שנה למותו: הצדדים האפלים של רובין ויליאמס

הוא התחיל את דרכו בסטנדאפ, המשיך לאוסקר וקפץ חזרה לקומדיות, והעתיד שניבאו לו שם לא התיישר עם הטירוף שכרסם אצלו בפנים - סיפורו של שחקן ויוצר אמיץ שתמיד יישר קו עם הממסד ובו בזמן שבר אותו

דגן ואלד, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דגן ואלד, עכבר העיר

לפני שנה התבשרנו בצער רב על מותו העצוב של האיש הכי מצחיק על המסך, רובין ויליאמס. ב-11 באוגוסט 2014 הוא נמצא תלוי בדירתו בקליפורניה, דו"ח הנתיחה שפורסם לאחר מותו אישר שהתאבד, השמועות והשאלות התגברו והתברר שהיה שרוי בדיכאון עמוק שהוביל אותו ככל הנראה למעשה. מותו בגיל 63 הגיע במונחים הוליוודיים הרבה יותר מוקדם מהמצופה, אבל במובנים רבים אין בו הפתעה.

במבט ראשון נראה האיש שהצחיק את כולם כמו השכן השמנמן ממול, אבל בתוך תוכו של רובין ויליאמס  שכנה ערימה קטנה של טירוף, כישרון ויכולת למידה, תמהיל שבזכותו הצליח לקחת כל דמות ולעוות את צורתה לכדי תפקידים מגוונים שנחרתו עמוק ולאורך זמן בלב הצופים. הקומיקאי שנולד וגדל כבן יחיד, התחנך על מורשת של שורשים בריטיים, וולשיים ואיריים, נדד בילדותו ובנעוריו בין שיקגו, דטרויט וסן פרנסיסקו, בעקבות עבודתו של אביו כבכיר בחברת פורד. בין מסעות נדודיו הוא העביר את ילדותו באחוזה גדולה, שם נאלץ ללמוד איך להעסיק את עצמו. מאז מותו יצאו לאקרנים בארץ שני סרטים בהשתתפותו, "האיש הכי כועס בברוקלין", דרמה קומית המבוססת על ספרו של אסי דיין. ו"לילה מוטרף במוזיאון 3", קומדיה טראשית ומופרעת בכיכובם של בן סטילר, אואן וילסון ובן קינגסלי, המציגה את ויליאמס בתפקיד תיאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארצות הברית. אף אחד מהסרטים לא נחל הצלחה כבירה בקופות, אך השאיר זיכרון מתוק-מריר ממורשתו הכבירה.

» רובין ויליאמס - כל הכתבות, הסרטים, הסדרות» רובין ויליאמס: להרוג את השמרן שמבפנים» מופע האימים של רובין ויליאמס » כשרובין ויליאמס רצה להיות סוזן בויל» הסרט האחרון: האיש הכי כועס בברוקלין 

הפקק של ויליאמס נחלץ קצת אחרי שהוא התחיל ללמוד בקולג' בקליפורניה אי שם בסוף שנות ה-60, כשתרבות ההיפים התפוצצה סביבו מכל עבר, כשברקע סערה מלחמת וויטנאם. הוא לא שקע בתרבות הזאת לחלוטין, אבל הושפע ממנה רבות, ספג את הליברליות ואת הזיקה לטירוף והתוודע לסמים פסיכדליים. במקביל הוא גם התחיל לעסוק בקומדיה: בתחילה בלימודי תיאטרון ואלתור ולאחר מכן בשלוחה המערבית של ה"סקנד סיטי", מפעל גילוי וטיפוח כשרונות קומיים, שגילה לעולם, בין היתר, את דן אקרוייד, ביל מאריי וג'ון בלושי.סיפק טרמפ למגרש של הגדולים. ריצ'רד פריור

העמדות הפרוגרסיביות של ויליאמס שירתו אותו יפה כאשר הוא השתלב בבית הספר היוקרתי לאמנויות, ג'וליארד, ממנו עזב לטובת קריירת סטנדאפ. גם במועדון ה"קומדי סטור" האגדי בלוס אנג'לס הוא התקבל היטב – במיוחד כשהתקרב לקומיקאי האגדי ריצ'רד פריור, שהיה אז רגע לפני שיא הקריירה שלו. פריור לקח אותו לכתוב לתוכנית שקיבל ב-NBC, "המופע של ריצ'רד פריור", אבל התוכנית לא זכתה להצלחה לה כולם ציפו ובוטלה אחרי ארבעה פרקים בלבד.

מפגשים מהסוג האישי ויליאמס, שקיבל את דריסת הרגל הראשונה שלו בטלוויזיה, לא התייאש, המשיך במופעי סטנדאפ ומערכונים עד שקיבל הצעה מגארי מרשל, המוח מאחורי אחת מסדרות הטלוויזיה המצליחות של שנות ה-70 "ימים מאושרים". ויליאמס שיחק את החייזר מורק, המופיע בחלום של גיבור הסדרה ריצ'י קאנינגהאם (רון האוורד – לימים הבמאי של "נפלאות התבונה" ו"פרוסט/ניקסון"). וברגע שהטירוף הצבעוני ורב המניירות שלו הופיע על המסך, זה הספיק לו בשביל לקבל ספינאוף לסדרה משל עצמו – "מורק ומינדי".משימה אנתרופולוגית. מורק פוגש את הפונז ב"ימים מאושרים":זו הייתה אמנם תחילת ההצלחה המסחרית של ויליאמס, אך היא גם זו שהרחיקה אותו שנות אור מסוג ההומור שהוא נהג לספק על במות הסטנדאפ. הסיפור של ויליאמס ו"מורק ומינדי" ברשת ABC היה ההיפך הגמור מהסיפור של "המופע של ריצ'רד פריור" ב-NBC: בעוד שהתוכנית בוטלה במהרה כי הייתה קיצונית מדי עבור קהל הפריים טיים של ארצות הברית שבדיוק נרגעה משנות ה-60 ההזויות ועמדה לשקוע לנאו-שמרנות, כך ויליאמס התאים את עצמו להצעות החדשות והמשתלמות והשתלב בקלות בסדרה לכל המשפחה שעיקרה הייתה סלפסטיק וקולות מוזרים. הסדרה "מורק, מכוכב הלכת אורק", התחילה כהצלחה מסחררת. ויליאמס הפך לכוכב טלוויזיה מבוקש (לעומת דאובר, שנשארה בצילו הכבד), אך עקב התנהלות תמוהה של ABC הסדרה איבדה גובה, עד שהתסריטאים אילצו את הצמד להתאהב ולהינשא – מה שרק קבר את הסדרה עוד יותר, עד שבוטלה ב-82'. בשלב הזה אנשים כבר העדיפו את החייזרים שלהם חמודים ומשונים כמו "אי.טי" (או "אלף"), ומורק כבר לא הלהיב אף אחד. באותו הזמן ויליאמס היה שקוע עמוק בהתמכרות לקוקאין, עד שמותו הטראגי של חברו הקרוב ג'ון בלושי במרץ 82' ממנת יתר, היווה נקודת מפנה עבורו ופתח בפניו את האופציה להיגמל.

בוקר טוב, הוליווד

את שנות ה-80 פתח ויליאמס בהשתתפות בסרט שכמו מייצג את הדילמה של הקריירה שלו: מצד אחד, מדובר היה בעיבוד קולנועי של סדרה מצוירת ששווקה לכל המשפחה. מצד שני, הבמאי היה רוברט אלטמן ב"פופאי". התפקידים הבאים שלו ממש לא נראו כמו פופאי או מורק – ויליאמס קפץ היישר לתוך הדרמות הקומיות, בין היתר כעריק רוסי ב"מוסקבה על ההדסון" ובתפקיד הראשי של העיבוד הקולנועי לרומן של ג'ון אירווינג "החיים על פי גארפ". את כישוריו הקומיים ניתב למופעי סטנדאפ באולמות ענק, שתפחו מיד עם ההצלחה ההוליוודית שלו."קשה מאוד למצוא וייטנאמי שקוראים לו צ'ארלי. לרובם קוראים צ'אנג":עם זאת, את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר הוא השיג דווקא בתפקיד ששילב את הפרסונה הקומית המופרעת שלו כמרכיב מהותי בדמות "הבדרן" (טייפקאסט שהוא עוד יחזור אליו בהמשך), בקלאסיקה של בארי לוינסון "בוקר טוב וייטנאם". הוא גילם את שדרן הרדיו אדריאן קרונר, בתסריט שהחל מהאוטוביוגרפיה של קרונר אך בסופו של דבר התגלגל למשהו שונה לגמרי (קרונר, אגב, כעס מאוד על השינויים שנעשו). ב"בוקר טוב וייטנאם" האהוב, ויליאמס שילב את כל העולמות: גם את הדרמות הרגישות בהן החל להתמחות, גם את כישורי הסטנדאפ המוגזמים וגם את הזיקה המוקדמת שלו לליברליזם ולתרבות שנות ה-60. זו גם הייתה – לפחות בקולנוע – הפרובוקציה האחרונה שלו. כנראה שמותו של בלושי ניער אותו היטב.

עם תום הרייגניזם והמלחמה הקרה, ויליאמס שקע בתפקידים דרמטיים לגמרי, אך כאלו שישבו עם הקונצנזוס ההוליוודי המקובל הקובע "סרט טוב מהו". הוא שיחק מורה ב"ללכת שבי אחריו" (עליו זכה במועמדות נוספת לאוסקר), נוירולוג ב"התעוררות" (המבוסס על זכרונותיו של אוליבר סאקס) והומלס האובססיבי לגביע הקדוש ב"פישר קינג". אבל מיד אחרי "פישר קינג" הוא פתאום שבר בחזרה לפרסונת המורק שלו ואת עידן קלינטון ויליאמס מעביר דווקא בקומדיות אינפנטיליות: פיטר פן ב"הוק" (של סטיבן שפילברג), הג'יני ב"אלאדין" של דיסני, "גברת דאוטפייר" ו"כלוב הציפורים".

מה לקח אותו לשם, במיוחד כאשר ב-97, "סיפורו של ויל האנטינג", הסרט הרציני היחיד שהוא עשה בשנים אלה, הביא לו סוף סוף את האוסקר? רצף התפקידים הדרמטיים שלו בסוף שנות ה-80 הפכו אותו באופן סופי לשחקן רציני, איכותי ונחשק וגרמו לו להתברג באיי-ליסט של הוליווד. אבל בדיוק כמו שמהעבודה על סדרה חתרנית כמו "המופע של ריצ'רד פריור", הכסף והפרסום הקל של "מורק ומינדי" קרץ לו, כך הוא גם העדיף לעשות שני "גברת דאוטפייר" על כל "פישר קינג" אחד. במהלך ראיון ב"סטודיו למשחק" הוא שיתף במחשבותיו: "ימי התהילה שלך כזוכה אוסקר הם קצרים במיוחד. אחרי חמישה חודשים, פתאום שואלים אותך – היי, לא היית פעם מורק?".

פרשן פוליטי אולי זה לא היה ההימור הכי טוב עבור ויליאמס. בקולנוע ההיפר-תעשייתי, התלת-מימדי וההמשכוני שצמח אחרי ה-11 בספטמבר, ויליאמס לא מצא את עצמו. הקריירה שלו אמנם הפכה מגוונת מתמיד – מותחנים ("אינסומניה", "לחיות בתמונות"), דרמות סנטימנטליות ("יעקב השקרן"), קומדיות סאטיריות ("אישה השנה", "מוות לסמוצ'י") והקומדיות המטופשות שאיתן הוא נשאר מזוהה כל כך  ("מזל תאומים", "רישיון לחתונה"), אבל היחס הביקורתי והקופתי הצונן שרובן קיבלו החזירו אותו למה שהוא הכי טוב בו – סטנדאפ.מעמד כוכב הילדים תקוע לוויליאמס עמוק בגרון. "מוות לסמוצ'י":בשנים לאחר מכן ויליאמס נדד בארצות הברית עם סיבוב ההופעות "נשק להשמדה עצמית" (עקיצה על ה"נשק להשמדה המונית" שבוש הבטיח כי מוסתר אי-שם בעירק של סדאם חוסיין). המופע, שנכתב בחודשים האחרונים של שלטון בוש, הוא אולי הדבר הכי פוליטי שהוא הוציא תחת ידיו אי פעם – מה שלא הפריע לו לקחת אותו גם למופעים בבסיסי הצבא האמריקאי שמעבר לים.

מבט חטוף על הקומיקאים בני דורו של ויליאמס מוכיח שהוא היה המצליח מכולם. כשאדי מרפי התמסחר הוא קפץ עם הראש לתוך בריכת הילדים והנפיק אינספור קומדיות דביליות. ויליאמס לעומתו ידע לתכנן את הקריירה שלו: הוא זגזג לשוליים כשזה היה אופנתי וחזר למיינסטרים כשזה היה חכם. כל זה קרה בזמן שדיוויד לטרמן וג'יי לנו נשארו בנישת מנחי הטוקשואו היריבים, וחבריו הקרובים וופי גולדברג ובילי קריסטל מזמן כבר לא בהוליווד אלא מתארחים בטלוויזיה ומריצים מופעי סטנדאפ אוטוביוגרפיים-סנטימנטליים בברודוויי. סטיב מרטין ואדי מרפי עושים קומדיות טיפשיות לכל המשפחה, ושלושת הקומיקאים שכן השאירו אחריהם מורשת איכותית יותר – אולי פשוט מתו לפני שהספיקו להתמסחר: אנדי קאופמן, ג'ון בלושי וריצ'רד פריור. אז מה הסוד של וויליאמס? כנראה שזוהי התפיסה הפלורליסטית הכל כך אמריקאית שלו: כל אחד הוא קהל פוטנציאלי, פשוט לא חייבים ללקק לכולם בו זמנית.רגע, מה הקללה האהובה עליך? רובין וויליאמס ב"סטודיו למשחק":

הכתבה פורסמה לראשונה ביולי 2011

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ