רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפסלון הוא שלנו: למה לישראלים יש אובססיה עם האוסקר?

הרצון הנואש של הישראלים להיות חלק מטקס האוסקר, הוביל אתמול את רוב אמצעי התקשורת לנכס זכייה של סרט לא ישראלי בעליל. למה כל כך חשוב לנו להרגיש חלק מהוליווד? ואיך נטלי פורטמן קשורה לכל זה?

תגובות

מי שהתעורר אתמול (שני) לבוקר שגרתי של קריאת חדשות, ודאי נדהם למראה הכותרת "סרט ישראלי זכה באוסקר". ומי שעקב אחרי עונת הפרסים ואף צפה בטקס האוסקר ה-83 שנערך בלילה שבין יום ראשון לשני, ודאי התפלא עוד יותר. הרי לא הייתה השנה שום נציגות ישראלית בערב האמריקאי. אבל קשה להתווכח עם סטריפ הכותרות של ערוץ 2, או עם הכותרות הראשיות של אתרי אינטרנט מובילים לא מדויקים. קשה, אבל ננסה בכל זאת.» נאום המלך הוא הזוכה הגדול של אוסקר  - הרשימה המלאה» מצגת: אוסקר 2011 בתמונות» אוסקר 2011: כמה צפוי, ככה מאכזבאל האוסקר הנוכחי ניסו נציגי ישראל להיכנס מכל החורים. שליחותו של הממונה על משאבי אנוש של ערן ריקליס נבחר כשליח שינסה להיכנס לקטגוריית הסרט הזר, לאחר שלוש שנים מוצלחות מבחינתה של ישראל. שתיקת הארכיון של יעל חרסונסקי וגם חיים יקרים של שלומי אלדר, נישאו על גלי האהדה מפסטיבלי העולם בדרכם אל הדלת האחורית. הם עשו בניסיון אמיץ להגיע אל השטיח האדום דרך קטגוריית הסרט התיעודי, שיא האמריקאיות בדרך כלל. מה קרה בסוף? שלושתם צפו בטקס מהסלון. "שליחותו" לא הגיע אפילו לתשיעיה, ממנה נבחרת החמישיה, כלומר לא צלח את שלב המוקדמות. הצמד הדוקומנטרי שוב ראה איך הקטגוריה מאוכלסת בסרטים אמריקאיים על הנושאים הבוערים הרגילים - המלחמה בעיראק, המשבר הכלכלי ואחיו האקולוגי. ישראל נותרה מיותמת מייצוג, לאחר שלוש שנים אפופות בניצוצות של זהב. אבל שהתקשורת תוותר?

שני פתרונות בזק נמצאו מיד. הראשונה והזוהרת יותר הגיע בדמות מועמדות של נטלי פורטמן לפרס השחקנית הראשית הטובה של השנה, על הופעתה בסרט ברבור שחור. בשבוע שעבר כתבתי על המנהג המשונה לנכס לעצמנו כל יהודי למחצה, אבל לא לפרגן למי שבאמת מגיע לו. כך שאין זה מפתיע שכשירושלמית מלידה עולה לקבל את האוסקר הראשון שלה, ישמעו תרועות גם מציון. ממש כשם שאין זה מפתיע כלל וכלל, שנטלי שלנו הצליחה להיזכר לאחור רק עד גיל 11, אז ליהק אותה לוק בסון לככב בסרט "לאון", לצד ז'אן רנו. בנאומה לא הזכירה פורטמן את ילדותה הקצרה בעיר הקודש ואפילו איזה "שלום" בעברית צחה לא נשמע מעל בימת הטקס. שתתבייש. ככה זה כשאת אמריקאית בכל רמ"ח איבריך, ומשויכת בכוח לאומה אחרת, על-ידי אלה הרודפים הצלחות של אחרים ומתגאים בהישגים שאין להם קשר אליהם.איך שכחה אותנו? פורטמן באוסקר:

אולם, לפני הפרס של פורטמן ההריונית והמקסימה כתמיד, דווקא נשמעה מעט עברית בדוכן המנצחים. מתברר שהפיתרון השני והאלגנטי פחות לבעיית חוסר הייצוג הישראלי באוסקר, היה הימור משתלם. זה התחיל עוד קודם, כשחיפשו בתקשורת רמז קל שבקלים לצבריות בין המתמודדים בקטגוריות המשנה ההזויות לפעמים. היא נמצאה בדמות הסרט התיעודי הקצר "Strangers No More" שצולם בבית הספר ביאליק-רוגוזין בת"א. כן, בתל-אביב! וכשזכה הסרט בשלב די מוקדם של הערב, זכינו כולנו לנחת באוזניים - אמרו "תל-אביב" באוסקר! ואפילו הודו למנהלת בית הספר, קרן טל. העובדה ששני הבמאים הזוכים, קארן גודמן וקירק סיימון, הם אמריקאיים שעשו סרט אמריקאי, אין בה מספיק עוצמה או אמת כדי להניע חלקים מן התקשורת בישראל לכתוב שטויות כמו "סרט ישראלי זכה באוסקר". וכמובן שאם נבחן את נושא הסרט, בית ספר של ילדי העובדים הזרים, נקבל שיטפון של טוקבקים בדבר שמאלניותו עוכרת הציונות של הסרט המדובר. מה, לא ידעתם שרק כך סרטים ישראלים זוכים בפרסים?הסרט "הישראלי" הזוכה באוסקר:

השאלה היא לא מדוע שוב התבלבלו להן יחדיו פרובינציה ופרופורציה. השאלה היא מהי האובססיה הישראלית הזו לגבי האוסקר האמריקאי? מדוע התקשורת בישראל מרגישה צורך לחפור בכוח את נקודת הגאווה הלאומית הבאה, בערב שכל כולו מחווה של הוליווד לעצמה? והרי הוליווד ידועה משחר ימיה כבעלת אופי ורוב יהודי מובהק. למרות שאף אחד ששם משפחתו כהן, לא זכה הערב. לא דני כהן שצילם את נאום המלך ואף לא האחים כהן שסרטם "אומץ אמיתי" היה מועמד לעשרה פרסים ויצא מפסידן. למרות שאת זה דווקא האמריקאים העתיקו מאיתנו, שכן לסרט "הדקדוק הפנימי" עשו טריק דומה בטקס פרסי אופיר האחרון. הכל בגלל האנטישמיות. זאת אומרת, השנאה עצמית, במקרה של הוליווד היהודית כל-כך כך. האם זו אחת הסיבות לקיבעון הזה לישראליות שאינה מסתפקת בגאווה יהודית? ויותר חשוב – האם התקשורת מייצגת את רחשי ליבו של העם? התשובה, כמובן, מורכבת.

מצד אחד, אני מבין ומזדהה עם האובססיה הכללית לאוסקר הזוהר, תוך ידיעה ברורה שהכל הבל הבלים ונצנצנים. מדובר בסך הכל ב-6000 אנשי תעשיית הבידור האמריקאית, המחלקים פרסים לעמיתיהם. עם קשר מקרי ביותר לאיכות בשנים האחרונות, כמו גם השנה. מדוע בעצם זקוקה ישראל לחיבוק של הוליווד? הקולנוע כאן מצטיין בעולם כבר כמעט עשור, אנשים נוהרים לסרטים ישראליים ושום פסטיבל עולמי לא שלם יותר בלי נציגות כנענית. ובכל זאת, כאשר סרטו של גיא נתיב, מבול, זכה בציון לשבח בפסטיבל ברלין לפני כחודש – הידיעה התקבלה בקול ענות חלושה בתקשורת ולא עוררה הד ציבורי. זאת למרות שמדובר בפסטיבל הסרטים השני בחשיבותו בעולם, אחרי קאן והרבה לפני האוסקרים. ממש כשם שזכייתו של שמוליק מעוז וסרטו "לבנון" בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה של לפני שנתיים, זכתה בישראל בעיקר לגינויי נאצה בעקבות נטייתו הפוליטית של הסרט המנצח (אך לא הכובש). אבל כשזוכה סרט בקטגוריה הזניחה ביותר באוסקר, סרט שאינו ישראלי כלל וכלל – הכותרות מפציצות והטוקבקים רועמים. אולי בשנה הבאה, פשוט נלך עם הפייבוריט לזכייה בפרס הגדול של האוסקרים ובעזרת תחקיר מעמיק נגלה שסבתא של עוזר הצלם הייתה פעם בישראל. אולי אז, סוף כל סוף, סרט "ישראלי" יזכה באוסקר שכולנו, כך נדמה, כה נואשים אליו.

*#