האיש עם מקרנת הקולנוע: יורם אילן

הוא מקרין הקולנוע הותיק ביותר, ראה הכל מהכל, גם אם זה בחושך. כסף? "היה לי מספיק כדי לאכול". תהילה? "זה בכלל לא מעניין אותי". גם בעידן הדיגטלי חשוב לו רק דבר אחד: שהקהל יצא מרוצה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בשנת 1948 קרה ליורם אילן נס. הוא פגש את אהבת חייו. אין הרבה אנשים שיכולים לומר שהם הכירו את האהבה הגדולה ביותר של חייהם כבר בגיל 11, אבל במקרה של אילן, זו לא הייתה מלכת הכיתה וגם לא הסגנית, או בת השכן. זה היה הקולנוע. מהרגע בו ראה את הסרט הראשון בחייו ועד היום, כמעט 67 שנים אחרי, הוא עדיין מדבר על קולנוע באותה תשוקה והתלהבות של ילד שגילה את הפלא הגדול ביותר בעולם כולו. אילן בן ה-78 הוא מקרין הקולנוע הותיק ביותר בארץ. ההקרנה היא מפעל חייו. מי שנוהג לפקוד את בית הקולנוע שבמוזיאון תל אביב, בו מקרין אילן סרטים ב-12 השנים האחרונות, לא יכול לפספס את האיש החם הזה, בעל החיוך הרחב והעיניים הכחולות הגדולות. עבורו, הקרנת סרט היא אמנות של ממש, ולקהל חלק בלתי נפרד מהיצירה. לכן תמיד תוכלו לראות אותו ניגש למי שמגיע לצפות בסרטים בסיום, ושואל אותם אם הם נהנו מהסרט, ואיך הייתה ההקרנה. "אני הכי אוהב כשהאולם מלא", הוא מודה בגאווה. "בשבת הציג הסרט 'יומיים ולילה' והאולם היה מלא עד אפס מקום. זה מחמם לי את הלב". הקסם עובד בקולנוע

יורם אילן נולד וגדל בתל אביב להורים ממוצא פולני, שלא שיערו לעצמם שהילד בורח מבית ספר כדי להתפלח להקרנות סרטים. בשכונת נוה שאנן בה גדל, היה מועדון נוער ובו זכה לראות את הסרט הראשון בחייו. "אי אפשר להסביר את זה למי שגדל עם קיומו של הקולנוע בתודעה", הוא מספר. "פתאום ראיתי את התמונה הנעה הזו, האנשים ממש זזו על הקיר. זה היה מדהים. חייבים להבין שאז זה גם היה אמצעי הבידור היחיד". איך הגעת כילד לעבוד בחדר ההקרנה?"היה את קולנוע קסם ברחוב הירקון פינת אלנבי. הייתי הולך אליו כילד ומאוד מתעניין, מביט על חדר ההקרנה. בסופו של דבר המקרין שלא אשכח לעולם, שדווקא היה איש מאוד נוקשה, נתן לי להכנס לחדר ולנקות את המכונה. זה הפך להיות מן נוהל כזה. אני כילד מגיע, ועוזר לו. הוא היה נותן לי גם להכניס את הפילם לגלגל השיניים. הסרט הראשון שהשחלתי לו את הפילם היה 'גילדה'. חודש ימים הייתי עוזר לו כך, וזה הפך לדבר קבוע. כמובן שלא קיבלתי תשלום אבל מבחינתי זה היה כאילו זכיתי בפיס. שם למדתי את העבודה". ואיך מתחביב זה הפך לעניין מקצועי?"בגיל 12 עזרתי קצת במקום שנקרא 'פוטו קרן', ומכר מכונות הקרנה של 8 מ"מ. המוכר החליט לתת לי במתנה מכונה כזו, וכך התחלתי להתאמן בהקרנה גם בבית. הכל בשביל הפלא הזה שזז על הקיר. אפילו בשירותים אצלי בבית הייתי מקרין, הקרנתי גם לחבר'ה".

איך זה התבצע בפועל בימים ההם?"הסרטים היו מחולקים למערכות וסלילים. בסרט כמו 'חלף עם הרוח' למשל, היו 35 מערכות. תפקיד המקרין היה גם לחתוך את המערכות, לחלק אותן, להדביק. לגרד באצטון משני הצדדים. כל מיני מהלכים קטנים ומאוד עדינים כדי שלא ייהרס". מכונת ה-8 מ"מ בביתו של יורם אילן. (צילום: מור קומפני)שיר אשיר בג'וליס

ממכונת ה-8 מ"מ צעד אילן עם הקדמה לעבר מכונת ה-16 מ"מ, איתה עבד בשירות הקולנוע הארצי. "היה מדובר בהקרנות פרטיות לאנשי עסקים", הוא מספר. "הם הגיעו אליי וראו שאני יודע לתפעל וכך נבחרתי להקרין להם. בערבים היו שולחים אותי להקרין גם במחנות צה"ל לחיילים". בשנת 1955, עת הגיע גיוסו של אילן, הוא נשלף מטירונות חיל השריון בו היה אמור לשרת הישר לתפקידו הקודם כמקרין: "ממש שלפו אותי מהטירונות בג'וליס. היה קולנוע של הצבא הבריטי בג'וליס שהפך לחדר אפסנאות. הועד למען החייל תרם מכונת הקרנה וכך מצאתי עצמי שוב מקרין. היו מצבים שבהם הייתי פורש בד לבן על טנק ומקרין עליו והלוחמים היו מסתכלים. בפעמים אחרות נסעתי מיחידה ליחידה בטנדר והקרנתי. המשכתי בתפקיד הזה גם לקבע. יצא שהקרנתי בשלוש מלחמות, לפעמים גם לחיילים פצועים ולכן אלו היו בעיקר סרטים שמחים ומוזיקלים כמו 'שיר אשיר בגשם' ו'Annie Get Your Gun'. אחרי השירות הצבאי עבד אילן כמקרין בשכר של קולנוע "סיני", ומשם עבר לקולנוע "מקסים", שהיה ממוקם ברחוב קינג ג'ורג' 48. "זו הייתה תקופה", הוא נזכר בגעגוע. "היינו לובשים מדים- חלוקים לבנים כאלו עם שם הקולנוע. ועבדנו הרבה יותר קשה מהיום". אז גם היה מדובר בעבודה פיזית קשה."בהחלט. במקסים עבדנו עם פחמי קשת. היינו חייבים לשתות שני בקבוקי חלב שלמים ביום, כי הפחמים היו פולטים Co2 וזה היה מסוכן. העשן היה עלול לגרום למחלות. אבל לא היה אכפת לי. אהבתי את זה כל כך". מה ההבדל מבחינת איכות התמונה בין מה שהיה פעם להיום?"אני נורא אהבתי את האור בתקופת הפחם. הוא היה ממש חי. היום האור והתמונה בקולנוע הם יותר מונוטוניים".בסוף שנות ה-60 תם עידן הפחמים ובקבוקי החלב. אילן עבר להקרין בקולנוע הוד ולאחר מכן לסינמה 1. הוא זוכר במיוחד את ההקרנות של הסרט 'נשיקה במצ"ח', ואת מיכל ינאי הצעירה שהגיעה לשבת איתו בחדר ההקרנה ולהציץ בתגובות הקהל. הוא הוסיף לעבוד גם בעריכת הפרסומות לתוך הסרטים, וגם כשליח שמוביל את גלגלי הסרט לבתי הקולנוע. 

נשמע שכבר אז קנית לך שם בתעשיית הקולנוע. השתתפת גם בסרטים?"לא ממש. הצד הזה פחות עניין אותי. הייתה פעם אחת בה מנחם גולן הזעיק אותי להיות ניצב בצילומים של 'כץ וקרסו'. הראו אותי בסרט לכמה שניות, אבל בגלל שהיה כתוב שאני שם, כל החברים שלי הגיעו להקרנה לראות אותי".  לא רצית לעשות קולנוע? לצלם או לביים?"גם זה לא. אהבתי להיות מאחורי הקלעים. לראות את הקהל בחושך. להשגיח. נהניתי מזה". הצלחת להתפרנס?"להתפרנס? לא ממש במובן של היום. לא הצלחתי לחסוך, אבל היה לי מספיק כדי לאכול, וזה היה מספיק טוב בשבילי. מה ערכם של חיי אדם אם הוא לא עושה בהם מה שהוא אוהב?"

ריקוד המכונה הבא בשרשרת בתי הקולנוע של אילן היה גלובוס, שם עבד כמקרין במשך 30 שנה. הוא גם היה מי שהוריד את המסך על קולנוע תל אביב. בעידן הדיגיטלי הוא הספיק להקרין בפתיחת הסינמה סיטי, וגם להיות מבין הראשונים בישראל שהקרינו סרט תלת מימד. לפני 12 שנים הגיע לקולנוע מוזיאון תל אביב, שם הוא מקרין עד היום, כארבע פעמים בשבוע. בחמש השנים האחרונות מתגורר אילן בבת ים, ומגיע באוטובוס לקולנוע. שגרת היום שלו כוללת קודם כל נשיקה למכונת ההקרנה. "זה למזל", הוא צוחק. "זו מסורת של שנים. אחרי שאני נותן נשיקה למכונה אני רואה שהכל בסדר, מנקה את המכונה ואת העדשה, כשהסרט מתחיל זה בעיקר עניין של השגחה ולא עבודה קשה כמו פעם, כשיכלו להיות הרבה תקלות, ממש עניין של לחיצת כפתור". 

ובכל זאת, יש דברים שלא משתנים, ולאילן חשוב לשמור על מסורת הצפייה האיכותית. "אני לא כמו מקרינים צעירים שמכבים את האור בבת אחת ומדליקים אותו בסיום", הוא מתרעם. "אני מכבה את האור לאט לאט. גם בכתוביות אני פותח רק חצי אור, לא הכל בבת אחת. מאוד מקפיד על הסאונד. במוזיאון תל אביב יש את הסאונד הכי טוב בארץ".

ואתה עדיין רואה את כל הסרטים?"כן. חשוב לי לראות כל סרט פעמיים. פעם ראשונה רק להסתכל. פעם שניה כדי להבין".

איזה סרט אתה הכי אוהב?"בדיוק קיבלתי אותו לפני שבועיים על דיסק מחבר. זה 'דרך כל בשר' של ויקטור פלמינג. אני יודע אותו בעל פה. זה ללא ספק אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, סרט שפשוט תופס אותך בגרון ולא מרפה. באופן כללי אני מעדיף מתח, מסתורין, פשע. קומדיות רומנטיות פחות מדברות אליי. מאוד אהבתי גם את הסרטים של פליני כמובן".

היה סרט מהשנה האחרונה שהצליח לתפוס אותך?"לא ממש. זה לא שאין היום סרטים טובים. יש. אבל על כל 100 סרטים שעושים היום יש אחד טוב. בחיים לא שיערתי שהמדיה הזו תצמח כך. כשראיתי את 'אוואטאר' הייתי המום. אמרתי לעצמי שזהו, אם הצליחו לעשות דבר כזה, באמת שהכל אפשרי".

מה אתה חושב על הקולנוע הישראלי של היום?"עושים דברים יפים, אבל זה עידן אחר. הסרטים ההם של אסי דיין, מנחם גולן, לא יהיו יותר כאלה. כשיוצרים יש מאין בלי תנאים, זו יצירה מרשימה יותר". קודם כל נשיקה למכונה. יורם אילן והמכונה הדיגיטלית כיום (צילום: עמי אילן)אנחנו מטיילים בין המכונות הישנות שבמחסן. הוא מלטף את הגלגלים הכבדים, שבעבר נאלץ לסחוב במו ידיו מעלה ומטה במדרגות. גם על מסך הפלאפון שלו נמצאת תמונה של מכונה- אותה אחת שנתן לו במתנה המוכר בגיל 12. "מובן שאני מתגעגע", הוא אומר פתאום. "עד היום מאוד חשובה לי האינטרקציה של הקהל, אבל פעם זה היה אחרת. הייתי מקרין סרטים של היצ'קוק, ומשחק עם הסאונד. היית צריכה לראות את התגובות".

כמו מכורים אמיתיים אנחנו מדברים עוד על סרטים, כי אף פעם לא נמאס. בסוף הוא מכריז "זה לא כוחות. תראי כמה שיערות יש לך על הראש". הוא צודק. אין טעם לקרוא תיגר על אנציקלופדיה מהלכת של קולנוע. אילן הרי ראה הכל, למרות שהסתכל דרך גבה של מדינה שלמה בחושך. "תבואי לבקר", הוא מפציר בי לפני שאני הולכת. ואז חוזר בו - "את תמיד באה בכל מקרה. משוגעת כמוני. אני פשוט לא יכול בלי לשמוע את המכונה הזאת עובדת. אפילו לרעש של הפילם אני מתגעגע. אני חושב שפה אני גם אעצום את העיניים". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ