פסטיבל ירושלים: הסרט שאוהבי "הסמויה" מוכרחים לראות

למרות שכבר ניתן לקבוע כי זוהי אחת השנים החלשות ביותר של הפסטיבל, "תחנת פרויטוייל" המדובר ו"פנתר לבן" הישראלי מציעים ביקורת חברתית נוקבת ועונים על כל הציפיות. כתבה שנייה בסדרה

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

אחרי חמישה ימים של פסטיבל כבר ניתן לקבוע כי זוהי אחת השנים החלשות ביותר של פסטיבל ירושלים. אמנם יש לא מעט סרטים ראויים לצפייה, אבל בינתיים חסרות יצירות מופת של ממש או סרטים מאתגרים ומקוריים שאפשר לראות אך ורק בפסטיבלים והופכים את ההליכה לסינמטק לחוויה מתגלמת (כמו למשל "הזמן שנותר" של איליה סולימאן או "הסוס מטורינו" של בלה טאר שהוקרנו כאן בשנים קודמות). » פסטיבל ירושלים - כל הפרטים» סרטי החובה לפסטיבל » הקאמבק המהפנט של ריבר פיניקסובכל זאת, ביומיים האחרונים נחשפו בפסטיבל לא מעט סרטים ראויים לצפייה, ובהם "יש ילדים זיגזג", "תחנת פרויטוייל", "פנתר לבן" ו-Ain’t them Bodies Saints. "יש ילדים זיגזג" של וינסנט ואל על מה מדובר: עיבוד הולנדי סוחף לספר ההתבגרות המצליח של דוד גרוסמן.קהל היעד: כל מי שגדל על הספר על גרוסמן, ומי שמחפש סרט ילדים אינטיליגנטי ומורכב קצת יותר מ"בית ספר למפלצות".

סרטו של הבמאי הבלגי וינסנט ואל זכה בחודש שעבר בפרס הצופים הצעירים מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע ובצדק. זהו עיבוד מקסים, סוחף ומלא יצירתיות לספר ההתבגרות המעולה של גרוסמן, שמגולל את הרפקאותיו של נונו (תומאס סימון), ילד בן 12 שנחטף על ידי הפושע המפורסם פליקס גליק (בורגאט קלאובנר) רגע לפני חגיגות בר המצווה שלו. המסע הספרותי שנפתח ברכבת מירושלים לחיפה הפך בעיבוד האירופאי למסע בין הולנד לצרפת. ואכן, יש דיסוננס מסוים בצפייה בדמויות ספרותיות אהובות כמו הדוד שמואל חמור הסבר או הזמרת המצליחה לולה (איזבלה רוסליני) הופכות לדמויות קולנועיות שמדברות הולנדית או אנגלית שוטפת (למרות שלולה עדיין מתעקשת לשיר לנונו את שיר הערש "נומי נום" בעברית).

מי שיצליח להתגבר על הצורך להשוות כל סצנה למקור הספרותי ימצא את עצמו נסחף למסע קולנועי מקסים ומלא דימיון, שמזכיר מבחינה סגנונית את ז'אק טאטי או ז'אן פייר ז'נה ("אמילי"). כך למשל, סצנת הפתיחה התזזיתית מציגה את בר המצווה המשעממת והמדכאת של אחיינו של נונו, ואת האופן שבו אביו, הבלש יעקב פיינברג (פדיה ואן-הוט), מלמד אותו את רזי המקצוע. "יש ילדים זיגזג" (שנקרא בהולנדית "נונו: ילד הזיגזג"), הוא סרט התבגרות נוגע ללב שמספק אלטרנטיבה אינטילגנטית ללהיטי הילדים ההוליוודיים. הוא מצליח לשמור על אהבת האדם והאופטימיות של גרוסמן (אשר מפציע על המסך בסצנה קצרצרה על רקע כתוביות הסיום) ובמקביל לעסוק בנושאים קשים לעיכול כמו יתמות, בדידות וחרדת נטישה.  

שורה תחתונה: במקרה של גרוסמן תמיד עדיף לקרוא את הספר, אבל מומלץ בהחלט גם לראות את הסרט, שהצליח לתרגם את הדימיון והיצירתיות הגרוסמנים לחזון קולנועי באופן מספק בהרבה מעיבודים קודמים לספריו (כמו "ספר הדקדוק הפנימי" או הסרט והסדרה "מישהו לרוץ איתו").לכל מי שמאס בסרטי "מפלצות בע"מ". הטריילר לסרט:

"תחנת פרויטוייל" של ריאן קוגלר

על מה מדובר: סרט עצמאי המבוסס על סיפורו האמיתי של צעיר אפרו-אמריקאי שנורה למוות על ידי שוטר בערב השנה החדשה 2009.קהל היעד: אוהבי סרטי ארט-האוס ומעריצי "הסמויה".סרטו של ריאן קוגלר בן ה-26 מגיע לירושלים אחרי סבב פסטיבלים שכלל פרסים וביקורות מהללות בסאנדנס ובקאן. הפרגון שהסרט זוכה לו אכן מוצדק: קוגלר הצליח להפוך סיפור חדשותי שעלול היה להיעלם במהירות מהתודעה למטפורה מדויקת ומטרידה על הגזענות בחברה האמריקאית. הסרט משחזר את יומו האחרון של אוסקר גרנט (מייקל ב. גורדן, שזכה להשוואת לדנזל וושינגטון הצעיר בעקבות תצוגת המשחק המרשימה שלו), בן 22 מאוקלנד שבקליפורניה שמנסה להשתקם אחרי שנים של חיים בכלא ולבנות את עצמו מחדש כאב לילדה בת ארבע בשם טטיאנה. גרנט, שהסתבך בצעירותו בעסקי הסמים, מוצא את עצמו ללא עבודה ומתלבט האם לחזור לפשע. ב-31 בדצמבר 2008 הוא יצא עם בת זוגו ושורה של חברים לבילוי בסן פרנסיסקו, ובגלל השתלשלות אירועים לא ברורה הוא נורה בגבו מטווח אפס על ידי שוטר לבן, וזאת למרות שהוא היה אזוק ולא נשא נשק. לאחר שגרנט מת מפצעיו בבית החולים התקרית הציתה גל של הפגנות באוקלנד ובסן פרנסיסקו במחאה על האלימות המשטרתית נגד תושבי שכונות העוני ובעיקר תושבים אפרו-אמריקאים. קוגלר משתמש באירועים הללו כדי לגולל סיפור מורכב, והוא נמנע מלהפוך את גרנט לטלית שכולה תכלת או לגיבור. "תחנת פרויטוייל" משרטט דיוקן של מציאות חברתית אשר דוחקת את הצעירים מהפרברים לחיים של פשע ועוני. מבחינה זו מדובר בסרט שמונע מתחושות של זעם וקיפוח, והישגו הגדול טמון בכך שהוא מצליח לתרגם את התחושות הללו לסיפור מעורר הזדהות מבלי לעשות פולחן אישיות לגיבור. שורה תחתונה: סרט חזק ומדכא שמספק הצצה למתחים הגזעיים בארצות הברית של המאה ה-21. הצצה לסרט שזכה לביקורות מהללות בסאנדנס וקאן:"פנתר לבן" של דני רייספלד

על מה מדובר: פיצ'ר ביכורים של יוצר ישראלי המשתתף בתחרות העליתיתקהל יעד: חובבי סרטי אגרוף, ומי שנהנה מ"תחנת פרויטוייל" ומחפש את המקבילה הישראליתעוד סרט שמונע בבירור מתחושות של זעם וקיפוח הוא "פנתר לבן" הישראלי, שעוסק בסוגיות דומות מאוד ל"תחנת פרויטוייל", ובראשן גזענות, אפליה והקושי של צעירים בני מיעוטים לצאת ממעגל העוני והאלימות שלתוכו הם נולדו (סוגיות שהקולנוע הישראלי העכשווי לא מפסיק לעסוק בהם, בין השאר בסרטים כמו "המשגיחים" ו"הנוער"). הסרט מגולל את סיפורו של אלכס צייטלין (יבגני אורלוב המעולה), מתאגרף צעיר ממוצא רוסי שנקרע בין ההזדהות עם אחיו וחבורה אלימה של ניאו נאצים שאותה הוא מוביל, לבין הקשר שנרקם בינו לבין מאמן אגרוף מרוקאי בשם דוד אוחנה (זאב רווח). רייספלד משתמש בכל קלישאה שמאפיינת את הז'אנר (כולל מונטאז' של האימונים לקראת הקרב ורומן בין אלכס לבתו של אוחנה, יסמין), אבל הוא ממקם את הקלישאות הללו בהקשר מקומי באופן שטרם נראה בקולנוע הישראלי העלילתי. הסרט מתרחש בטבריה, המצטיירת כגיהנום אורבני של ממש: עיר פריפריה שמאכלסת אוכלוסיות חלשות ששונאות אחת את השנייה, ובראשן רוסים ומרוקאים. באופן מעניין, השימוש העקבי בקלישאות מאפשר לרייספלד ליצור סרט אגרוף שהעניין בו הוא לא האגרוף. למעשה, תחרויות האגרוף עצמן כמעט מיותרות. בעוד שסרטים הוליוודים כמו "רוקי" בונים מתח לקראת הקליימקס – הקרב על האליפות – ב"פנתר הלבן" השאלה האם אלכס ינצח באליפות ישראל או לא היא שולית לחלוטין. האגרוף מספק לרייספלד מסגרת עלילתית מוכרת לעסוק בסוגיות שמעניינות אותו: עוולות חברתיות, אפליה וגזענות בחברה הישראלית, בעיקר כלפי מי שיהדותו מוטלת בספק. דמותו של אלכס מורכבת ואמינה מספיק כדי להחזיק את הסרט כולו על כתפיה, גם ברגעיו החלשים יותר והאמינים פחות של התסריט. ובעוד שההתפתחויות העלילתיות צפויות למדי, הסרט טעון לכל אורכו במתח ובזעם שהופכים אותו לראוי לצפייה.שורה תחתונה: סרט אגרוף ישראלי שמאמץ לחיקו את כל חוקי הז'אנר רק כדי לנסח אמירה נוקבת על החברה הישראלית והגזענות שבבסיסה. אמירה מורכבת על החברה הישראלית: Ain’t them Bodies Saints על מה מדובר: סרט אמריקאי מסוגנן של דיוויד לאורי המתהדר בקאסט עתיר כוכבים ובהם רוני מארה וקייסי אפלק.קהל יעד: חובבי קולנוע איטי ומהורהר שבו נשים יפות מצולמות בשדות חיטה על רקע הזריחה (או במילים אחרות, מעריצי טרנס מאליק).סרטו של לאורי (שחתום גם על העריכה של Upstream Color, עוד סרט אמריקאי שיוקרן בפסטיבל), מצטיין בצילום מפעים בסגנון "עץ החיים" או "אל הפלא" של מאליק, אבל הסגנון האסתטי המוקפד שלו מתקשה לפצות על העובדה שמדובר בסרט חלול למדי שבסופו של דבר יוצר תחושת תשישות. במרכז הסרט עומד בוב (אפלק), אסיר נמלט שמנסה להתאחד מחדש עם אשתו, רות' (מארה) ובתם המשותפת לאחר שברח מהכלא. הסרט נע בין מסעו של בוב בדרכים לבין חייה של רות' בעיירה הקטנה שבה היא מגדלת את בתה.   העלילה דלה למדי: כל מה שאנחנו יודעים על בוב ורות' מסתכם בכך שהם אוהבים זה את זו. מעבר לכך לא ברור איך שני הצעירים טובי המראה הללו נקלעו לחיי פשע, או מה בדיוק מניע אותם. לכן, אנחנו נשארים בעיקר עם אווירה וצילום. החזון האסתטי המרשים של לאורי אכן הופך את השעה הראשונה למהנה למדי, אבל ברגע שמתחילים להפנים את העובדה שהסרט לא זז לשום מקום מתעורר החשק לצפות מחדש ב"עץ החיים" החידתי או בסרט ישן של רוברט אלטמן במקום לבלות עוד ארבעים דקות במחיצתן של הקלישאות הריקות (אך הפוטוגניות עד מאוד) הללו.שורה תחתונה: שחקנים טובים וצילום מעולה מבוזבזים על תסריט קלישאתי ולא מספיק מפותח. התחזית: הסרטים הבולטים של הימים הקרובים שלישי, ה-9 ביולי: "אלבום 61" (16:00), "הגנן" (18:45), "ההיא שחוזרת הביתה" (22:00, משתתף בתחרות העלילתית)רביעי, ה-10 ביולי:  "התמונה החסרה" (15:30), "פלסטלינה" (19:45, משתתף בתחרות העלילתית), Upstream Color (22:00)חמישי, ה-11 ביולי: "הרוח של 45' (16:00), "ג'ינג'ר ורוזה" (20:00) "פרננס הא." (22:00)

netalexander@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ