בין אקס-מן לאושוויץ: השואה תסדר את הכל

מה קורה לסרט דרמטי מן המניין כששותלים פיסות ממלחמת העולם השנייה בביוגרפיה של אחת מדמויותיו? ומה עושה במאי כשהעלילה ממאנת להתניע? אורון שמיר רצה להוציא לשואה צו הרחקה מהקולנוע, אבל הבין שזה יותיר את האוסקר בלי מועמדים   

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

לו הייתי יכול לחוקק עולמי אחד, רק אחד, הוא היה הולך בערך ככה: "חל איסור גורף להשתמש בשואה בסרטים". כמובן שהיו גם סעיפים ותתי-סעיפים שכן מתירים תיעוד של ניצולים באים בימים, יצירת סרטים דוקומנטריים מוקפדים ביותר וכיוצא באלה. אבל סרטים עלילתיים ובידוריים על השואה? סרטים שמאפיינים דמויות באופן מיידי וקל על-ידי הגרדתן כניצולות שואה? כאלה יש די והותר. יותר מדי אם תשאלו אותי. נדמה כי הרבה יותר מדי בקלות יוצא כל מי שמתחשק לו ורותם את האירוע המזעזע ביותר במאה הקודמת לצרכי בידור המוני וגס. אין ספק, יש להמשיך ולהתייחס אל הנושא בכבוד הראוי גם בעתיד, אחרת סכנת השיכחה תיהפך למוחשית. אבל מאיפה לכל הרוחות מביאים כל סרט שני ושלישי את התעוזה לדחוף פנימה את שואת העם היהודי כאיזה סיפור רקע זניח של אחת הדמויות בו?

» כששון פן מורח אודם ויוצא לצוד נאצים

הכוונה אינה להגביל את האמנות או למחוק ז'אנר קולנועי שלם ובעל חשיבות עליונה. חוץ מזה, הדבר ודאי יבטל את טקס האוסקר - הרי למי יעניקו מועמדויות ופרסים אם לא יהיו סרטי שואה? העניין הוא שנדמה לי כי לא לכל הקולנוענים יש את הידע או הרגישות הנחוצים בכדי להעביר משהו מן האווירה ששררה אז באירופה ובעולם. למעשה, גם אחרי עשרות או מאות שעות של צפייה בסרטים, עלילתיים כתיעודיים, אני עדיין לא חושב שזכיתי לקמצוץ מן האימפקט שמייצר סיפור אחד של סבא שלי, או של כל ניצול אחר, לצורך העניין. בדיוק בשביל זה ישנו יום השואה והגבורה, יום שחזק יותר מכל חוויה סטרילית המגיעה עם סרט בנושא. יום שבו כל אחד ואחת יכולים להיזכר במשמעות האמיתית של המילה השחוקה מדי ולהרהר בעצמם בנושא שהפך במרוצת השנים ללא פחות מפתרון תסריטאי עצלני ונצלני, ובעיניי גם לטעות פאטלית המחלישה את היצירה ואת הנושא כאחד, במקום לחזק את שניהם.

להזדהות עם הנבל דוגמה לסרט מן השנים האחרונות אשר הגניב את השואה בדלת האחורית הוא התאום (ספויילרים לסרט מכאן והלאה, כמובן), סרט אימה זניח של דייויד אס. גוייר משנת 2009, המספר על נערה שמתחילה להיות רדופה על-ידי רוחו של ילד קטן. כאשר היא חוקרת את ההיסטוריה המשפחתית שלה, היא מגיעה עד לסיפורים על סבתה - קורבן לניסויים אכזריים של דוקטור מנגלה. מסתבר שלסבתה היה אח תאום שנהרג, והוא זה שרודף כעת את הנכדה. בשלב הזה יצאו רחמיי אל הילדון. זה היה טבעי ולגיטימי לחלוטין מבחינתי שישוטט בעולם כרוח רפאים חסרת מנוח. צרותיה של הגיבורה נראו משניות נוכח הסבל שלו. תוצאה זו ודאי שלא הייתה רצויה עבור הסרט, אבל זה מה שקורה כאשר מערבים רצח עם בלתי נתפס בתור טוויסט בעלילה - הכל מתגמד והופך להיות פחות מעניין ופחות חשוב.

מקרה מפורסם יותר נוגע לסרט הפעולה אקס-מן: ההתחלה, מיבול הקיץ דאשתקד. גלוי וידוע הוא שאחת הדמויות הראשיות בקומיקס, אריק לנשר המכונה "מגנטו", שרד את מחנות הריכוז כילד. זהו סיפור הרקע שלו וככזה הוא נשמר גם בספרי הקומיקס וגם בסרטים הקודמים. הפעם, החליט צוותו של הסרט החדש לתת דגש מיוחד לילדותו של מגנטו ואף להפוך אותו לדמות המרכזית. החל מנעוריו כנער בעל כוחות מיוחדים שנופל קורבן לניסויים של הנאצים, דרך הפיכתו לצייד נאצים בבגרותו ועד לסצינת השיא של הסרט במהלכה הוא זועק "לעולם לא עוד!" - לפחות כמחצית מכובד המשקל של הסרט נוגע לשואה.בגלל המחנות ההם. סצינת "לעולם לא עוד", אקס-מן: ההתחלה:ניתן לטעון שהסרט מבזה את זכרה כיוון שהוא משחק עם ההיסטוריה, אבל זו לא הנקודה. העניין הוא שבלתי אפשרי להזדהות עם שום דמות אחרת בסרט חוץ מאשר זו של מגנטו. אז נכון, חלק מהמסכנים די סבלו מהשונות שלהם בתיכון. כלומר, בגיל בו אריק לנשר הצעיר נותר לבדו בעולם מלא רוע ושנאה לבני מינו ולקח חלק בזוועה האיומה ביותר של המאה. פתאום נערים ונערות שקראו להם בשמות גנאי נראים כמו סתם מתבגרים בכיינים, לא? וזו בעיה רצינית ביותר כאשר דמות הקורבן המדוברת תהפוך לנבל המרכזי, לכוח שרוצה להשמיד את כל האנושות מתוך תאוות נקם.

השימוש הקלוקל בשואה כמגבר דרמתי ורגשי אינו נחלתה הבלעדית של הוליווד, חובבת ידועה של הנושא. מספיק להיזכר בכמה סרטים צרפתים מהעת האחרונה, שהתהפכו ז'אנרית במערכה האחרונה. לפתע, אל הדרמה המשפחתית בה צפיתי הוטח סרט שואה שלם, אשר מעמיד בצל את כל מה שקרה עד כה. כך קורה, למשל, בסרט הסוד (של הבמאי קלוד מילר, שנפטר לאחרונה) - האימפקט הרגשי הופך מיד לשונה לגמרי, הודות למטענים שמביא עימו הנושא הרגיש ולא בזכות הסרט עצמו. לדקדק במשימה בימים אלה מוצג בסינמטקים סרט הקבלה/קונג-פו/חזרה-בתשובה/הזיה-מיסטית ששמו "המשימה X". באמת שהייתי מוכן לסבול כל טיפת ביזאר שהסרט המטיר עליי, בין אם זה דני שטג מחופש למלך הקבצנים ומדבר בחרוזים על האפוקליפסה, מצגות חזרה בתשובה באמצע סרט עלילתי או נינג'ה שחורה שלוחמת בתודעתו של שליח אלוהים עלי אדמות. הכל, עד שהשתרבבה פנימה ברישול גם השואה, באופן שאין להתייחס אליו אלא כאל ניצול ציני של הזוועה לצרכי העברת המסר של הסרט, שכל קשר בינו ובין השואה מקרי בהחלט. גם כאשר פלייאוף, סרטו של ערן ריקליס המבוסס על סיפור חייו של רלף קליין, נתקע כמה וכמה פעמים לאורך הדרך מבחינה עלילתית ודרמטית, תמיד הוא פנה אל השואה כמושיעה. אז נכון, הדמות הראשית בסרט ניצולת שואה והסרט כולו טעון מלכתחילה. אבל בשלב בו העניין החל להיות מגמתי, נדמה היה שמדובר בחוסר השראה. כאילו שאלו היוצרים את עצמם, למה להמציא אירועים מכוננים בחייה של דמות כאשר אפשר פשוט לרתום את השואה לצרכי העלילה?

בברכת קונג-פו. המשימה X:

הדקדוק הפנימי של ניר ברגמן הוא דוגמה לאיך עושים זאת נכון ובעדינות. כלומר, כיצד ניתן להשאיר את השואה ברקע מחד אבל כן לאפיין בעזרתה דמות משנית, מאידך. בכלל, בהחלט לא חסרים סרטים שמצאו דרכים ראויות לשלב בתוכם את הטרגדיה הלאומית, גם ברחבי תבל. אבל אולי יהיה מוטב אם יוצרים יחשבו לא פעמיים אלא עשר פעמים לפני שהם מחליטים שסרטם לא יהיה שלם בלי אזכור השואה. שיביטו בעצמם בצורה האובייקטיבית ביותר שניתן וינסו להבין האם מלבד העובדה שאולי חשוב ובוער להם לספר עוד סיפור בנושא, יש להם גם את הכלים לעשות זאת ולצאת מכך בכבוד. יש לי הרגשה שעבור חלק מהצופים, ואני ביניהם, יהיה קל יותר להתחבר לסרט דווקא אם לא ישתמש בכוח בנושא הכבד והטעון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ