אורון שמיר, עכבר העיר
אורון שמיר, עכבר העיר

“המיוחד בפסטיבל ונציה הוא לפני הכול הלוקיישן - ונציה עצמה, שנראית כמו תפאורה מרהיבה. אתה יוצא מהטרמינל ומחכה לך סירת לימוזינה ג'יימס בונדית (Limoboat) שטסה על המים בשריקה חרישית, אתה מסתכל על הסט הסוריאליסטי הזה שעוטף אותך ומרגיש שנפלת לתוך סצנה אינסופית של במאי שנרדם ושכח להגיד קאט", מספר במאי לבנון, שמוליק מעוז. "וכשאתה מגיע ללידו, המלון המפורסם שבו צילם ויסקונטי את 'מוות בוונציה', ורואה שכלום לא השתנה – אתה מבין שלהיות בפסטיבל הזה זה להיות בתוך סרט". ב-2009, מעוז זכה לכבוד עילאי כשגרף את הפרס הראשון של התחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע ונציה, ופרץ את הסכר לגל חדש של סרטים כחול-לבן. שלוש שנים חלפו, והחוויות מההקרנה עדיין מהדהדות: “אולם מפואר ועצום מפוצץ בצופים. כרוז מציג את השחקנים, את הצוות ואותי. וילון קטיפה מוסט וחושף את המסך הכי גדול שראיתי בחיי. החושך יורד והסרט מתחיל. אף פעם לא ראיתי את הסרט באיכות כזאת. כל טיפת זיעה בוהקת בפוקוס מטורף. אפשר להריח את התמונה ולטעום את הסאונד", נזכר מעוז. "ואז, פתאום, זה נגמר. כותרת אחרונה דועכת לדממה. 'מה זה השקט הזה?' אני לוחש לעצמי בקול רועד, כשלפתע זה מתחיל להתגלגל. עשרים דקות רצופות של מחיאות כפיים אדירות. הקהל עומד ומריע ואני רואה מולי אלפי זוגות עיניים נוצצות. גם השחקנים שלי דומעים ואריק, העורך, בוכה. אחרי מלחמת לבנון שמתי לב שאיבדתי את הדמעות. שום דבר, עצוב או מרגש, לא גרם לי לבכות. ופתאום, אחרי 28 שנים יבשות, כמו בשיר של מרים ילן-שטקליס, אני לא בוכה, זה רק הדמעות שלי מתחילות לזלוג מעצמן".השמלות בהיכון. ג'סיקה צ'סטיין על השטיח האדום של ונציה, אשתקד (צילום: AP)    מחר (רביעי) ייפתח באי האיטלקי לידו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-29 של ונציה, כחלק מהחגיגה הדו-שנתית לאמנות עכשווית הקרויה "הביאנלה". במשך 11 ימים עמוסי אירועים ומשתתפים, יוקרנו עשרות סרטים יוקרתיים מכל רחבי הגלובוס. זה כבר ידוע שאין פסטיבל קולנוע עולמי המכבד את עצמו שלא יקשט את התוכניה שלו ביצירה כחול-לבן, אבל השנה הלכו הונציאנים רחוק למדי עם מספר הסרטים הישראלים שהתקבלו בשעריהם. אין שום סיבה להמעיט בערך ההישג שכן מדובר בפסטיבל הקולנוע הוותיק בעולם, שנוסד ב-1932 ונחשב לאחד משלושת פסטיבלי הקולנוע היוקרתיים בתבל, יחד עם קאן וברלין. בפרס הגדול של הפסטיבל, "אריה הזהב", זכו סרטים מפורסמים מכל הזמנים והתקופות ובהם "ראשומון”, “הקרב על אלג'יר”, “תמונות קצרות” ו”המתאבק”. בקיצור, הנוכחות הישראלית המאסיבית השנה בונציה אינה דבר של מה בכך.

לתחרות הרשמית התקבל למלא את החלל, סרטה של רמה בורשטין שעוד ידובר בהרחבה בהמשך, ו"מנתק המים" של עידן הובל יוצג במסגרת המשנית ה-"Orrizonti" ("אופקים"). המסגרת העצמאית "ימי ונציה”, מכילה שני סרטים מישראל - חיותה וברל של עמיר מנור ו"הירושה" של היאם עבאס. בכל ארבעת המקרים מדובר בסרטי ביכורים ליוצרים וליוצרות, כאשר בורשטין החרדית ועבאס הפלסטינית-ישראלית (ששפטה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון) מוכרות בעיקר כשחקניות, עד עתה. בנוסף לסרטים באורך מלא, ישתתף בפסטיבל גם פרויקט "מים" הישראלי-פלסטיני - אסופת סרטים קצרים שהופקו לקראת פסטיבל הסטודנטים התל אביבי בניצוחה של יעל פרלוב - שיפתח את מסגרת "שבוע המבקרים של ונציה".בדרכי לבנון? למלא את החלל (צילום: יח"צ)

אם כל זה לא מספיק, הפסטיבל יערוך מחווה מיוחדת לסרטיו של עמוס גיתאי, במסגרתה יוקרנו "עלילה", “ברלין-ירושלים” ו"התנתקות”, ומחוץ לתחרות יוקרן גם סרטו האחרון, "שיר ערש לאבי". אריאל ורומן, ישראלי לשעבר העובד בארה"ב יציג מחוץ לתחרות סרט בשם "The Iceman” ולקינוח, הבמאי ארי פולמן (“קלרה הקדושה”, “ואלס עם באשיר”)יהיה אחד השופטים בתחרות הרשמית. מה שמחזיר אותנו אל "למלא את החלל", שאליו נשואות עיניי כולם.

כשיפתח קליין לבש שטריימל לאחרונה, הסרט הזה פשוט לא יורד מהכותרות. זה התחיל עם הפרישה מפסטיבל הקולנוע של ירושלים לטובת ונציה, שכן האיטלקים מקפידים בדרך כלל על בכורות עולמיות בפסטיבל שלהם. החודש הגיעו 13 מועמדויות לפרסי אופיר המקומיים, שהציבו את "למלא את החלל" מעט אחרי הפייבוריט הגדול לזכייה - “העולם מצחיק". בין לבין נתבשרנו על כך שפסטיבל הקולנוע ניו יורק יקרין את הסרט בהמשך השנה, חברת Match Point רכשה אותו להפצה מסחרית בינלאומית, והיד עוד נטויה. “למלא את החלל" מהווה חרך הצצה לחברה החרדית, דרך סיפורה של  צעירה (הדס ירון) הלכודה בין הרצון למלא את ציפיות הוריה (עירית שלג וחיים שריר) ולהינשא לשידוך בעייתי מבחינה רגשית עבורה (יפתח קליין), לבין הרצון ללכת בעקבות צו הלב. מפיק הסרט, אסף אמיר, הוא דמות ותיקה וידועה מאוד בתעשיית הקולנוע הישראלית, אבל זו תהיה הופעת הבכורה שלו על השטיח האדום של ונציה (על אף ש"כרוניקה של היעלמות" בהפקתו הוצג בפסטיבל בעבר). “זוהי מעין סגירת מעגל עבורי", אומר אמיר.

איך התקבלה ההודעה על זה שהסרט בפנים מצידך ומצד היוצרת והצוות?"אנחנו עובדים על "למלא את החלל" כבר ארבע שנים. זה סרט שהאמנו בו לאורך כל הדרך, אבל כמו כל סרט שאתה עושה, קשה לדעת כיצד הוא יתקבל. ההודעה על הקבלה לתחרות הרשמית בונציה הייתה האישור הראשון שחוץ מאיתנו עוד אנשים אוהבים את הסרט ומעריכים אותו. קיבלתי את ההודעה בדירה מעופשת בדונייצק בדרך למשחק של היורו עם הילדים שלי, וכמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את רמה כדי לבשר לה. "הקשר שלי עם רמה בורשטין התחיל לקראת סיום העריכה של הסרט 'מועדון בית הקברות'. טלי שמש, שהיא חברה טובה שלה, הכירה בינינו. הרעיון שהיה לרמה לגבי הסיפור קסם לי. בשלב הבא, היא הגיעה יחד עם עירית שלג ותסריט גמור. אחרי קריאה בתסריט, היה ברור לי שזה סרט שאני רוצה להיות מעורב בו. בדיעבד, זו אחת ההפקות המרתקות שהייתי מעורב בהן". מתאר אמיר את כברת הדרך הארוכה שעשה הסרט. "העבודה המשותפת עם אנשי צוות ושחקנים חרדים וחילוניים הייתה חוויה מאוד אופטימית, במיוחד בישראל, לאור היחסים המתוחים והראייה סטריאוטיפית שבה כל צד רואה את השני".

מהן הציפיות?"ספציפית לסרט הזה, הציפיות שלי מאוד גבוהות. אני חושב שרמה מביאה עולם שאנחנו לא מכירים, או עולם שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים אבל אף פעם לא באמת התעניינו בו. הייחודיות של הסרט והכישרון של רמה נותנים לי להאמין ש'למלא את החלל' ייזכר כאחד מהסרטים הבולטים שנעשו פה בשנים האחרונות". החרדים באים. למלא את החלל (צילום: יח"צ)חיוכים של אריות בניגוד לכותב שורות אלה, אמיר לא מאמין שדווקא בונציה מסמפטים קולנוע ישראלי יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם: “החיבוק של הקולנוע הישראלי אינו ייחודי לפסטיבל זה. בעשור האחרון, מאז שחוקק חוק הקולנוע, הקולנוע הישראלי מוכיח את עצמו שוב ושוב ומגיע להישגים שלא העלנו על הדעת בתחילת הדרך. אין ספק שהיום יותר קל להתקבל לפסטיבל עם סרט ישראלי מאשר לאותם סרטים שפרצו את הדרך".

אחד מפורצי הדרך אליהם כנראה מתכוון אמיר הוא שמוליק מעוז, שרשם את ההישג הגדול ביותר שידע הקולנוע הישראלי בונציה כשזכה בפרס "אריה הזהב" על סרטו הראשון – "לבנון". נתון מעודד למדי לגבי סיכוייה של בורשטין בסרטה הבכור, שכן גם למעוז הייתה זו יצירת ביכורים. אגב, באותה השנה, 2009, זכה גם "חוטא" של הבמאי הישראלי מני פיליפ בפרס הסרט האירופאי הטוב ביותר, בקטגוריית הסרטים הקצרים.

שמוליק מעוז, תוכל לשחזר את רגע הזכייה?"'השטיח של ברלין הוא אדום כהה, של קאן אדום חיוור, ורק אצלנו הוא אדום כמו דם טרי' אמר לי קרלו ברטה, נשיא הביאנלה, רגע אחרי שהוא רכן כמו דון ז'ואן קלאסי ונישק את כף ידה של בת זוגי לאורה במבואת הכניסה לטקס חלוקת הפרסים. יום לפני קיבלתי את הטלפון שקיוויתי לקבל. מרקו מולר, מנהל הפסטיבל, בישר לי שזכיתי באחד הפרסים והזמין אותי להישאר. הייתי מוכן לחתום על הפרס לסרט הביכורים. אבל כשראיתי את החיוך של קרלו, הרגשתי שזה לא חיוך של פרס כזה או אחר. זה חיוך של אריה הזהב. 'תפסיק לפנטז', גערתי בעצמי, 'שרק לא תצא מכאן בסוף מאוכזב...' אחרי שעה בערך, כשהבמאית שזכתה באריה הכסף עמדה על הבמה, כשצלם טלוויזיה התמקם בסטנד ביי לצידי, כשהבנתי שכל הפרסים חולקו ונותרו רק אריה הזהב ואני – באותו רגע נדיר הודיתי לעצמי על זה שהייתי מחויב כולי ליצירה שלי. שרק האמת הפנימית שלי הכתיבה לי את דרכי. שלא התפשרתי על החלום שלי. אולי זה נשמע קצת נרקיסיסטי, אבל היה לי רגע קטן כזה של אושר טהור וסיפוק עצמי". 

איך השפיע הפרס עליך ועל הסרט?"הזכייה באריה הזהב שינתה לי את החיים. הסרט נמכר בכל העולם, הוקרן בעשרות פסטיבלים וזכה בפרסים רבים. קל לי יותר לגייס תקציב לסרט הבא שלי ואני לא צריך להתפשר על דרכי הקולנועית. יש גם הצעה מפתה לסרט אקשן הוליוודי. אני מתגלגל”."הזכייה שינתה לי את החיים". לבנון - טריילר:

אוצר בהתחלפות אפשר לומר שמאז "לבנון” של מעוז, התהדק הקשר בין הקולנוע הישראלי והפסטיבל, מה שייתכן והוביל למספר המשתתפים הגבוה השנה. זה נכון אמנם שסרטים ישראלים הוקרנו בונציה גם לפני כן, וחלקם אף זכו להוקרה. בשנת 2004, למשל, קטף "ולקחת לך אשה" של רונית ושלומי אלקבץ את פרס חביב הקהל. אבל מאז אותה 2009, אנחנו על הגל. שנה לאחר מכן "התפרצות איקס" של איתן צור ייצג את ישראל בפסטיבל, ואשתקד "ההתחלפות" של ערן קולירין נכלל בקטגוריה הראשית. במאי "ביקור התזמורת" נזכר בהודעה שבישרה לו כי הוא טס לאיטליה: "קשה לי להגיד הרבה יותר משהייתי מאד מאושר לשמוע שהתקבלנו לתחרות. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בתחרות הרשמית של פסטיבל בסדר הגודל הזה. 'ביקור התזמורת' התחרה בקאן ב'מבט מסוים', שזו המסגרת השנייה, אבל ונציה הייתה הפעם הראשונה עם שטיח אדום וכל השבאנג”. יש לו גם תשובה טובה לגביי מה שמבדיל את הפסטיבל הזה מכל יתר חבריו: “הייתי אומר שונציה זה פסטיבל עם נוכחות מאוד מורגשת של אוצר. השנה עזב אותו המנהל המיתולוגי שלו, מרקו מולר, שהפסטיבל חב הרבה מהמעמד שלו בשנים האחרונות לטעם שלו וכולם מחכים לראות איך זה ישפיע על עתיד הפסטיבל".

אז הוא נחשב אמנותי יותר ופחות נוטה לפוליטיקה, תעשייה וברנז'איות?"לעומת קאן וברלין הוא הפסטיבל שמוקדש הכי פחות למסחר בסרטים, והעובדה שהוא חלק מהבינאלה לאומנות שנערכת באותו הזמן משפיעה עליו מאד. העובדה הזו היא היתרון והחיסרון שלו. מצד אחד מורגשת שם מאד נוכחות ההיסטוריה התרבות והמסורת הקולנועית האירופאית, וכשאתה עומד באולם הישן והגדול והסרט מוקרן מול אלפיים איש, יש תחושה מענגת של שיוך למסורת שאתה נושא אליה עיניים. קשה שלא לחשוב על סרטי המופת שצולמו שם וקשה שלא לחשוב על הקולנוע האיטלקי המפואר ועל ויסקונטי. ובאותו הזמן, כשם שהמסורת הזו מאוימת על ידי הוליווד והכסף הגדול, כך בשנים אחרונות ונציה מאוים יותר ויותר על ידי פסטיבל טורונטו, החופף לו, שהוא מן בזאר ענק של סרטים. כלומר, פסטיבל שמוקדש בעיקרו לקניה ומכירה של סרטים ועם כל הכבוד לאומנות, כולם בסופו של דבר מעוניינים בכסף".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ