אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שכחו אותי באקדמיה: המועמדויות החסרות של פרסי אופיר

"כלבת" היה אחד מהסרטים הטובים של השנה, הבימוי של הדר פרידליך ב"עמק תפארת" היה מדויק ולמה נבו קמחי לא מועמד על "בוקר טוב אדון פידלמן"? מתקנים את העוולות

תגובות

בשבוע הבא יקבלו כמה זוכים מאושרים את פרסי אופיר 2011 – ובכך תתקבע רשימת הסרטים והיוצרים המובילים של השנה החולפת בקולנוע ישראלי. 26 סרטים נרשמו לפרסי האופיר, מתוכם 16 קיבלו אזכור בקטגוריות השונות. רק ארבעה מהם כבר הופצו בהקרנות מסחריות (כלבת, הערת שוליים, אחותי היפה ובוקר טוב, אדון פידלמן) ו-11 הוקרנו בפסטיבלי קולנוע בארץ ובעולם. שלושה מתוך הסרטים המועמדים – "פלנטה אחרת", "ברקיע החמישי", ו"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" (אם כי שני האחרונים יוקרנו בפסטיבל חיפה הקרוב) – הוקרנו אך ורק לחברי האקדמיה המצביעים.

רשימת המועמדים, באופן טבעי, הביאה איתה כמה הפתעות וכמה אכזבות. כמעט בלתי אפשרי לעשות צדק עם כל סרט וכל יוצר מהיבול המקומי, בטח שלא בשנה צפופה כמו זו. הנה כמה פספוסים צורמים בקטגוריות השונות.רגע, אבל מי כן מועמד לפרסי אופיר השנה?ומה אפשר ללמוד מכך על הקולנוע הישראלי?

שחקן המשנה הטוב ביותר: מיכאל הנגבי ("חתולים על סירת פדלים")

קומדיית טראש מחופפת היא לא משהו עם נוכחות טבעית בטקסי פרסים. על אף הצער שבעניין, לא הייתה זו הפתעה כאשר סרטם של נדב הולנדר, יובל מנדלסון ויהונתן בר-אילן נחסם לחלוטין ממפת המועמדויות. סרט עצמאי על חתולים מוטנטים ואיברים שמתפזרים באוויר לא בהכרח ידבר אל לבבות המצביעים - ועם זאת, אחת ההברקות הגדולות של הסרט היא חבורת צופי הים, ארבעה צעירים שהשפיות היא מהם והלאה, שמספקים כמה מהרגעים הכי בלתי נשכחים בסרט. הבולט מבניהם מגולם על ידי מיכאל הנגבי.משפר כל מה שהוא נוגע בו. מיכאל הנגבי (משמאל) ב"חתולים על סירת פדלים"

הנגבי, קומיקאי מוכשר שמוכר בעיקר מפינות בתוכניות טלוויזיה שונות ומפרסומת לשוקו, מעלה שאלה לא פשוטה: האם הוא פשוט קיבל את כל הרפליקות הכי טובות בסרט, או שמא הוא הצליח להפוך אותן לכאלה. ההימור שלי היא האופציה השנייה. קטגוריית שחקן המשנה השנה כוללת את אורי גבריאל, ליאור אשכנזי, צחי גראד, נורמן עיסא והנרי דוד. כולם שחקנים מעולים, אבל אף אחד מהם לא מתעלה מעל עבודותיו הקודמות בסרט עליו הוא מועמד. הנגבי לא רק שהיה מוסיף אווירת חתרנות והומור לקטגוריה – דבר שהאופירים בכללי בהחלט זקוקים לו – הוא גם היה לפחות מביא שביב צדק ל"חתולים על סירת פדלים".

העיצוב האומנותי הטוב ביותר: יורם שייר ("נמס בגשם")

קשה מאוד למצוא מכנה משותף בין כל חמשת המועמדים לפרס העיצוב האומנותי השנה. היה סביר להניח שדווקא סרטים תקופתיים ישלטו בכיפה, אך עם זאת "אוסטרליה שלי", "אודם" ו"רסיסי אהבה" נשארו בחוץ. רק "ברקיע החמישי" מייצג את הקולנוע התקופתי.כל הפלטות הנכונות. לימור גולדשטיין וחן יאני ב"נמס בגשם"

"נמס בגשם", סרטו של דורון ערן, שזכה למועמדויות בקטגוריית האיפור והשחקנית הראשית, גם הוא אינו סרט תקופתי או אקזוטי. אך עבודת העיצוב בו היא הדבר הכי קרוב לפדרו אלמודובר שהיה פה (לפחות מאז עמוס גוטמן). השימוש בצבעים, הפרופס של סצינות הפנים, העומס של הרחובות אל מול הקליניות של בית החולים, חדרי המדרגות ומועדון הלילה, כל הדברים האלו משדרגים את הסרט לחוויה ויזואלית שמחזיקה לא מעט.

העריכה הטובה ביותר: יוני מן ("2 בלילה")

ישנה מוסכמה קולנועית שטוענת שהעריכה הטובה ביותר היא העריכה שלעולם לא תשים אליה לב. העריכה בסרטים צריכה להוביל קדימה ולמנוע מהצופה להיזרק החוצה תוך כדי צפייה. זו אחת מהעבודות הקשות ביותר בהשלמת סרט. אם מוסכמה זו נכונה, יוני מן הוא אחד מהעורכים הטובים של השנה בקלות.לא ברור איך עורכים דבר כזה בכלל. "2 בלילה"

על פניו, עריכת סרט כמו "2 בלילה" היא מתכון בטוח לאיבוד שפיות. סרט שכשבעים אחוז ממנו מתרחש בתוך רכב, כולו לילי, כולו תל אביבי, כולו על שתי דמויות. בזמן שזוויות הצילום הן, מטבע הדברים, מוגבלות (לפחות בסצינות הרכב. כשיוצאים ממנו זה סיפור אחר) העורך הוא שצריך לנסות לתפור סיפור קולח, מעניין, עם קצב נכון ופיתוח דמויות ראוי. ועל אף כמה מהמורות, יוני מן עומד במשימה בגבורה רבה.

השחקן הטוב ביותר: ישי גולן ("הנותנת")

תפקיד לא קל לקח על עצמו ישי גולן ("חטופים") כאשר הסכים להשתתף בסרטה יוצא הדופן של הגר בן-אשר (שזכתה למועמדות על תפקידה בסרט). מעבר לחשיפה הגופנית והרגשית שהדמות מצריכה, על כתפיו של גולן לסחוב את המצפון הרגשי של הסרט ועל ידי כך גם לטלטל את עולמו של הצופה עם האקט הבלתי נסלח שהוא מבצע לקראת סופו. הנותנת טומן בחובו גם עבודת צילום מרהיבה (של המועמד לאופיר עמית יסעור) ועבודת בימוי לא מתפשרת של בן-אשר, בין היתר, אך כל אלו היו עלולים ללכת לאיבוד אם הקונטרה לבן-אשר הייתה עשויה באיזשהו אופן פחות נכון ממה שישי גולן עושה שם.לא מובן מאליו. ישי גולן ב"נותנת":

הבימוי הטוב ביותר: הדר פרידליך ("עמק תפארת")

יחד עם "הנותנת" והשוטר, סרט הביכורים של הדר פרידליך היה מנציגי הארט-האוס הבולטים של פסטיבל ירושלים האחרון. מאז התבשרנו שהוא התקבל לפסטיבל הקולנוע החשוב של סאן-סבסטיאן. ולא בכדי. בפרסי אופיר הסרט היפה הזה קיבל רק שתי מועמדויות: לשחקנית וצילום. שתיהן מוצדקות בהחלט, אבל פרידליך עצמה, שגם כתבה וערכה את הסרט, נשארה מחוץ לקטוגריית הבימוי, וזאת על אף שהיא אחת מהמייצגות הכי משמעותיות השנה לקולנוע של בימאית.צנוע, פשוט, מיושן בקטע טוב. ממש כמו קיבוץ. "עמק תפארת"

הדר פרידליך יצרה סרט על קיבוץ בסגנון שהתרגלנו לראות מהקולנוע הרומני של השנים האחרונות. צילום סטטי נהדר, משחק מוצנע עם ליהוק מדוייק, והמון בחירות קטנות שגורמות לסרט להשתלט על הצופה מבלי שהוא שם לב. גם בשנה עמוסה כמו זו, האינטליגנציה והכישרון של הבימאית הצעירה הזו היה חייב לקבל מועמדות.

הסרט הטוב ביותר: "כלבת"

מה שנודע כ"סרט האימה הראשון בישראל" (יש על זה וויכוח), זכה לתגובות מעורבות מהקהל והביקורת המקומית. סרטם של נבות פפושדו ואהרון קשלס, מטבע הדברים, הוא לא סרט לכל אחד. הוא אנטי-נראטיבי, אלים, מטריד ובעל הומור מאוד מסוים, ולכן לא יכול לנצח אצל כולם. וכמו שאף אחד לא ציפה שבאוסקר האמריקני "ליל המסיכות" ירוץ לצידו של "צייד הצבאים", או ש"פרוייקט המכשפה מבלייר" ינצח את "אמריקן ביוטי", כך גם במקרה הנ"ל.מסתדר יפה גם בלי ההכרה הממסדית. "כלבת":

ועדיין, "כלבת", איך שלא מתסכלים על זה, הוא מהחשובים שבסרטי השנה. מעבר לאיכויותיו הקולנועיות, הוא מביא אתו סוג של קולנוע אלטרנטיבי וראוי שכל תעשייה חייבת לעצמה. אם הסרט היה מנת חלקם של פסטיבלים איזוטריים והקרנות סינמטקיות היה עוד אפשר לבטל אותו. אבל עם הקרנות מסחריות בארץ וחוזי הפצה בחו"ל, "כלבת" הוא משהו שהיה ראוי לחגוג בפרסי אופיר.

השחקנים שנשארו מאחור:

כאשר מפיקי סרט מתבקשים לרשום את סרטם לפרסי אופיר בקטגוריות השונות, עליהם לבחור אילו שחקנים ירוצו ובאיזו קטגוריה (ראשי או משנה). הבחירה הזו מתבצעת ללא פיקוח (ואולי טוב שכך) והפקטור העיקרי בה, באופן טבעי, הוא לנסות לסחוט כמה שיותר מועמדויות. איך עושים את זה? בשתי דרכים: האחת - לחלק את צוות השחקנים בין קטגוריות המשנה לקטגוריות הראשיות באופן שווה, אם כי לא בהכרח סביר. השנייה – להריץ רק שחקן אחד או שניים לכל קטגוריה כדי לא למנוע פיצול קולות.

מפיקי "הערת שוליים", למשל, הלכו מאוד רחוק בחלוקת השחקנים. כך קיבלה עליזה רוזן חותמת של "שחקנית ראשית" בסרט כדי לא לפגום בסיכוייה של עלמה זק לקבל מועמדות, ועדיין להצליח להגיע לקטגורית השחקנית הראשית על אף שאין כזו בסרט. את ליאור אשכנזי שלחו לקטגוריית המשנה כדי שהקולות לא יתפצלו בינו ובין בראבא, אך בעשותם כן הם הדיחו החוצה את מיכה לבינסון, שעשה את אחד התפקידים המרשימים בסרט והשנה בכלל.

חלוקות תמוהות נוספות נרשמו גם עם הרצת עפר שכטר לתפקיד ראשי ב"כלבת" ומישקה זילברשטיין ב"פלנטה אחרת". מקרה מבאס לא פחות הוא היעדרותו של נבו קמחי מטפסי המועמדויות של הסרט "בוקר טוב, אדון פידלמן", כנראה כדי לא לפצל את הקולות בינו לבין שחקן המשנה האחר הנרי דויד (שהועמד בסופו של דבר). קמחי עשה את אחד התפקידים היפים ביותר בסרט, ולכן ההחלטה הזו נתפסת כמשונה במקרה הטוב. גם רות גלר שגנבה את ההצגה ב"עמק תפארת" לא קיבלה הזדמנות בטפסי ההצבעה, וכך גם איתי תורג'מן נותר מחוץ לרשימות על אף הצלחתו ב"אחותי היפה". תחשבו איזו קטגוריה מפוארת זו הייתה יכולה להיות אם בין המועמדים לשחקן המשנה היו לבינסון, קמחי, שכטר ותורג'מן.

*#