מסכמים שנה: כך נראה משבר אמון בין הקהל לקולנוע

בתשע"ב יצאו למסכים המון סרטים ישראלים, אבל לא המון אנשים ראו אותם. מי הרוויח כשהכרטיסים לבאטמן אזלו, איזה סרט קטן עשה את זה בגדול ומאיזו יצירת מופת התעלמנו שלא בצדק? אורון שמיר סוגר שנה

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

ישראל היא אחת המדינות הבודדות בהן מסכמים שנה פעמיים – פעם אחת בדצמבר כמו יתר העולם, ופעם נוספת בספטמבר, כשמתחלפת השנה העברית. בגלל שמבט מתרפק לאחור על 2012 עדיין לא אפשרי, ובגלל שמדובר בשנה העברית, שגם כך מתנהלת מטקס פרסי אופיר אחד לבא אחריו, מתבקש לערוך סיכום המוקדש כולו לקולנוע הישראלי. עם כ-25 סרטים עלילתיים חדשים שהוצגו השנה בבתי הקולנוע, לא כולל פסטיבלים ודוקומנטריים, נדמה שהייתה שנה פורייה במיוחד. חבל רק שקהל רוכשי הכרטיסים לא היה שותף לחגיגה.

שנת תשע"א נסגרה בטקס האופיר של הערת שוליים, שהפך באותו לילה לנציג הרשמי של ישראל באוסקר. מיד אחרי האופיר, שנת תשע"ב הביאה איתה את פסטיבל חיפה, שמרחקו הרב מטקס האופיר הבא ממצב אותו כבלתי רלוונטי עבור פרסי הקולנוע הישראלי. הזוכה הגדול היה לא רואים עליך של מיכל אביעד, אשר הופץ מסחרית בהמשך הסתיו. היה זה גם המקום בו נחשף לראשונה ד"ר פומרנץ של אסי דיין, שאף זכה בפסטיבל בפרס התסריט הטוב ביותר, אותה הקטגוריה עליהם הוא מועמד גם באופירים של השנה. אבל מה תגידו על ההתחלפות, שגם הוא נצפה לראשונה בפסטיבל החיפאי אחרי חודשים של ציפייה ליצירתו הבאה של ערן קולירין, במאי "ביקור התזמורת" האהוב. רותם קינן זכה אז בפרס השחקן, אבל זכה להתעלמות באופיר. גם הפצתו המסחרית בחודשי האביב לא סייעה, ובדברי הימים של הקולנוע הישראלי הוא עשוי להירשם כיצירה מופתית שלא הוערכה כראוי בזמן אמת.» פרסי אופיר 2012 - הסיקור המלא» העשור האבוד של הקולנוע הישראלי

בסתיו הקודם הגיע אלינו גם פלייאוף, הפקה גרנדיוזית של ערן ריקליס על פי סיפור חייו של מאמן הכדורסל האגדי רלף קליין ז"ל, בגילומו של השחקן ההוליוודי דני יוסטון. אבל סרטו של ריקליס (במאי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"), מיאן לעמוד בציפיות ממנו ולא היה לדבר הגדול שהבטיח. בשלב זה הקהל היה אדיש לחלוטין להיצע המקומי, עניין שלא עמד להשתנות במהלך החורף.

בעונה הקרה, המסכים היו פושרים: הקומדיה העממית “הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" ודרמת השואה "אמא של ולנטינה" (שניהם של אריק לובצקי), המלודרמה "רסיסי אהבה", “נמס בגשם" הקווירי, והמותחן סרק סרק של חיים בוזגלו על ניסיון התנקשות בראש הממשלה. דווקא בזמן שבאמריקה חוגגים עם הסרטים הגדולים של השנה בטקס האוסקר, כאן אף אחד מהסרטים הללו לא הפיל את המבקרים מהרגליים או הוציא את הקהל החוצה מהבתים המחוממים.כבש את הכרמל. לא רואים עליך - טריילר:

אביב מתעורר, יוסי וג'אגר מרדימים באביב נרשמה התאוששות קלה, לפחות מבחינת איכות התוכן. מלבד "פומרנץ" שהגיע לקולנוע בתקופה זו היו גם אודם חביב הביקורות של יהונתן סגל, חתולים על סירת פדלים שעשה באזז אבל לא הצליח להפוך לסרט הקאלט שציפו ממנו ואורחים לרגע המקסים של מאיה קניג. והיו גם שני סרטים בהם אוהד קנולר מגלם גבר מובס ומדוכא המביט בעצמו בראי ביותר מדי סצנות - אנחנו לא לבד והסיפור של יוסי, סרט ההמשך של איתן פוקס ל "יוסי וג'אגר". "הסיפור של יוסי" היה אמור להיות הלהיט הקופתי הראשון של השנה, שכן כל סרטיו הקודמים של הבמאי היו אהובים ביותר על הקהל הישראלי. העובדה שהפעם זה לא קרה סימנה סוג של משבר בין הצופים והסרטים המוקרנים. הייתכן שבעידן של הצלחות בחו"ל, דווקא הקהל הביתי מפנה גב לסרטים עבריים?

התשובה הגיעה בדמות הנותנת, סרט הביכורים המטלטל של הגר בן אשר. עם הפצה חכמה ששלחה אותו לסינמטקים בלבד, "הנותנת" הלך ותפח למיני-להיט והיה לשיחת העיר, כל עיר, בשלהי האביב. העובדה שהוצג באולמות קטנים שיחקה לטובתו - פעמים רבות לא היה ניתן להשיג אליו כרטיסים, וכך נוספו עוד ועוד הקרנות. נתנה בראש. הנותנת - טריילר:

עוד בסוף האביב הגיע זמנו של פסטיבל קולנוע דרום, שאשתקד סימן עצמו כחוזה גל הקולנוע העצמאי ששוטף את ישראל כבר שנתיים. הזוכה במסגרת דלי התקציב היה "לא בתל אביב" של נוני גפן, שהמשיך משם לפרס בפסטיבל לוקרנו. גפן, אחד השמות הבולטים של השנה, גם כיכב בסרטו של עדו פלוק "אף פעם לא מאוחר מדי", עצמאי נוסף שעושה חייל בסינמטק. כך שגם את תשע"ב ניתן להכתיר בתור שנת הקולנוע העצמאי בישראל, אולי אפילו יותר מקודמתה.

דילרים במקום באטמן ראשית, עניין המימון הקהילתי הלך והתגבר. בערך פעם בשבוע אפשר לשמוע על עוד פרויקט חדש המבקש את עזרת הגולשים בהגשמת החזון של יוצרו, וסרטים שכבר מומנו בדרך זו - כמו 2 בלילה הנהדר של רועי ורנר וירון ברובינסקי - זכו סוף סוף להפצה מיוחלת. בנוסף לפופולריות הגואה של דרכי מימון חדשות, גם הממסד החל להתייחס לשוליים ברצינות. באופירים התווסף מסלול חדש לסרטי הפרינג'/גרילה, שבדיעבד אולי עשה יותר נזק מתועלת כאשר הבליט סרט אחד ומחק את שמונת האחרים מן התודעה, אבל העיקר הכוונה. מה גם שאותו סרט, ג'ו + בל של רוני קידר, הוא נציג מעולה לעשייה העצמאית באמת בארץ. היותו מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר של השנה בטקס האופירים המתקרב הוא סוג של חיזיון תעתועים מענג.

בקיץ החלה השנה הקולנועית לקבל צורה, עם הגיעם של הלהיטים מחד ושל פסטיבל ירושלים מאידך. חשוב מכל, בשעה טובה נמצא סרט שהצליח לתקשר עם הקהל, ומי חתום עליו אם לא שמי זרחין האהוב. העולם מצחיק הוא כרגע הסרט היחיד שעבר את רף 100 אלף הצופים, המספר שהופך רשמית סרט ללהיט בקנה מידה ארצי. "העולם מצחיק" המשיך למספר שיא של מועמדויות לפרסי אופיר ועד הדהירה האחרונה של למלא את החלל והפרס שלו מפסטיבל ונציה, גם היה המועמד המוביל לזכייה. עוד מתמודד חזק על תואר סרט השנה הוא המשגיחים של מני יעיש, שפתח בתרועה את פסטיבל קולנוע דרום בשדרות אחרי שחזר עם כתר מפסטיבל קאן היוקרתי, ובהמשך הופץ בבתי הקולנוע. "המשגיחים" אף הציג את הפריצה המטאורית של השנה, השייכת לשחקן המבטיח רועי אסף, שגם הופיע ב"עדות" של שלומי אלקבץ והבליח לסצנה אחת ב"רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי. בכל הופעותיו, ובמיוחד בסרטו של יעיש, אסף הוכיח כשרון שמבטיח כי עוד נשמע עליו רבות בשנים הבאות. נכון לכרגע, "המשגיחים" הוא הסרט השני הכי מצליח בקופות, עם כ-60 אלף צופים. בהתחשב בצניעות ההפקה, מדובר במספר מדהים. הצלחה מפתיעה. המשגיחים - טריילר:

סמוך אליו יצא הדילרים של עודד דוידוף, שעומד כרגע על כמחצית מכמות הכרטיסים, אבל נדמה שגם מספר כזה נחשב השנה לגבוה. שני הסרטים, אגב, יכולים להודות ל"עלייתו של האביר האפל" ולשיטת המגה-פלקסים: בעוד הסרט המדובר של השנה מילא אולמות, לקוחות סינמה סיטי ויס פלאנט שמצאו עצמם בתור לקופה אך ללא כרטיס פשוט זלגו לאיזה סרט ישראלי מגניב על ברסלבים מבת-ים ששומרים על השכונה מפני כפירה דתית או סטלנים ירושלמים שהסתבכו עם הגנגסטר הלא נכון.

סרטים מעולים או שיווק מעולה? במקביל, התקיים פסטיבל הקולנוע השנתי של ירושלים, אחד האירועים המכוננים בלוח השנה העברי. השנה הפסטיבל, שנחשב לחזאי אופירים בגלל הסמיכות הגבוהה והיכולת של הסרטים לרכב על גל הזכיות, בידל עצמו באופן קיצוני. שני הזוכים הגדולים, שרקייה של עמי ליבנה ו"אליס" של דנה גולדברג, כלל לא מתמודדים השנה באופירים. מעניין לציין כי את שניהם הפיק איתי תמיר, שויתר במודע על המירוץ לפרסי הקולנוע הישראלי. יחד עם "לא בתל אביב", גם הוא בהפקתו, תמיר הוא ללא ספק איש השנה בקולנוע המקומי – דווקא בזכות ההיבדלות המופגנת שלו מן החגיגה שאמורה להיות האופירים. אין לדעת מתי יופצו סרטיו בבית הקולנוע, אך יש לקוות שזה יקרה כמה שיותר מהר – השלושה פשוט מעולים, כל אחד בתחומו.מנצח בקופות. העולם מצחיק - טריילר:

מאוחר יותר בקיץ הגיע סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, רווקה פלוס, שניסה לעורר סערה ופרובוקציה בכל דרך אפשרית. אנשי השיווק רכבו על מיני-שערוריות (נטישתה של חברת אקדמיה את אחת ההקרנות המוקדמות של הסרט) כדי להציגו כפרובוקטיבי וסנסציוני. בימים אלה מסתבר שהקהל לא קנה את הלוקש והסרט די מתרסק בקופות, למרות שדובר תמיד היה חביב הקהל. אחרי סוף שבוע ראשון של 5,000 צופים, הפסיקו הדיווחים על מספר רוכשי הכרטיסים. בשיא היומרנות והזלזול, אפשר להניח שהסרטים הישראלים העצמאיים שעדיין מוצגים כעת בסינמטק ת"א, כמו "אף פעם לא מאוחר מדי" ו”יותר איטי מלב", לא רחוקים ממנו במכירות. כך שבראייה היסטורית, נדמה ש"רווקה פלוס" לא ייזכר כסנסציה בשום תחום, ובאופן כללי יישכח די במהרה.

ואולי "רווקה פלוס" דווקא יהפוך לתמונה מייצגת של הקולנוע הישראלי בתשע"ב – השיווק משופר, ההיצע רב וצבעוני, אבל הקהל לא מתעניין. זאת בעוד סרטים עצמאיים וצנועים, או כאלה שלא מכניסים עצמם לקלחת של האופירים, הם אלה שהטביעו חותם. ביום שישי שאחרי ראש השנה תשע"ג, תיסגר רשמית שנת הקולנוע הקודמת בטקס פרסי אופיר. אל תתפלאו אם דווקא הסרט שטרם נחשף לקהל, “למלא את החלל" של רמה בורשטין, יגבר על שני הלהיטים הבולטים של השנה, “העולם מצחיק" ו"המשגיחים". כך או אחרת, נאחל ששנת תשע"ג תחזיר את הקהל לאולמות. אין קולנוע ישראלי בלי קהל ישראלי, ובקצב הזה גם לא יהיה שום דבר חדש ביום העצמאות של עוד עשר שנים, חוץ מעוד סיבוב של "הלהקה" ו"מבצע יונתן". לתשומת ליבם של היוצרים והצופים כאחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ