ואלס עם לבנת: הקולנוע הצעיר שובר ימינה?

לימור לבנת יכולה להיות מרוצה, בפסטיבל קולנוע דרום שננעל היום יש יותר סרטים ימניים מאי פעם. כשפרס היצירה הציונית נושף בעורפה, יכול להיות שהאמנות השביעית הישראלית בדרך לשינוי כיוון

נטע הלפרין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין

בשנה שעברה נפתח פסטיבל קולנוע דרום בעוד סערה מבית היוצר של לימור לבנת: שרת התרבות הגיעה לאירוע הפתיחה, שבו הוקרן הסרט “עדות” של שלומי אלקבץ, ואף על פי שלא צפתה בסרט, תקפה אותו בטענה ש”הסרט שיוקרן בעוד זמן קצר מציג עמדה חד צדדית שאינה תואמת את מציאות החיים כאן, מתעלם מאוטובוסים מתפוצצים, מפיגועי ירי וממטחי טילים ומעוות את המציאות”. לבנת, כמובן, לא נשארה להקרנת הסרט ועזבה לקול שריקות הבוז של הצופים. השנה סביר להניח שהיא תתרווח מול המסך עם הרים של פופקורן וחיוך רחב. בפסטיבל, שנפתח השבוע, יוקרן “זוהר הרקיע”, סרט הבכורה של אליהו בנימין, בוגר בית הספר לקולנוע יהודי “תורת החיים”, המספר את סיפורו של אדם, פרח טיס מצטיין, שנלקח מהקורס רגע לפני קבלת הכנפיים, היישר אל מבוכי “ההגנה המנטלית” – האימון הפסיכולוגי הצה”לי שקדם לתוכנית ההתנתקות. סיום הקורס שלו מותנה בביצוע המשימה, ואדם נקרע בין משפחתו והערכים שעליהם גדל, ובין חלומו הגדול – להיות טייס. גם “העפיפונים של ארמנד”, סרטו של משה זאבי שמועמד השנה לפרס אופיר, עוסק בטייס שנקרא לבצע סיכולים ממוקדים ברצועת עזה ונאלץ לשכור את שירותיהם של עורכי דין אחרי שהוא נתבע על ידי ארגוני שמאל. לצד הפרס לעידוד יצירה ציונית, שיזם משרד התרבות, אפשר לשאול אם אנחנו עומדים בפני גל חדש של פוליטיקה בקולנוע המקומי: האם עתיד להתפתח קולנוע ימני בישראל? » פסטיבל קולנוע דרום 2102 - הפרטים המלאים» אורון שמיר ירד דרומה ומצא את המגניבות האבודההטובים למסך. זוהר הרקיע - טריילר:סקס וסיכולים ממוקדים היוצרים של מה שמהצד נראה כמו קולנוע פחות שמאלני ממה שמקובל לראות כאן, פחות מרוצים מההגדרה. “הייתי מגדיר את זה קולנוע יהודי לאומי”, אומר בני גל, מפיק “זוהר הרקיע”. שאר הסרטים שנעשים כאן הם לא קולנוע יהודי?“חלק מהסיבות שהאגף היהודי מאוד מושתק הן שזה נחשב ימין, ואז זה אוטומטית מושתק. כשמדברים על 'קולנוע יהודי לאומי' יכול להיווצר ויכוח ושיח אחר, שאנחנו מקווים שילך ויתפתח”.איזה שיח יכול להיווצר?“האם סרט שמדבר על מדינת כל אזרחיה הוא מועיל? האם סרט שנועד לפתוח זווית לערכי ישראל הוא מועיל? ואולי הוא מזיק? זה הדיון. המטרה שלנו היא לנהל שיח על איך מדינת ישראל תיראה בעוד 100 שנה. אני לא משתיק אף אחד, אז שלא ישתיקו אותי”. גם משה זאבי, במאי “העפיפונים של ארמנד”, מעדיף שלא להתייחס לסרטו כימני אלא כ”אנטי שמאלני”. “לא כל מי שהוא אנטי שמאלני חייב אוטומטית להיכנס למשבצת של הימני”, הוא טוען, “אני, תושב גבעתיים, באתי ממקום מאוד ליברלי וחילוני, וזה היופי: כשבן אדם חורג מהסטריאוטיפ של ימני בכל רמ”ח אבריו, ומשלב בסרט, כפי שעשיתי, סצנת סקס בוטה. יש לזה משמעות בקולנוע הישראלי, שבו כל הסרטים נראים אותו דבר. אני מקווה שיקום במאי שמאלני ויעשה סרט ביקורתי על החברים שלו”. למה כל הסרטים נראים אותו דבר?“הקולנוע הישראלי נמצא היום בשפל המדרגה. רוב הסרטים שנעשים הם סרטים אנטישמיים ואנטי ישראליים. נהיה סחף, כי אנשים רוצים לקבל פרסים בפסטיבלים ולא מעניין אותם – הבמאי מקבל עשרה אחוז, המפיק גם, ויאללה לפסטיבל בבורדו. אחר כך הם הולכים לקרנות ואומרים ‘הולך לנו, תנו לנו עוד כסף לעוד סרט’, וככה זה מתגלגל”. הולך נגד הרוח. העפיפונים של ריימונד - טריילר:גם גל סבור שהקולנוע הישראלי מתעלם מנתח נרחב של קהל. “כל מבקר קולנוע אובייקטיבי יוכל לומר לך את זה”, הוא אומר, “קשה, עד בלתי אפשרי, למצוא סרטים לאומיים עלילתיים. באופן טבעי יש תחושה שלא תמיד הבמה פתוחה למי שרוצה לעלות עליה. בפסטיבל קולנוע דרום כולם רצויים וזו נקודת זכות, שאני מקווה שתבשר על שינוי עתידי. אבל המבחן יהיה בהענקת הפרסים ובהקרנות מסחריות – שם הקולנוע הישראלי עומד למבחן”.סרט פוליטי  “אני בכלל לא חושב שאפשר לכנות את ‘זוהר הרקיע’ סרט, אם כבר זה תשדיר שירות פוליטי”, טוען מנגד יריב אופנהיימר, מזכ”ל שלום עכשיו, “זה סרט תעמולה שמציג את חיילי צה”ל בזמן ההתנתקות כקלגסים שיורים ביהודים בסצנות מניפולטיביות, וגם בלתי אמינות בעליל, ובנוסף מטיף באופן חד משמעי לסירוב פקודה. בעיני זה בעייתי; אם סרט שנעשה על ידי איש שמאל היה קורא לסירוב פקודה, גם הפסטיבל וגם המדינה היו מוקיעים אותו ומעיפים אותו מכל המדרגות, אבל סרט שמטיף לסרבנות מימין זוכה לתמיכה”. אבל בימין מתעקשים שהסיבה להשתקת היוצרים הימניים עד כה טמונה במשרדי קרנות הקולנוע. “רוב הסרטים שמקבלים תמיכה מהקרנות הם סרטים עם אג’נדה פוליטית שמאלנית, וזה מתסכל את העם”, טוען הבמאי ימין מסיקה, “לא כולם רוצים להתעסק בסכסוך ולראות סרטים פרו־פלסטיניים. אין לי שום דבר נגד שמאלנים, אבל מפריע לי שהם חוסמים אחרים מליצור ומלהתבטא”. יש יוצרים ימנים שלא נותנים להם להתבטא?“ללא ספק. ברגע שתינתן להם הזדמנות הם יצוצו. גם אני כזה. אנחנו כביכול חיים במדינה ליברלית ודמוקרטית, אבל אנחנו לא אמריקה. תעשיית התקשורת נשלטת על ידי שמאלנים שמנסים לרמוס את כל מי שירים את הראש”. “מה שקורה בקרנות זו בדיחה לא מצחיקה”, תוקף גם זאבי. “95 עד 98 אחוז ממי שמועסקים בקרנות הקולנוע בארץ פועלים בשיטת הדלת המסתובבת: פעם אתה עושה סרט, אחר כך הופך ללקטור. אלה אותם אנשים כל הזמן, ומן הסתם רק השקפות העולם שלהם מתקבלות, וכל מי שמנסה להציג תפיסת עולם אחרת נדחה על הסף”. לא כסף של אבא שלהם משמאל, הדברים נראים מעט אחרת. “אין בסיס לטענות האלה”, מגיב נחרצות כתריאל שחורי, מנכ”ל קרן הקולנוע הישראלי, “אנחנו לא אנשים פוליטיים. אנחנו בודקים כל דבר לגופו של עניין, ואם יש כוח ועוצמה בתסריט אז זה מה שמשחק תפקיד”. יש דבר כזה להיות לא פוליטי?“לנו חשובים שלושה דברים – תסריט, במאי ומפיק. כשכולם פועלים, יש סיכוי לסרט טוב. רק האיכות מעניינת אותנו, בלי קשר לאג’נדה כזו או אחרת”. זכור לך תסריט ימני שהוגש לקרן?“לא שאני יכול לחשוב עליו. אבל היום זה בכלל לא המצב. בשנות ה־80 הקולנוע היה מגויס פוליטית, במאים כמו ג’אד נאמן, יצחק צפל ישורון ואורי ברבש עסקו בסכסוך. מה יש לנו היום? זומבים, מותחנים, קומדיות. הקולנוע כבר לא מגויס. קולנוע פוליטי לא קיים בעוצמות של אז”.אז הקולנוע הוא כבר לא זירה לשיח פוליטי?“אני לא מתייחס לזה ככה. אני חושב שיוצרים צריכים לעשות סרט שבוער בעצמותיהם ולספר סיפור שהם רוצים לספר, וזה הכל”. גם נחמן אינגבר, מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וחבר בקרן רבינוביץ’, סבור שהטענה מופרכת. “זה מיתוס ואגדה”, הוא קובע, “גם בערוץ 8, בקשת או בהבימה, מה שקובע הוא לא השאלה הפוליטית כמו הערך האמנותי. הטענה שיש הדרה של מסרים שמרניים לאומיים היא הבל הבלים בעיני”. בו בזמן, הוא היה שמח לראות יותר קולנוע של יוצרים ימנים. “אנחנו חברה רב תרבותית, ואין שום סיבה שיהיה מונופול של מגזר אחד”, הוא אומר.היום יש מונופול כזה?“אני לא מאמין, אבל כן מאמין שכך סבורים אנשי ימין שהפכו את הטענה הזאת ללגיטימית מבחינתם. כפי שאשמח אם סודנים ייקחו מצלמה ויעשו סרטים, כך אשמח לראות סרטים של אנשי ימין. בכל העולם הקולנוע מצוי בידי השמאל יותר מאשר בידי הימין וזה מובן: כשרוב הממשלות מכתיבות סדר יום שנובע מתפיסה ימנית שמרנית, יוצא שהפוליטיקה היא בידי הימין והביקורת עליה היא בידי השמאל. אבל כשם שמתנגדים להדרת נשים, גם כאן צריך לבצע תיקון כדי לאפשר לכולם להשתתף בשיח”. לפקודת השרה, הקולנוע יעבור לדום. זוהר הרקיע (צילום: מתוך הסרט) אם מדברים על תיקון, קשה להתעלם מהפרס לעידוד יצירה ציונית שיזמה לבנת לאחר חרם האמנים על אריאל. “קולנוע פוליטי, כזה ששם את המסר בחזית ואונס את הסיפור, הוא קולנוע רע”, מקדים אראל סג”ל, עיתונאי ופובליציסט, “אבל האחרונים שיכולים להתלונן הם כל מיני תרבותניקים, כי הממסד התרבותי בארץ הוא לחלוטין פוליטרוקי. כולם מאותה סביבה וכולם מצביעים לאותה מפלגה, וזה נראה להם בסדר. אז כאן יש הזדמנות לתיקון. כמו שמתבצעת אפליה מתקנת למען סטודנטים ערבים לרפואה, ככה צריך אפליה מתקנת למען קולנוענים ימנים, עד שיעמדו על הרגליים”. יש היום הדרה מכוונת של אנשי ימין?“אני לא רוצה להטיל רבב באף אחד, אבל אני לא סומך עליהם. איך זה שמעולם לא ניתן תקציב לסרט מנקודת מבט שונה? או שסרטים כאלה לא הוגשו, וזה לא נראה לי סביר, או שכן, ואני חושב שכן, ולכן לא רוצה לסמוך על אינטגריטי של אף אחד. אנחנו טעוני טיפוח, אין לנו מסורת של יצירה קולנועית. האמנים טוענים אוטומטית שמדובר בפרס סטליניסטי, אבל זה לא כסף של אבא שלהם. כמו שמישהו רוצה לספר על עוולות הכיבוש וכמה זה נורא, אפשר גם לשקף את העובדה שהציונות היא הדבר המופלא ביותר שקרה במאה ה־20. כמו שאתה רוצה לשחק במגרש, ככה גם אני רוצה לשחק”.באופן פחות צפוי, גם פרופ’ אייל סיון, קולנוען ומרצה באוניברסיטת מזרח לונדון, שעמדותיו רחוקות מלהיות נציות, מזדהה עם חלק מטענות היוצרים הימנים. “גם אני סבור שכשאנשים יושבים בקרנות במשך יותר מ־20 שנה – מה שלא קורה אפילו באיראן – נוצר מצב של קולנוע הומוגני, שמדיר קולות אחרים וחושב כמו משרד הסברה. שייתנו מקום לקולות אלטרנטיביים, כי יש. ראיתי סרטים שנעשו על ידי יוצאי גוש קטיף, ועל אף שאני מתנגד לדעותיהם, הם יותר מאתגרים ומעניינים. ההדרה של קולות כאלה היא נפשעת בעיני, במיוחד כשעל חשבונם מציגים סרטים כביכול שמאלניים, שלמעשה הם בדיוק כמו ספר של עוז וגרוסמן – מצג שווא כאילו אם אנחנו מתנצלים, אז הכל בסדר”. סיון, רדיקל מקצועי, דווקא לא עושה סיפור מהפרס הציוני. “את התופעה שמכונה קולנוע ישראלי צריך להכחיד”, הוא טוען, “כי כיום זה לא יותר מחלון ראווה, עלה תאנה שאפילו משרד החוץ מעודד. במדינה ששולטת בה חונטה ציונית כבר 64 שנה, מפתיע אותי שהפרס כל כך קטן. בעיני גם הקרנות עצמן הן פרס ציוני, ולכן זה רק פרס נוסף בדרך”. ערן קולירין ("ביקור התזמורת", ההתחלפות), במאי מוערך, דווקא לא חושב שיש מקום להקל ראש בפרס. "זה המשך של הצעת החוק לנאמנות אזרחית, חלק מאיזו פרנויה ימנית מוטרפת, שמנסה ליצור אמנות מגויסת ופוליטית", הוא אומר, "זה כבר מצחיק כשהימין הוא הרוב המוחלט בממשלה, בכנסת, בצבא ובמדינה. 99 אחוז מהדיווחים בתקשורת מגיעים מהימין כך שהוא גם שולט בתקשורת. כשהרוב מנסה למסמר את תפיסות העולם שלו, ובתוך כך הוא טוען שהוא מקופח וקולו לא נשמע – זה מסוכן. השאלה האמיתית שצריך לשאול היא אצל מי הכוח. כשהכוח מצוי באופן טוטלי בידי הימין, והוא עוד טוען שהוא לא מיוצג - זה כבר צעד ברור בכיוון של פשיזם".

שמאלנות גזענית את ניצני הניסיונות לייצר כאן סרטים שנשמעים אחרת אפשר לזהות כבר בתחילת שנות ה־80, לא במקרה אחרי המהפך של 1977, כשקם בית הספר לקולנוע מעלה, שהכשיר מאז לא מעט אנשי קולנוע מהמגזר הימני־דתי. אחרי שנים הוקמה בעקבותיו, כמהלך משלים, גם קרן גשר. “ראינו שהסרטים של הסטודנטים שלנו מצליחים בפסטיבלים אבל לא מצליחים לפרוץ”, אומר אודי ליאון, כיום מנכ”ל תוכניות מועדפות בקשת ובעבר ממייסדי בית הספר, “הבנו שלא מספיק להכשיר אותם, צריך להכשיר גם את הדרך, בעזרת קרן שתיתן פוש”. קרן גשר, שמטרתה המוכרזת היא לדחוף יוצרים ועולמות תוכן שלא זוכים לייצוג הולם, קידמה ייצוג של חובשי כיפות בסדרה “מעורב ירושלמי”, שפרצה את הדרך ל“מרחק נגיעה” ולסרוגים. “אני שמח שגם יוצרים ימנים עושים שימוש בדרך הזו שנפרצה”, אומר ליאון. מאז, נראה שגם היוצרים מהצד הימני של המפה שינו גישה. “במגזר היהודי־לאומי שלטו תמיד מילים, ואת הזירה האודיו־ויזואלית הפקירו בידי החילונים”, מעריך אינגבר, “זיהו אותה כזירה ‘שמאלנית’. עכשיו, לאט לאט, הם מתפקחים. הציבור בישראל קורא פחות וצופה יותר, ולכן זה תהליך טבעי ומתבקש”. אבל מצבם של אנשי קולנוע דתיים כיום עוד טוב יותר מזה של ימנים. “יותר קל לחברה הישראלית לבלוע סרטים על דתיים מאשר על ימנים”, טוען ליאון, “כדמות קולנועית, דתי ימני הוא שילוב בעייתי, כי הוא סטריאוטיפ על סטריאוטיפ – גם של הימני וגם של הדתי, וזה מאוד מרתיע. יותר קל לעשות סדרה על הדתי מהמקום המתלבט, כמו ב’סרוגים’. ככה הוא גם משקף מציאות קיימת, וגם חומק מהסטריאוטיפ ומעניק עומק לדמות. אני מניח שזו הסיבה שעוד לא הצלחתי לעשות סדרת מתנחלים”.ברור שהחלוקה של יצירות קולנועיות, ובהן יצירות מורכבות מאוד, לקטגוריות פשוטות של שמאל וימין עושה, לפחות לחלקן, עוול. “למה את קוראת בדיוק סרטי שמאל?”, תמה יאיר רוה, מבקר סרטים ובעל הבלוג סינמסקופ, “ואלס עם באשיר? אנשי הימין טוענים שהוא שמאלני, מסיבותיהם, אבל לדעתי הוא סרט שנמצא באבי אבות המיינסטרים הפוליטי של ישראל, וגם סרט ציוני מאוד. סרט כמו ‘מגש הכסף’ של ג’אד נאמן נחשב לסרט סופר שמאלני, אבל צפי בו היום ותגלי שהוא רווי גזענות, ולפחות בעיני לא מייצג שום שמאלנות ליברלית והומנית אמיתית”. רוה טוען שבסופו של דבר, הדיון סביב הפוליטיקה בקולנוע מסתכם תמיד בוויכוח סביב הכותרות. “אם יש סרט על ‘חיילים’ או על ‘כיבוש’ אז הוא ודאי ‘שמאלני’, כי מבחינת הימין אין כיבוש, ולהציג דימוי חלש של מדינתנו העוצמתית זה אסור”, הוא מסביר, “אבל אלה לא סרטי שמאל. לא באמת”.מיינסטרים פוליטי? ואלס עם באשיר - טריילר:

גם קולירין, שסרטיו שלו עצמו נידונו בהקשר הפוליטי לא מעט, לא בטוח שהמצב כיום הוא כל כך חד משמעי. "הקולנוע הישראלי בכלל לא שמאלני", הוא גורס, "זה קשקוש. הרי מה הערכים הימניים שמדברים עליהם? נניח קפיטליזם וליברליות והחלום האמריקאי, היחיד שמצליח בכוחות עצמו, אלה ערכים ימניים. 90 אחוז מהסרטים בעולם משכפלים את חלום ההצלחה הזה, וגם בארץ הנרטיב הנפוץ הוא נרטיב ימני ורוב הסרטים נענים למבנה הקלאסי, שמאשים את העניים בעוניים ומריעים לניצחון היחיד. נוטים לכנות את 'ואלס עם באשיר' או ביקור התזמורת שמאלניים. אבל שניהם גם הואשמו שהם ימניים מדי. טענה כאילו סרטים כאלה הם שמאלניים מתבססת על הנחה מופרכת, ולפיה כל סרט שלא רואה במלחמה דבר מוצדק והכי מגניב לעשות בחיים, הוא סרט שמאלני. ההגדרות האלה כפויות".ימין או שמאל, מה שמצער הוא בעיקר העובדה שהוויכוח הזה מתנהל בקרב קבוצה קטנה של אנשי קולנוע רעבים לתקציב, בשעה שהקהל עצמו מוטרד פחות. “הציבור הישראלי אמנם פתוח יותר לצפייה בסכסוכים שמתרחשים במקומות אחרים, או עם העבר שלו, בסרטים כמו ‘ואלס עם באשיר’”, מציין אופנהיימר, “אבל עם מה שקורה אצלנו כאן ועכשיו לא לקהל ולא ליוצרים יש רצון של ממש להתמודד. על רקע כזה, אני גם לא מאמין שסרטי ימין יצליחו לסחוף מישהו. בשורה התחתונה, השיח המעניין והחשוב לא ממש מתנהל בקולנוע, וחבל”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ