רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון: כשבמאי ישראלי עושה סרט עיראקי

28 שנה אחרי שעזב את כס הבימוי, הקולנוען ניסים דיין עיבד את "מפריח היונים" של אלי עמיר לסרט דובר ערבית-יהודית. שיחה גלויית לב על קנאת יוצרים, ווטו של מבקרים ואמנות הפרחת היונים

תגובות

בערך הויקיפידה (הקצר!) על הבמאי, מפיק, מבקר ומורה לקולנוע ניסים דיין, מופיעה השורה הבאה: "סרטיו עוסקים בבעיות פוליטיות וחברתיות, והם לא זכו להצלחה".  המשפט הזה אינו מצוטט עם ההקשרים הנדרשים בויקיפידה ונראה כאילו נטמן שם על ידי אותו עורך אלמוני, שביקש להביע את דעתו על התוצרת הקולנועית של דיין ובייחוד על זווית ההתייחסות שלו. "ויקיפדיה היא כמו חיריה" עונה דיין כשאני מקריאה לו את הערך עליו, בזמן שהוא משתדל לא להישמע כאילו זה מזיז לו. "כלומר לפני שחיריה הפכה לפארק. פשוט זורקים שם המון זבל. הררים של זבל. יש לי גם ערך בIMDB שלא מופיעים בו 50 אחוז מהדברים שעשיתי, וסרטים שלא ביימתי מופיעים שם. אין לי מושג איך לתקן את זה וזה לא מעניין אותי", הוא אומר.  

זה מעצבן אותך?

"ממש לא. הם שכחו בויקיפידה למשל שהסדרה שלי 'מישל עזרא ספרא ובניו' (1982-1983) הייתה אחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית מעודה, פופולריות בצורה שחצתה גבולות מעבר לכל דמיון. היא הוקרנה בפעם האחרונה בטלוויזיה לפני חצי שנה בפעם העשירית. אבל זה בסדר. מאז שיצא הסרט שלי 'אור מן ההפקר' (1973) המבקרים לא נטו לי חסד, ולכן אין לי שום בעיה עם זה. שימשיכו עם הקו הזה, בלעתי כל כך הרבה צפרדעים מאז. החשש הכי גדול שלי הוא שאף אחד לא יבוא לראות את הסרט החדש שלנו, אבל כרגע יש תגובות מאוד חיוביות והרגשה שיהיה קהל, אז בינתיים הכל בסדר".

» מפריח היונים - מועדי הקרנות» אביב הגיע סרט בא: מה לראות בקולנוע בפסח?

הסרט החדש שממלא את דיין בן ה-67 בחדווה של ילד וגורם לשפה העשירה והציורית שלו לרטוט בהתרגשות הוא "מפריח היונים", על פי ספרו של אלי עמיר, שעלה בסוף השבוע למסכים. "מפריח היונים", שהחזיר לדיין את מושכות הבימוי 28 שנה אחרי שביים את סרטו הקודם ("גשר צר מאוד", 1985), הוא אפוס מרשים שמשחזר את עיראק של שנות ה-50 בישראל, ודובר כולו עברית-עיראקית. לא בדיוק החומרים שמהם עשויים הבלוקבסטרים הבאים, כפי שבטח יציין אותו עורך מוויקיפדיה.  

זה חתיכת סרט לחזור איתו לעשייה הקולנועית

"ראשית, אני לא חוזר. אני כל הזמן בענף הקולנוע וגם אני כל הזמן עובד, גם כמפיק. 'מפריח היונים' קסם לי בגלל שאני אוהב את הרומן, ומכיוון שהוא אתגר ליוצרי קולנוע בכלל. זהו הסרט הראשון בתולדות הקולנוע שדובר ערבית יהודית, אולי השפה העתיקה ביותר בעולם מלבד יהודית שדוברה עוד מימי עזרא ונחמיה והקדימה את הלדינו והיידיש. היום אפשר לשמוע אותה רק באור יהודה, אם את הולכת לשוק לאכול פלאפל או סביח ושם יש כמה צעירים שמדברים אותה, אבל רק הם. אני גדלתי בחיקם של האנשים הללו וכשקראתי את הרומן חשבתי שזה יהיה נוח לדבר בשפה הזו וגם קיבלתי את אישורו של אלי עמיר לכך".

אין חשש שהשימוש בשפה כזו ירחיק את הקהל?

"או יקרב. לפני יומיים ישבתי בחוץ עם חבר ועישנתי סיגריה. ניגשה אלי מישהי פולניה, בגילי, שסיפרה שראתה את הסרט בפסטיבל אפוס ומיד התחילה: 'יואו אני מצטערת שאני פולניה, ראיתי את הסרט, נשאבתי אליו, זו הייתה מוזיקה בשבילי'. אנחנו רואים סרטים סינים, יפנים, אפריקנים בשפות זרות וזה לא מפריע לנו. יצרתי סרט ישראלי דובר שפה זרה".

סרט מתקופה אחרת. "מפריח היונים" - טריילר:

קנאת יוצרים ויהודים אחרים

"מפריח היונים" עוסק בסיפור התבגרותו של כאבי (דניאל גד), נער בעיראק של שנות ה-50 שמגלה את אהבתו הראשונה, ומתרחש על רקע התהפוכות הפוליטיות וההיסטוריות של אותה תקופה, ששיאן גירוש 130 אלף יהודי עיראק מהמדינה. לצידו של גד משחקים בסרט יגאל נאור, אורי גבריאל, יסמין עיון, אהובה קרן, מנשה נוי, רון שחר, אלי דור חיים ומירה אנואר עווד. "ביקשתי מאלי עמיר להפוך את הרומן שלו לסרט חניכה", מספר דיין. "דמותו של כאבי נשלפה מתוך שלל הדמויות כדי לספר את הסיפור ההיסטורי והפוליטי של יהודי מדינות ערב, ויהודי עיראק בפרט. זה סיפור שעדיין רלוונטי לימינו ולא מדובר בישראל בכלל".

מדוע לא מדובר?

"כי לא מלמדים אותו ולא מדברים עליו. זה סיפור מאד עמום. יהודי עיראק השאירו שם רכוש עצום, גם בכסף וגם בנכסי דלא ניידי, אבל מבטלים אותם בכל משא ומתן. בכל דיון שיש בקונפליקט הערבי-יהודי-פלסטיני-ישראלי נוצר הרושם שהצד היהודי מיוצג רק על ידי יהודים יוצאי אירופה. אם מכניסים למשוואה הזו גם את יהודי ערב, זה משבש את המשוואה. פתאום אי אפשר להגיד 'תחזרו למקום שממנו באתם', כפי שטוענים כל מיני אנטישמים בעלי עניין לחסל את המדינה. וגם על זה הסרט מדבר".

הסרט מתחבר מבחינתך לדיון העדתי שממשיך להיות מדובר בישראל, ע"ע אייל גולן והריקודים על הדם?

"ממש לא. זהו לא עניין עדתי. הסרט נגמר עם יציאתם של יהודי עיראק לישראל. העדתיות בכלל לא נכנסת לתמונה ואני נגד כל צורה של עדתיות מכל סוג, אני לא חושב שזה נכון. בסרט אין הכפשה של הערבים המוסלמים. יש אמירה מאד קשה נגד המשטר ששלט בעיראק, המנדט הבריטי והעריץ נורי סעיד. אבל כל העניין העדתי – יש להשמיט אותו מהסרט. ההתייחסות היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שבעלי טורים ופובליציסטים יעשו בכך שימוש הפוך. יגידו שהנה, סוף סוף אחרי סרטי הבורקס, יש גם יהודים אחרים. כבר אמרו את זה עלי כשעשיתי את 'עזרא ספרא ובניו'. אבל מבחינתי כל הסטיגמה הזו כבר סולקה מהעולם. אני לא מתעסק ב'אכלו לי, שתו לי לא נתנו לי'".

אבל אתה כן מגדיר את עצמך כיוצר מזרחי

"אני כזה. זה לא עניין עדתי. נולדתי בתל אביב להורים מסוריה, אני שייך לקולקטיב הזה. אני נשוי לפולניה. יש לי ילדים מעורבים. לא עסקתי מעולם בבעיה העדתית".

יש שיגדרו את "מפריח היונים" כסרט מזרחי

"שיגדירו איך שרוצים. אני לא ממש מבין מה זו ההגדרה של סרט מזרחי. מה זה סרט מזרחי? זה סרט ישראלי. יש סרטים דוברי גרוזינים, אמהרית ויידיש והופקו בארץ, והם סרטים ישראלים לכל דבר".

בגדד בפיג'מה. "מפריח היונים" (צילום: יח"צ)

יש הרגשה שעכשיו נושבות רוחות חדשות בקולנוע הישראלי, עם מבט החוצה, זומבים, רוצחים סדרתיים, אלימות. מה דעתך על המגמה הזו?

"אני לא עוסק בזה ולא מבטא את דעתי על הקולנוע הישראלי. אני אגלה לך סוד, אפילו נמנעתי לראות את הסרטים הישראליים האחרונים שיצאו עד לסיום הצילומים. יש לי קשר הדוק עם חלק גדול מהיוצרים הישראלים, זו המלייה שלי ועוד בימי הראשונים כמבקר ב'העיר', התנאי הראשון שהצבתי לעורכיי הוא שאני לא אכתוב על סרטים ישראלים. חלקם חברי, חלקם עמיתי והביקורת תמיד תהיה מוטת לפה או לפה ותיצור אווירה לא נעימה. האם אני כותב את זה מקנאה? האם אני נחמד מדי? אם הייתי רק מבקר ומפסיק את הפעילות שלי בתעשייה זה היה מקבל ציביון אחר, אבל מכיוון שאני עדיין ממשיך, אני לא מעז לכתוב מילה".

איך העבר שלך כמבקר קולנוע משתלב עם העשייה הקולנועית?

"מצב אחד זה היה יתרון, כי ספגתי ולמדתי ובאתי בשל. מצד שני זה סוג של בלם. כשאתה רואה כל כך הרבה סרטים טובים, לראות עוד סרט טוב זה קצת משתק – המחשבה שעוברת בראש היא 'להישג כזה אני לא אגיע'".

דיין יחגוג השנה יום הולדת 68, והוא אחד היוצרים הוותיקים של התעשייה שטמן את ידו בכתיבה, הפקה, בימוי וכמובן לימוד דורות של קולנועים עתידיים. כשאני שואלת אם הגיל היווה עבורו יתרון או חסרון, הוא בעיקר מתרעם על השאלה. "יש בארץ טרנד, בדומה למהפכת התרבות בסין, שמגיל מסוים אתה כבר נחשב לא רלוונטי. אני בגיל של רוב יוצרי הקולנוע הבינלאומיים שמצליחים היום. אני כמובן לא מתכחש לכוחם של הצעירים. השכלתי בהפקת הסרט לגייס חלק לא מבוטל של תלמידי לשעבר, החל מתלמידים שעדיין נמצאים בשנתם הרביעית בסם שפיגל ועד כאלו שלימדתי לפני 20 שנה. אני מרגיש מעולה בחברת צעירים ואין לי בעיה עם הגיל. במקרה הזה, הייתי ממש הבוגר האחראי על הסט. הושיבו אותי ליד המוניטור ואמרו לי 'תגיד לנו מה אתה רוצה לעשות ואנחנו נעשה'".

עד שנגמרו היונים

ניסים דיין ואלי עמיר היו חברים במשך שנים ארוכות ("הוא איש רעים להתרועע" מעיד דיין), אבל הרעיון להקים לתחייה את הספר הגיע מהשחקנית אהובה קרן, שמיודדת עם שניהם ושחלמה לשחק בסרט בו תוכל לדבר בשפת אמה. דיין: "היא יצרה קשר עם אלי, סיפרה על הסיפור שלה והציעה לו לעבד את הרומן. כשהוא שאל אותה מי יעשה את זה, היא זרקה את השם שלי".

העבודה על הסרט נמשכה שמונה שנים וכללה גיוס כספים מאסיבי מקרן רבינוביץ ("הייתה גם קרן הקולנוע, אבל רבינוביץ הציעו עוד 100 אלף שקל"), ועבודה של שנים על התסריט. בשלב מסוים הכסף נגמר והפרויקט נתקע, עד שהאחים משה וליאון אדרי נכנסו לתמונה יחד עם עוד כמה משקיעים זרים. "היינו צריכים סכומי עתק כדי לשחזר את התקופה", מספר דיין.

קיבלת עזרה מהעדה? מלגות לשימור תרבות עיראק?

"ממש לא. מי שכן השקיעו הם יהודים עשירים עיראקים, שחיים בלונדון וביקשו לשמור על אנונימיות. העדה היא לא גוף הומוגוני, זה כמו מועדון. האנשים האלו תמכו בנו ברמה אחרת. הם באו להקרנה מוקדמת וסגורה בשבילם, והתגובה שלהם הייתה היסטרית – הם בכו מרוב התרגשות".

איך מצליחים לעשות שחזור תרבותי של עיראק בשנות ה-50?

"התלבטנו איפה לצלם את צילומי החוץ, והשתעשעתי באפשרות לצלם את החידקל עצמו, כי הירקון לא מתאים להיות החידקל. אחר כך חשבנו על העיר אורפא שבמזרח טורקיה, אבל הבנו שזה יהיה קשה תקציבית, וגם בזמנו היו בעיות קשות בין הטורקים לכורדים באזור. חשבנו גם על קפריסין המוסלמית, וגם זה ירד מהפרק. ואז גילינו שאת כל האתרים אפשר למצוא בארץ. הגענו לנצרת העתיקה, יפו, עכו, אבו גוש, ירושלים, באר שבע ודרום תל אביב".

הצצה לסרט:

"מפריח היונים" כולל בתוכו קאדר מרשים של בעלי כנף ובעלי חיים שמשתלבים בעלילה, ובמיוחד הפרחת היונים שמשמשת רקע ויזואלי למנוע העלילתי של הסרט. סרטים ישראלים שמשלבים מאות בעלי חיים הם עדיין עניין נדיר במחוזותינו, ודיין מעיד כי מדובר בעיקר בשיקול כלכלי. "הפרחת יונים היא אמנות ולנו היה את האומן שלנו, יוסוף מרמלה. הבעיה עם יונים הן שאתה מפריח אותם בתקווה שהם יחזרו אליך, והן אכן חוזרות, אבל לא תמיד בזמן לצילומים. יצא שהפרחנו אולי 60-70 יונים בסצנת הסיום, ובדיוק כשנגמר המלאי הסתיימו הצילומים. לאחר שקיפלנו את הכל, היונים החלו לחזור אלינו. זה היה מאד משעשע".

נשמע שבכלל כל הסרט היה חוויה משעשעת

"זה היה כיף לא נורמלי. הצוות חגג ואני חגגתי. אני יכול להעיד שזו הייתה ההפקה הכי טובה שהייתה לי בחיי".

» מה לראות בקולנוע בפסח?» מפריח היונים - מועדי הקרנות

*#