רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2011: מקפלים את הסינמטק

אחרי שבוע אינטנסיבי ועמוס סרטים, ניתן לסכם: היופי האמיתי בסינמטק ירושלים היה שהוא התמלא במפגן נדיר של אהבת קולנוע, היוצרים הישראלים מוכנים מאי פעם לקחת סיכונים עם לוקיישנים ושפה וההימורים הבטוחים מחו"ל תמיד עובדים

תגובות

הפרסים חולקו. הסינמטק יוצא לחופש של כמה ימים ממבקרים, בעוד אלה ודאי ינצלו את הזמן לגמילה איטית מצריכה כל כך מסיבית של סרטים בתקופה כה קצרה. נגמר פסטיבל הקולנוע ירושלים 2011, והרבה דברים טובים אפשר להגיד על הפסטיבל שהיה וגם כמה פחות. הנה סיכום האירועים והאטמוספירה הכללית.

כבר אחרי סוף השבוע הראשון, אפשר היה להבין שמשהו מעניין קורה השנה בפסטיבל. שתי ההקרנות של "הסוס מטורינו", סרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, היו מלאות עד אפס מקום. אולי משום שזהו הסרט שרוב המבקרים בחרו להפנות אליו זרקור עוד לפני הפסטיבל. אולי מפני שהתוכניה השנה הייתה יותר מצומצמת מבחינת להיטי פסטיבלים או שמות גדולים ומפורסמים בסצינת הארט-האוס, מה שריכז את כל חובבי הקולנוע הכבדים לאירועים המרכזיים ולא השאיר אף כסא ריק בסרטים המדוברים. ואולי כי הקהל הרבה יותר אינטליגנטי ממה שנוטים לחשוב לפעמים. חישבו על "הערת שוליים", שהפך לשובר קופות בקנה מידה מקומי, בתוך חודש וחצי, על אף מורכבותו. תעיד על כך גם חנות האוזן השלישית שנפתחה במתחם הסינמטק במיוחד לפסטיבל, אשר דיווחה על מכירות מדהימות לסרט "המשוטט" של אבישי סיון, אשר השתתף בתחרות בשנה שעברה ויצא זה עתה במהדורת די.וי.די שנחטפה מן המדפים. אווירת אהבת הקולנוע פעפעה אל המסדרונות ושיחות הברזיה והייתה אלומת אור בוהקת בפסטיבל, לפחות מבחינתי.

כמות – בדיעבד, מספרם הרב של הסרטים המתמודדים (11) עבד הפוך מן המצופה, ודווקא לא העיד על העובדה שמדובר בשנה מוצלחת במיוחד לקולנוע הישראלי. אני אסיר תודה לצוות הפסטיבל על שניתנה לי אפשרות הבחירה בין שתי הקרנות, ערב או בוקר למחרת, במקום ניסיונות ההידחקות לפרימיירות בשנים עברו. אבל 11 סרטים בשבעה ימים די חנקו לי את הלו"ז ואני בטוח שלעוד כמה עיתונאים שבאו כדי לסקר את הפסטיבל. ואם כולם היו יצירות מופת, לא היו נשמעות תלונות.

מחסום השפה – שישה סרטים, רוב בתחרות הישראלית, לא דיברו רק עברית ("אודם", "אוסטרליה שלי", "אחותי היפה", "איש ללא סלולרי", "סלסה תל אביב" ו-"רסיסי אהבה"). או במקרים הקיצוניים, בקושי דיברו עברית כלל. לכולם היו צידוקים עלילתיים לעובדה ששפת הדיבור השלטת מוכתבת על-ידי מקום ההתרחשות של הסיפור. ואין ספק שאותנטיות לשונית עדיפה על הפיתרון האמריקאי, לפיו כולם מדברים אנגלית בסרטים, מאבירים בימי הביניים ועד חייזרים בימינו אנו. יש גם מקום לברך על שיתופי פעולה הנרקמים עם מדינות העולם. אבל באופן אישי, כאשר אני נכנס לסרט ישראלי אשמח אם הוא ידבר אליי ואשמח כפליים עם יעשה זאת בשפתי, שהיא גם שפתו של היוצר. הכי נהניתי בפסטיבל מן העברית הכל-כך ישראלית של "אורחים לרגע", על-פי תסריט של מאיה קניג ודנה דינמט. סחתיקה.לא ממש דבק בעברית. "סלסה תל-אביב"

סגנון קולנועי – שלושה סרטי ארט-האוס מובהקים יותר ופחות ("השוטר", "עמק תפארת" ו-"הנותנת"), אשר יצרו חיץ בין המבקרים והקהל. שלוש קומדיות ("איש ללא סלולרי", "אורחים לרגע", "סלסה תל אביב"), מוצלחות יותר או פחות. שלוש מלודרמות משפחתיות, אחת על פולנים ("אוסטרליה שלי"), השניה על ס"ט ירושלמים ("רסיסי אהבה") והשלישית על מרוקאים ("אחותי היפה").

לוקיישנים – בקטגוריה זו, העושר היה מסחרר ממש. מדרום תל אביב ("בוקר טוב אדון פידלמן") אל יפו ("אחותי היפה"). מנחלאות של שנות ה-60 ("רסיסי אהבה") אל ירושלים של היום המזגזגת עם תל אביב ("השוטר") או עם הצפון המופגז ("אורחים לרגע"). עוד בצפון היו לנו כפר ערבי ("איש ללא סלולרי"), מושב ("הנותנת") ושני קיבוצים ("עמק תפארת", החצי השני של "אוסטרליה שלי"). חיזוקים מחו"ל הגיעו בדמות לונדון ("אודם"), מקסיקו ("סלסה תל אביב") ופולין (החצי הראשון של "אוסטרליה שלי").

ביכורים – על הפרס המוענק לסרט ראשון/שני, כך כהגדרת הפסטיבל, התמודדו למעשה כל 11 הסרטים העלילתיים. שמונת הבמאים ושלושת הבמאיות הם בעלי רזומה קצר במיוחד, גם אם מרשים במקרה של חלקם. וזה לא שכולם סיימו הרגע בית ספר לקולנוע או קצרים גם בגיל. העתיד שלהם אמנם לפניהם, ושל מקצתם מסקרן עד מאוד, אבל העובדה שלא היה השנה אף תותח עם קבלות בפסטיבל השאירה טעם לפגם, לפחות עבורי, בכל הנוגע ליוקרה של פסטיבל ירושלים.

טיול לדרום העיר. "בוקר טוב, אדון פידלמן"

נקודות נוספות הסרט הטוב של הפסטיבל - "היו זמנים באנטוליה". אחרי 157 של טורקית מהורהרת מבית היוצר של נורי בילגה ג'יילן ("שלושה קופים"), הבנתי שזה הדבר הכי קרוב ליצירת מופת שייצא לי לראות בפסטיבל השנה. ואכן, כזה דיוק בכל אלמנט קולנועי אפשרי לא חוויתי לפניו או אחריו. סרט ענק.

ההפתעה - "בלדה טריסטה". קצת קשה להגדיר סרט שזכה בפרס התסריט והבימוי בפסטיבל ונציה הקודם כהפתעה, בטח אם חתום עליו במאי מוערך ודי מוכר כמו אלכס דה לה איגלסיה. אבל בהחלט ניתן לומר שמדובר בסרט המפתיע ביותר מבחינת עוצמתו הקולנועית ואכזריותו הבלתי נתפסת.

האכזבה -"סופר 8". ציפיתי לסרט חביב במקרה הטוב, אבל סרט שנראה כמו כל מה שאני אמור לאהוב בקולנוע פשוט עשה לי רע. גם התנאים בבריכת הסולטן, עם פנסי המכוניות שהאירו את המסך והסאונד הבעייתי, לא בדיוק תרמו.בסוף כל הבאזז מצטבר לכדי פרס בימוי. הגר בן-אשר ב"הנותנת"

התגלית – שתי הילדות בסרטה של סלין סיאמה "טומבוי", מאיישות יחדיו את המשבצת הזו. זואי אראן בתפקיד בת/בן ומאלון לבנה כאחותה הקטנה פשוט הרסו אותי לגמרי, עם תצוגות משחק מהממות.

האתנחתא הקומית – במצטבר יצא שראיתי לא מעט קומדיות, רובן המוחלט חביב למדי. אבל "אחינו האידיוט" של ג'סי פרץ היה המצחיק, השנון והמבדר מבין כל סרטי הפסטבל עבורי. למקום השני והמכובד הגיע "חתולו של הרב", בזכות אנימציה מרהיבה וסיפור משעשע ומאוד יהודי.

המחריד - הרבה יותר מדי סטיות מיניות, חשיפת איברים מוצנעים והמון רוע אנושי וייאוש קיומי זלגו מתוכניית הפסטיבל. הקשה מכולם היה כנראה "קוד כחול", דווקא משום שהוא מתחיל כמעין וידאו-ארט מרהיב עד שאנו לומדים להכיר את הגיבורה שלו, והסרט מסתיים בהתעללות מינית איומה.

הכי הרבה נוטשים – האמת שהיה לו פייט מכובד ולא מעט מתחרים, אבל הסרט שנכחתי בו וממנו יצאו באמצע הכי הרבה אנשים היה "אשליית מסך" של מתייה אמלריק. ניסוי קולנועי מעניין, לא לכל אחד.

הסיפור הכי לא ייאמן למרות שהוא אמיתי – לא לגמרי ברור איך ואיפה בדיוק מוצא הדוקומנטריסט הגאון ארול מוריס את האנשים המככבים בסרטיו, אבל דמות ראשית וסיפור כמו זה ששוטח "טבלואיד" לא ראיתי בשום סרט עלילה בפסטיבל. יש דברים שפשוט אי אפשר להמציא.פסטיבל הקולנוע ירושלים 2011 - כל הפרטים

*#