רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסרטים חיפה 2011: מי שחשב שאסי דיין גמר את הקריירה, טעה בגדול

עד כה נדמה שפסטיבל חיפה הצליח להציג רק סרט ישראלי רציני אחד, והוא גם בעל הסיכויים הכי גדולים לזכות בתחרות - "ההתחלפות" של ערן קולירין. עם זאת, הפתעה גדולה מגיעה מהכיוון של אסי דיין, ש"ד"ר פומרנץ" שלו מוכיח שהוא עדיין בכושר

תגובות

שישה מתוך עשרת הסרטים הישראלים העלילתיים כבר הוקרנו לקהל הצופים בפסטיבל חיפה. התקופה בו מתקיים הפסטיבל, כחודש לאחר טקס האופיר וכשבוע לאחר תחילת השנה העברית, הופך את תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי למעין ספתח שנתי של התעשייה המקומית. אם לשפוט לפי חציו הראשון של הפסטיבל כמין נבואה לשנה הקרובה בקולנוע המקומי, מצטיירת תמונה לא כל כך מעודדת.

פסטיבל הסרטים חיפה 2011 - כל הפרטים"דרייב" הוא משיאי פסטיבל חיפה עד כהסיכום הסופ"ש הראשון בפסטיבלמה לראות בפסטיבל הסרטים חיפה 2011?כך נפתחו 10 ימי קולנוע: סיכום ערב הפתיחה

הסרט הבולט ביותר עד עכשיו הוא סרטו של ערן קולירין, ההתחלפות, אליו כבר התייחסתי לאחר שהוקרן. הוא עדיין בולט באיכותו מעל שאר הסרטים והוא – על אף בעיותיו – אולי הסרט היחיד שאפשר להתגאות בו בלב שלם.

"אנחנו לא לבד" שפתח את התחרות ביום שישי, לא הצליח להרשים מעבר להופעתו של אוהד קנולר בתפקיד הראשי ונשאר כנראה עבודתו התמוהה ביותר של שי גולדמן, אחד הצלמים הבכירים הארץ (לגולדמן ישנם שלושה סרטים רק בפסטיבל חיפה הנוכחי. מעבר לאלו הוא גם חתום על השוטר ו"המשוטט" מהשנתיים האחרונות), שלא הצליח לתת לסרט נופך ייחודי כמנהגו. הבמאי ליאור הר-לב, שזהו סרטו הראשון, עמוס כוונות טובות וחיבה אמיתית לקולנוע ולצופיו אך משאיר את הסרט מבלבל ומאכזב.

שונה ממנו לחלוטין הוא "לא רואים עלייך". crowd-pleaser הוא אולי הדבר האחרון שאפשר לומר עליו. היוצרת מיכל אביעד, דוקומנטריסטית בדרך כלל, יצרה סרט שברור שנבע מתוך כאב עמוק. זהו סיפורן של שתי נשים שמתחברות על רקע טראומה איומה שחוו בעברן. הבעיה המהותית של "לא רואים עלייך" הוא הפאתוס מחריש האוזניים מכל רפליקה שמפיקים השחקנים ומכל העמדת מצלמה. בנוסף, אביעד בחרה לייצר איזושהי השוואה בין האונס שעברו גיבורותיה ועוולות הכיבוש הישראלי. ההשוואה הזו היא אולי בלתי נעימה אך לחלוטין איננה בלתי לגיטימית. למרבה הצער, בסרט היא תפורה בתפרים כל כך גסים וצורמים שזה פוגם ברמת הדיון שאביעד מנסה להביא לקהל.

ארט האוס בערבית הסרט האחרון מתוך התחרות שהוקרן עד כה היה "תנאת'ור-התפוררות" של הבמאי תאופיק אבו-ואיל שמכבש הלחצים שמופעל עליו לא נופל בדבר מזה של קולירין ו"ההתחלפות". אבו-ואיל ביים בשנת 2004 את אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. זה היה "עטאש-צמאון", דרמת ארט-האוס שזכתה בפרס הצילום באופיר של אותה שנה כמו בכמה פרסים בפסטיבל קאן. הסרט יצא להפצה מצומצמת בארץ רק כשנה לאחר מכן ולא זכה לתורים בקופות, אך כן להערכה רבה. שבע שנים מחכים אוהבי "עטאש" לסרטו הבא של אבו-ואיל והשנה זה הסתיים. עדיין השחקן הכי רציני בזירה. "ההתחלפות""תנאת'ור" מביא את סיפורו של זוג ערבי – אישה צעירה וגבר מבוגר ממנה - העומד להגר לצרפת אך נסיבות שונות משאירות אותו בארץ. מכיוון שהם כבר מכרו את ביתם עוברים השניים לשהות לבית מלון עד שיהיה הזמן הנכון לטוס שוב. די מהר המצב הזה של חוסר שורשים או עוגן נותן את אותותיו על יחסיהם. כמובן שהארעיות בה הזוג מוצא את עצמו – ללא בית וגם ללא ארץ -  הוא המחזה של מצבם הנפשי. הסרט נע בין סגנון "מרושל" בכוונה בסגנון עמוס גיתאי לבין סצנות המצולמות ומעוצבות בסגנון המלודרמה הקלאסית (תמונה של הבמאי ריינר וורנר פאסבינדר שנצפתה ברקע אחד השוטים ודאי שלא מקרית), אך נדמה שאף אחד מהסגנונות אינו מבוצע עד הסוף ולכן ישנה הרגשה מתסכלת שזהו לא יותר מסקיצה לסרט הרבה יותר טוב. "התפוררות" יכול היה להגיע למקומות עמוקים בתיאור חווית שייכות וזהות אך נשאר חיצוני מאוד, מסורבל ולא מספק. ובהמשך הפסטיבל עוד מחכים לנו "עדות" של שלומי אלקבץ; "ברקיע החמישי" של דינה צבי-ריקליס, גם הוא מניצולי פרסי אופיר האחרון; "אף פעם לא מאוחר מדי" המסקרן של עדו פלוק; ו"עד סוף הקיץ" של נעה אהרוני.

כשאסי דיין פגש את חנוך לוין

אסי דיין, שלפני כמה ימים קיבל פרס על מפעל חיים מטעם הפסטיבל, עלה לחיפה שוב אמש להקרנת סרטו "ד"ר פומרנץ", הראשון כבמאי מאז 2004. הסרט אינו חלק מהתחרות העלילתית - זאת מכיוון שמפיק הסרט, אייל שיראי, הוא גם מפיק הפסטיבל. בהנהלת פסטיבל חיפה כנראה למדו מהשגיאות של פסטיבל ירושלים האחרון וויתרו על עוד פרובוקציה מיותרת בניחוח התעשייה הישראלית.

יואל פומרנץ (דיין) הוא פסיכולוג כושל ומוזנח שגר בדירה מתפוררת ברמת אביב עם בנו, פקח חנייה עם תסמונת אספרגר. הסרט עוקב אחרי יממה משמעותית במיוחד בחייו כאשר הוא עולה על רעיון כיצד לעשות כסף קל – להשכיר את מרפסתו שבקומה ה12 למתאבדים פוטנציאלים שהמוות מסרב לקבלם. "ד"ר פומרנץ" הוא בקלות הקומדיה הכי שחורה שנראתה פה מזה עשורים. דיין מתרכז בניגוח כל דבר שמפריע לו בהוויה הישראלית (אפילו הפלייליסט של גלגל"צ חוטף פה איזו עקיצה) בלי לחשוב פעמיים. התוצאה: סרט מצחיק במיוחד עם כמה הופעות נפלאות (בולטים במיוחד שלמה וישינסקי ורבקה מיכאלי שכמה אילתורים שלה משדרגים את הסצנות בהשתתפותה, כמו מיכאל הנגבי ושמיל בן-ארי בעיצוב דמויות פרוע שנראה כמו מהארסנל של חנוך לוין) אך חלק גדול מהזמן הולך רחוק מדי ועקב כך מאבד איזשהו מטרונום פנימי שיכל היה למקד את הסרט ולהפוך אותו למשמעותי יותר. רק הצעה למפיצי הסרט – אנא מכם, הוסיפו גם כתוביות בעברית. ישנם רגעים רבים בה האוזן לא מצליחה להפריד בין האותיות והמילים שבוקעים מגרונם של דיין ושחקניו.

*#