חי מונציה: "חיותה וברל" גורם לאיטלקים לבכות

עם שיכרות קלה מספריץ זול ואגלי זיעה מתחת לחליפה, יוסף כרמון, רבקה גור ושאר פמליית "חיותה וברל" התייצבו על השטיח האדום לפרמיירה של סרטם. עמיר מנור כותב מפסטיבל הקולנוע ונציה, פרק שני

עמיר מנור, ונציה, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמיר מנור, ונציה, עכבר העיר

בתום שלושה ימים של הסתגלות, עשרות כוסות קפה במחיר מופרז, סנדוויצ'ים נוטפי מיונז, פסטות בינוניות, שלושה סרטים זרים, שני סרטים ישראלים, המון כוסות ספריץ ויין זול בבקבוקי פלסטיק, התחלנו לחוש את השעמום שבעיר תיירות. קניות הן לא אופציה עבורנו, כי מחירי צעיפים שיוצרו בסין מתחילים כאן ב-250 יורו. יום ראשון בלילה היה ליל שימורים. ונציה, כמו מועדון ברידג' ברמת אביב, סוגרת את שעריה בשעה עשר. מעוזי האסקפיזם הקלאסיים היו בלתי זמינים בדירה בת שלוש הקומות שנשכרה עבורנו בגטו היהודי. 800 ערוצים צבעוניים בטלוויזיה 32 אינץ', מסך שטוח, ואף לא פינה דרמטית/קומית אחת שהאיטלקים השאירו נטולת דיבוב. ונדמה שכולם צורחים עלייך. רומא, אחים לנשק, אימפריית הפשע. סטיב בושמי פיהק באיטלקית ולנו רק נותר לנסות לבצע דיבוב חוזר בעברית. וזה עבד. נרדמנו מוקדם. » פסטיבל ונציה 2012 - הסיקור המלא

יום שני בבוקר. התעוררתי, עליתי על מדי ב', ויצאתי לסבב ראיונות ראשון באקסלסיור. העיתונאית הייתה קופצנית במיוחד. היא הגיעה עם טייפריקורדר ישן, שהוא בעצם ווקמן עם אפשרות הקלטה וקונקטור משנות ה-80, ונראתה חדורת שליחות. וינטאג' בונציה. השיחה התארכה. האיטלקים מזדהים עם העצב הגלום בדמויותיהם של חיותה וברל, רבקה גור ויוסף כרמון. גם באיטליה נדמה שהעתיד חמקמק והפערים הכלכליים והחברתיים הפכו לקוביית משחק בידיהם של פוליטיקאים גמישים מדי. מדיניות הלך-עצור, הרווחת באזורנו, השתלטה גם על התודעה האיטלקית: כובשים את החברה האזרחית מנקודת מבט כלכלית וחברתית עד לנקודת הסבל העליונה, ועוצרים. נחים ומחכים לשעת הכושר הבאה.

בערב יצאנו לבית המלון, לפגוש את יוסף כרמון ורבקה גור. השניים התרגשו לקרוא את הביקורת בוראייטי שהעניקה להם סופרלטיביים ענקיים. לאחר ארוחת מרק ופסטה עם "פצלוחים", כפי שאומרת רבקה, לקחנו נשימה עמוקה וחזרנו לגטו, להתכונן ליום הגדול.

» חיותה וברל - הפרטים המלאים» תחילת המסע: לחכות לביקורות ולהתעלם מזאק אפרוןבינתיים, בפרמיירה אחרת. שחקניות Spring Breakers בהקרנה. (צילום: AP) 

אגלי זיעה וחליפות חתיך יום שלישי בבוקר. התקשורת המקומית התסערה ונדרשתי להתייצב בלידו כבר בעשר בבוקר. עם חליפה איכותית ביד ימין, מקיאטו טו-גו ביד שמאל, משקפי שמש בוהקות על העיניים, תג מצוחצח, שיר בלב ומשפטי מפתח לראיונות בתקשורת, יצאתי לאירועי הפרמיירה (!). אבל בשביל זה האוטובוס האמפיבי היה צריך להגיע. כעבור שעה ארוכה והזעה מיותרת הגעתי למלון, לחדרה של רבקה, להניח את החליפות בארון לקראת הערב. רבקה הוציאה מגבת ספייר והתחילה לנגב את אגלי הזיעה שהצטברו סביב עיניי מההליכה הארוכה לזוהר הונציאני. אנדרדוג זה אנדרסטייטמנט. השארתי את החליפות במלון ויצאנו לראיונות. יוסף התרגש, בכה. רבקה הייתה נבוכה, פיזרה בדיחות באוויר. אבל נדמה שהם בעיקר היו מאושרים, מסופקים ומרוגשים. מאושרים מהכבוד, מסופקים מהחשיפה, מרוגשים מהחותם שהותירו בליבם של אנשים. הבטתי מהצד על שני האנשים היקרים הללו, שהעניקו לי את הזכות לביים אותם, והתרגשתי לראות כמה ערך החוויה המשותפת העניקה להם. וגם לי. 

הראיונות הסתיימו. הלכנו חזרה למלון, התקלחנו ועלינו על חליפות חתיך לקראת השטיח האדום. בשעה שבע רבקה נסעה לפגודה לאיפור ושיער. דיילת של לוריאל כבר חיכתה לה, עם ספוג ביד אחת ופן ביד השנייה. אנחנו בעיקר השתדלנו לא להזיע כדי שהעיגולדים תחת הז'קטים לא יתפשטו לחלקות חשופות. כן, גם בונציה חם ולח. ברבע לשמונה, מכוניות הלנסיה הגיעו ואספו אותנו לפגודה. עם תקציב של בוטנים. רבקה גור, עמיר מנור, אסף אמיר ויוסף כרמון (צילום: יח"צ)

דמעות של איטלקים בקבוקי יין איכותי, ריזוטו פטריות כמהין, סביצ'ה מלון וסלמון, דג עם קציפת חלמון. קינוח חלומי. אוכל מדהים. יצאנו רעבים יותר משהיינו כשהגענו. המנות האיכותיות אולי היו מספקות את קרי ברדשו וחברותיה אך חבורת הגברים הישראלית, העליזה משהו, שהתהדרה בערב גם בשותפים צרפתים, נותרה משתהה לנוכח האיכות אך גם רעבה לנוכח הכמות. אחרי הארוחה עלינו על מכוניות הלנסיה. קים קי-דוק הקדים אותנו בשיירה ארוכה של שמונה מכוניות. השחקנים, המפיקים והשותפים ירדו מהשבע הראשונות. קים קי-דוק, יצא לבדו מהשמינית. אנחנו נדחסנו ארבעה בכל רכב. שתי מכוניות. ומסתבר, בלי מזגן. אני, גיא ואסף אמיר, מפיק הסרט (החתום גם על הפקת למלא את החלל), נדחסנו באחת. זו הייתה הזדמנות חשובה לומר לאסף תודה. תודה על הבחירה, תודה על התמיכה, תודה על רוח הנעורים והשותפות. לא הרבה מפיקים היו בוחרים סרט כ"חיותה וברל" בתקציב שדומה לתקציב הבוטנים של קים קי-דוק. יצאנו לשטיח האדום. רבקה ויוסף, שועלי במות ותיקים, אכלו בלי מלח את הקהל המתרגש. ענת ותמי מנורמה הפקות נשתלו בקהל ועוררו תקוות לכוכבים הוליוודים בקרב צווחניות ההורמונים. אבל אלו היינו רק אנחנו. ולא משנה איך מסובבים את זה, יוסף כרמון הוא לא ברוס פירסנן ורבקה גור היא לא וינונה ריידר. הם פשוט יותר טובים. שלושים צלמים בפלאשים מסנוורים ומצלמות רחף תקפו אותנו בנחישות שרימזה על תקציב גבוה יותר מזה שהיה לסרט כולו. חייכנו למצלמות, התאמצנו להחזיר את הפוקוס האבוד, ויצאנו לדרך. ההקרנה הייתה מרגשת. לראשונה ניתן היה לצפות בסרט מנקודת מבט זרה. מנקודת מבט כמעט חסרת אונים. אין שליטה, אין אוריינטציה. הקהל צחק ובכה, התרגש. מחיאת הכפיים הארוכות בסוף, באולם הקולנוע הצנוע לתוכו נדחסנו, היו ארוכות ומעוררות תקווה. עלינו לבמה לשאלות ותשובות ועל אף שכבר היה אחרי חצות, הקהל נשאר במקומו. עכשיו. תמו 15 הדקות שלנו בפסטיבל, ועכשיו נותר רק לחכות לסוף.בקרוב על מסכי ישראל. חיותה וברל - טריילר:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ