הקולנוע הישראלי עדיין לכוד בתסביך האשה-זונה

רשימת המועמדים לפרסי אופיר לקולנוע חושפת נתונים מטרידים: מספר הגיבורות נמוך, מספר הבמאיות כמעט לא קיים ויותר מהכל מטריד הייצוג הבעייתי של נשים, שמותיר לדמויות שני תפקידים בלבד: אמא או זונה

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

אפשר לחלץ כותרת פופוליסטית מהנתונים הסטטיסטיים היבשים: מתוך 27 הסרטים שהוגשו השנה לתחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע רק שישה הציבו גיבורה נשית במרכזם. גם אם "מקלים" על הנתון הזה ומוציאים שני סרטים מן המניין - אחד סרט אנימציה ואחד סרט טבע – מדובר בנתון מטריד. זה נכון שברשימת המועמדים של פרסי אופיר מתמודדות שש שחקניות על פרס התפקיד הראשי, אבל חלקן (ריימונד אמסלם ב"כידון" ורותם זיסמן-כהן ב"מקום בגן עדן" בין היתר) משחקות תפקידי משנה פר-אקסלנס, והצליחו להשתחל לקטגוריה בזכות (או בגנות) ההיצע החלש של תפקידים ראשיים לנשים כמו גם כשרונן של המופיעות.

» הוכרזו המועמדים לפרסי אופיר 2013למרות הכותרת הפופוליסטית שטמונה במספרים היבשים ויש בה כדי לזעוק על מיקומה של העשייה הנשית בקולנוע, אבל היא מסתירה בעיה מורכבת ותמוהה הרבה יותר שקשורה לאיכות ולא לכמות. יותר מטרידה מכמות הסרטים שעוסקים בנשים (בתעשיית הקולנוע בארץ בכל זאת, לטוב ולרע, יש יותר במאים מבמאיות) היא הדרך שבה נשים מיוצגות בקולנוע המקומי.

ליוצרי הקולנוע הישראלי – נשים וגברים  כאחד – יש שני תפקידים ארכיטיפיים להציע לשחקניות, ושניהם לקוחים הישר מהלקסיקון הפרוידיאני: האמא (המריה) והזונה. אלו האופציות לאשה בקולנוע הישראלי של שנת 2013: הדמות האימהית והמחבקת או מושא התשוקה המטונף. לעיתים הן אפילו יכולות להתמזג לדמות אחת! כך למשל ב"הבן של אלוהים", שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, יש דמות נשית אחת של זונה שהיא גם אמא, וב"מקום בגן עדן" שמועמד ל-10 פרסים (אך לא לפרס הסרט) ישנן שלוש: האישה שיולדת לגיבור הסרט את בנו (האמא), האישה אותה הבן נושא לאישה (שלה נאמר המשפט "את זונה ותמיד ידעתי שאת זונה"), ואת אשתו השנייה של גיבור הסרט שהיא גם אמא וגם זונה. כי היא באה מרוסיה.ב"לצוד פילים", שגם מועמד לסרט הטוב ביותר, ישנן שתי נשים בלבד: אחת פתיינית בבגדים מהודקים, והשנייה היא אימו של הגיבור, שתשנה במהרה סטטוס כאשר תעניק את גופה לטובת בטחון כלכלי. אפשר להמשיך ולמלא את רשימת הדוגמאות מכל סרט שתבחרו: ב"פלאות" יש שתי נשים - הפאם-פטל אדומת השפתיים שאי אפשר לסמוך עליה, וחוזרת בתשובה חסודה שתציל את הגיבור ותשמש לו ככתף; בקאסט הנרחב של "סוכריות" יש אותו מספר של נשים. האחת היא אשתו הנעימה והאמהית של גיבור הסרט, והשנייה צרפתייה שעל הסצנה הראשונה שלה מופיעה באקט מיני מתסכל למדי; "מפריח היונים" של נסים דיין מציג שתי נשים לרפואה בתוך קאסט רחב למדי – האחת היא אם המשפחה טובת הלב (אהובה קרן) והשנייה היא צעירה המג'גלגת בין גברים בעלי שררה ומנצלת אותם לטובתה (יסמין עיון); ואלו עוד מהסרטים אשר יש בהם ייצוג כלשהו ליותר מאישה אחת. פאם פטאל שאי אפשר לסמוך עליה. יובל שרף ב"פלאות" (צילום מתוך הסרט)

מובן שלא צריך לדחוף בכוח דמות אישה, אבל יש לתהות על אלו שדווקא כן החליטו לשבץ בסרטם אחת כזו. סרטים כמו "בית לחם" או "מי מפחד מהזאב הרע" בחרו שלא להעניק מקום בעלילתם לאישה משמעותית, וזוהי בחירה לגיטימית. כמו שלא כל סרט חייב ייצוג של גבר, של הומו, של לסבית, של ערבי, או של ג'ינג'י, כך לא צריך כל יוצר קולנוע לפייס את הפוליטקלי קורקט אם הדבר איננו רלוונטי לסיפורו. הבעיה היא שכאשר כן סוף סוף אישה עומדת מאחורי המצלמה – ובזה נכלל גם "ההיא שחוזרת הביתה" – הייצוג שלה נדמה שנעשה מתוך תיעוב יותר מאשר אהדה. רק שני סרטים השנה הצליחו להציג קבוצת נשים שהדינמיקה בינהן ובין עצמן מורכבת, ובאופן אירוני מדובר בשני הסרטים הקלילים של השנה. אלו הם "בננות" המקסים של איתן פוקס, ו"הורה 79" הבעייתי מאוד של אלי כהן.

האם הבעיה היא בחינוך הישראלי או בדמויות הנשיות עליהם גדלו יוצרי הקולנוע בארץ, קשה לקבוע, אבל לעיתים נדמה שעדיף שהאשה תיעדר מהסרט, ובלבד שלא תיפול שוב לפח האמא או הזונה ותמשיך להנציח את הסטריאוטיפ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ