רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסרטים חיפה 2011: "דרייב" הוא אחד משיאי השנה

למרות הסרט המעניין של טוד סולונדז, למרות "סופו של השקט" האינטנסיבי ולמרות "נעצר באמצע הדרך" הקשוח, השיא של פסטיבל חיפה עד כה הוא בסרטו המדובר של ניקולס וינדין רפן - "דרייב", מזוכי פסטיבל קאן

תגובות

מאדן סיפר על תהליך בחירת השחקנים לסרט ואיך רצה ללהק לתפקיד הלן מירן הצעירה שחקנית לא מוכרת. הוא הימר על ג'ינג'ית נאה ואלמונית העונה לשם ג'סיקה צ'סטיין. עם זאת, בתקופה שבין צילומי הסרט לבכורתו, הפכה צ'סטיין לאחת השחקניות העסוקות ביותר בהוליווד עם תפקידים מרכזיים ב"עץ החיים" ו"העזרה". בנוסף סיפר מאדן שבגרסתו הוא ניסה ללכת יותר על סגנון של מותחן רחב יריעה כפי שסיפור המעשה מבקש, דבר אשר לא נוצל עד תום בסרט הישראלי, כנראה בגלל מגבלות התקציב.לזה יש כסף. "החוב":

משם יצאתי אל הסרט הראשון של היום, "סופו של השקט". ההקרנה נערכה בנוכחות מפיק הסרט פיליפ אווריל. הסרט המהודק והאינטנסיבי מתאר משפחה גרעינית שמתמודדת עם דרכיו הסוררות של בנם המתבגר. המרשימה ביותר בסרטו הראשון של רולאן אדזאר, היא העובדה שבשום שלב אין דגש על הסבר או חלוקת אינפורמציה. האינטרקציה בין הדמויות והיחסים ביניהם, כמו המניעים הפסיכולוגיים והרגשיים של התנהלותם – כל זה נשאר לפיענוח במוחם של הצופים. בזמן שאפשר לפתור זאת כעצלות תסריטאית או התחכמות קונספטואלית ולא יותר, בעיני הייתה זו בחירה מסוכנת ולא מובנת מאליה שהפכה בסופו של דבר את הסרט למאתגר, מינימליסטי ואינטנסיבי הרבה יותר. וכאילו זה לא היה קשה מספיק, מצאתי את עצמי בסרט נוסף שמצריך תעצומות נפש.

סולונדז הוא סולונדז "נעצר באמצע הדרך" (יופי של שם, אגב) הוא אולי התיאור הכי לא מתייפיף או מכובס של גסיסה מסרטן בקולנוע העלילתי. כל סרט אחר ("דבר אחד אמיתי" עם מריל סטריפ, "קרוב אליה" ההולנדי ועוד) נראה בהשוואה אליו כמו קליפ של ביונסה. אין ספק שהשיגו העיקרי של הסרט הוא בריאליזם המוחלט – על סף התיעודי - בתיאור אדם שמאבד את כל עצמאותו לטובת המחלה האיומה הזו. למרבה הצער, הרגעים בהם לא דוחפים את פנינו לתוך אימת ההתדרדרות הגופנית – רגעים שחלקם הגדול מאוד לא פשוטים לצפייה – הם די משעממים. ועל אף שאין שום דבר בסרט שהוא זול או מבזה, לא לחולה ולא לסובבים אותו, יש הרגשה של מציצנות וניצול שקשה להתנתק ממנה. בסופו של דבר "נעצר באמצע הדרך" הוא אולי סרט חשוב, אמיתי וכן, אבל הוא גם בעייתי ומכעיס.

הסרט האחרון של היום היה לי סרטו החדש של טוד סולנודז "סוס אפל". למען האמת, מעולם לא הייתי חסיד של סולונדז וסרטיו. אין ספק ש"סוס אפל" קצת פחות מטריד משאר הפילמוגרפיה של הבמאי, אבל הגרעין הוא אותו גרעין. במהלך הצפייה אין רגע אחד שבו ברור האם מדובר בסיטואציה קומית או טראגית. נכון, זה די מרשים לקיים ולבטל את שני הדברים הללו במקביל, אבל עד גבול מסוים. בשלב כלשהו זה הופך ללאה ומעייף מאוד.בלי צחוק מוקלט ברקע. "סוס אפל"

"סוס אפל" נראה, ברגעיו הטובים, כמו גרסת הסיטקום של "סינקדוכה ניו יורק". העיצוב האולפני וצבעיו הצעקניים (סביר להניח שמדובר בקונספט עיצובי מכוון) והמשחק המנייריסטי, כאילו שוברים את המסגרת הריאליסטית. גם התסריט נע בין המציאות והפנטזיה, לעיתים ללא הפרדה ברורה, וכך נוצר עולם שבו קשה לדעת מה אמיתי ומה לא. אך בזמן שסצנות ההזיה עובדות מצוין, המציאות הקולנועית של הסרט נחווית כפלסטיקית ומנכרת. מה שכן יוצא דופן בסרט הלא נעים הזה הוא הבחירה בשירי הפסקול. אני מניח שחלקם נכתבו במיוחד לסרט, והם מעניקים נופך אירוני די מבריק. אוהביו של סולונדז סביר שייהנו גם מסרטו האחרון. לאלו שאינם בין תומכיו אין כל כך מה לחפש שם גם הפעם.

אחרי יום ראשון העייף קצת, שנבע מהכניסה לחול המועד והתאוששות מסוף השבוע, ביום שני כבר היה אפשר להרגיש את הקצב עולה שוב. מה חבל שאת היום פתחתי עם "אין דרך חזרה". סרט ארגנטינאי מאכזב מאין כמוהו שקובע שיאים חדשים בחוסר מיקוד תסריטאי ובימוי סצנות מונוטוני. הסרט רב הפוטנציאל הזה סובב סביב שלושה גברים שחייהם מתדרדרים בעקבות תאונת דרכים קטלנית. "אין דרך חזרה" מזכיר מאוד את "אהבה נושכת" המקסיקני רק בגרסה נטולת הקיצוניות והתנופה של סרטו של אינאריטו. לעומת זאת המערכה האחרונה של הסרט, אולי החלק המעניין ביותר בו, מזכיר בסגנון הבימוי וההלחנה את "פסגת הפחד" ורק ממשיך לעורר געגועים לסרטים טובים יותר.

המנה העיקרית "מיכאל" שהוקרן בצוהריים הוא, כפי הנראה, הסרט עם הסינופסיס המטריד ביותר מכל סרטי התכנייה. זוהי דרמה שקטה וכמעט אוטיסטית שסובבת סביב פדופיל אוסטרי ומערכת היחסים שלו עם ילד קטן שכלוא במרתפו. לא בדיוק החומר לקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר ב"גלובוס הזהב".אך בניגוד לחששות, מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בפסטיבל עד כה. הבמאי מרקוס שלינזר מצליח להתחמק משיפוט אך גם אהדה לדמות הראשית ונשאר מרוחק משהו אך לא במידה שמנכרת את הצופה. בסגנונו האנתרופולוגי הוא מאוד מזכיר את הסרט "לאור היום" שגם הוא ממוקד על גיבור בעייתי שפועל כנגד החוק וכל אמות המוסר הבסיסיות. "מיכאל" מורכב מאפיזודות קטנות בחייו של מיכאל, בסצנות שאין להן התחלה או סיום ברור. ועל אף הנושא הכמעט בלתי אפשרי לטיפול, "מיכאל" גם איננו נוטה לכיוון הסנסציוני או הקשה לצפייה. באופן כללי מדובר בסרט מרשים מאוד.

אבל כל שיאי הפסטיבל עד כה התגמדו לעומת ההקרנה לסרטו החדש של הבמאי הדני ניקולס וינדין רפן ("פושר", "בלידר"), שהעניק לו את פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. "דרייב", סרט ז'אנר אמריקני בטעם אירופאי וארומה דרום-קוריאנית, הוא הסרט השני בפסטיבל בו מככב ריאן גוסלינג, אותו גם פגשנו השנה ב"טיפש, מטורף, מאוהב".

זהו סרטו השמיני של רפן (שני סרטיו האחרונים "ברונסון" ו"ולהלה" הוקרנו גם הם בפסטיבל חיפה), בקלות אחד היוצרים הצעירים והמוכשרים שפועלים כיום בזירה העולמית. יש מקום רב להרחיב על החגיגה הקולנועית המופלאה שהיא "דרייב" ועל השליטה המרשימה של רפן בכל מה שקשור לתחומי הצילום, העריכה והסאונד, אבל לכך מגיעה פלטפורמה בפני עצמה. כרגע אפשר רק להכריז על הסרט כאחד המצטיינים של 2011. מסיקוונס הפתיחה שמשמש כאנטי-קליימקס מובהק, מבהירים לנו שהסרט אמנם פועל במחוזות מוכרים אבל לא יהסס בלשבור את ההגה ברגע שהכי פחות נצפה לו. ההתחלה האיטית בסגנון של סרט שוד צרפתי והאסקלציה הקיצונית שבאה לאחריו, יחד עם משחק מעולה של גוסלינג, אלברט ברוקס ובראיין קרנסטון, פס-קול שממנו עשויים החלומות, ועבודת צילום של ניוטון תומס סיגל (הצלם הקבוע של בראיין סינגר, הבמאי של "החשוד המיידי" ושני ה"אקס-מן" הראשונים) הופכים את "דרייב" לאחת מחוויות הצפייה הייחודיות והמהנות של השנה.

*#