזאת), שהשיא שלה אינו נמדד באקט מיני או בהסדרת מערכת היחסים; הריקוד העדין בין הזדהות בין שתי הנשים לבין ההתאהבות הטוטאלית שלהן זו בזו; וקשר מרתק בין חניכה נשית לתשוקה נשית, שלרוב לא נחשב בכלל כקשר שמכיל מיניות ואירוטיקה. במובנים רבים הצליחו הייסמית', ובעיקר יוצרי הסרט, להציל את הדמויות מהקלישאות הללו, ולאפשר לצופים (ובעיקר לצופות) להתענג עליהן - כתחביר של השפה הלסבית, זאת שנופלת מחוץ לגבולות המשמעות. אי לכך היצירה עושה את הבלתי אפשרי, היא עושה קונקרטיזציה לאוניברסלי, ובה בעת מרחיבה את גבולותיו. לצד זאת, אם היה "קרול" נלמד בקורסים על תיאוריות של מיניות (וסביר שעוד יילמד), הוא היה בוודאי מקבל ביקורת כספר/סרט שמרני בכל הקשור לייצוג לסביות. אין בו אזכור לתרבות הבוצ'-פם (אולי בהבזק של 2 שניות) של שנות ה-50 בארצות הברית, אין בו סצנות סקס אולטרה-חתרניות, ויש בו, כאמור, מגוון קלישאות הקשורות לייצוג לסביות בספרות ובקולנוע. אך כאן, לדעתי, הוא דווקא מתגלה במלוא חתרנותו, ומאפשר מקום לייצוג הזה, שיש לו עקבות בהיסטוריה, לצד ייצוגים אחרים שאולי קיבלו עדיפות בשיח הקווירי. לכן כשם שהחושקים במסרים כלליים יחמיצו את "קרול", גם מי שמבקשים (ומבקשות) לקרוא אותו דרך כתביהן של ג'ודית באטלר, איב סדג'וויק או לסלי פיינברג יפספסו אותו. הכתיבה של הייסמית' (ושל פיליס נגי בעקבותיה) חודרת לעומקן של הקלישאות, שכל "צד" בשיח על לסביות מבקש לתבוע לעצמו כדי לאמץ או לערער, ובעשותה זאת מאפשרת לסיפור שכזה, ולאהבה שכזו, להתקיים מבלי שאף אחד למעשה, למעט שתי האהובות, לא יוכל לקרוא לו בשם ולנכס אותו.

*#