הבמאי שמביא לישראל הומוארוטיקה של חקלאים גרמנים

הסרט "קציר" רוקם סיפור אהבה מוחץ לב בין גברים צעירים בחווה חקלאית באזור ההומופובי של גרמניה. ראיון עם במאי הסרט, שהגיע לארץ להתארח בפסטיבל הקולנוע הגאה TLVFest

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

לפני כמה שנים, קולנוען צעיר בשם בנג'מין קאנטו שכר מכונית ויצא למסע אל הלא נודע באחד האזורים המבודדים של גרמניה. בין ההיאחזויות והמשקים הוא נתקל בחווה חקלאית קצת אחרת, בה הבדידות מופגת בזכות רעות נדירה והייאוש, איך אומרים, נעשה יותר נוח. במשך יותר משנתיים הוא הלך וחזר, דיבר וחקר, ולבסוף החליט לנטוע במקום את עלילת סרטו הארוך הראשון, סיפור אהבה יפהפה בין שני גברים שמוצאים מפלט ומקלט בחווה, ובעיקר האחד בשני. ליצירה הוא קרא "קציר", ובהקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין הוענק לה פרס טדי לקולנוע עלילתי. כעת מגיע הסרט לארץ לכבוד פסטיבל הקולנוע הגאה TLVFest המתקיים בימים אלה, והוא מסתמן כאחד הסרטים המשובחים שיעלו על האקרנים במסגרת הפסטיבל.» TLVFest - הסרטים החדשים הכי גאים שיש

קאנטו, גרמני ממוצא הונגרי, יגיע לישראל כאורח הפסטיבל אבל גם כדי לבקר את משפחתו, שגרה בתל אביב. "סבא שלי היה יהודי שגר בבודפשט לפני מלחמת העולם השנייה, וגם אחריה", הוא מסביר. "קראו לו מרסל שילר, ובזמן השלטון הנאצי הוא שינה את השם למרטון הורבאת'. כמה מקרובי המשפחה שלו עזבו את הונגריה ועברו לארצות הברית ולישראל, אז יש לי בן דוד רחוק בתל אביב. אמא שלי עזבה את הונגריה בשנת 1970 ופגשה את אבא שלי, חייל גרמני-אמריקאי שהוצב במערב ברלין. אני נולדתי בבודפשט, ועכשיו זה הביקור הראשון שלי בישראל. אני מאוד מתרגש", אומר הבמאי בכנות.

קציר - טריילר:

ניסוי בהומופוביה הגיבורים של "קציר" הם מרקו, חקלאי צעיר חתום פנים ומבט, ויעקב, בן גילו שוויתר על קריירה יציבה כבנקאי לטובת עיבוד האדמה. לאט לאט הם מגלים זה את זה, ומפתחים ידידות שמובילה להתאהבות ראשונה ומרגשת. אבל לא הסיפור הוא שהוביל את קאנטו ליצירת הסרט, אלא דווקא הלוקיישן."ברלין מוקפת באזור רחב ידיים שנקרא ברנדנבורג, יפהפה ומאוד דליל מבחינת אוכלוסיה. בעבר ברנדנבורג היה חלק מגרמניה המזרחית ורוב תושביו עדיין עובדים בחקלאות תעשייתית שיתופית, ממש כמו לפני 40 שנה. מכיוון שזה מקום מבודד ולא תיירותי חשבתי הרבה על החיים של האנשים שם. יש להם סגנון ושפה משלהם, וזה מאוד משך אותי.עוד לפני שידעתי איזה סיפור אני רוצה לספר, הייתה לי הרגשה שזה יהיה מקום מעניין לצלם בו סרט. שכרתי מכונית לשבוע ופשוט הסתובבתי באזור. יום אחד מצאתי את החווה הספציפית בה מתרחש התסריט וישר הרגשתי שיש בה משהו מעניין, מעבר להיסטוריה של המקום. בשונה מהחוות האחרות, כאן האנשים נראו מאוד מחוברים זה לזה. והיו שם הרבה אנשים צעירים והרבה חניכים. רק אז פיתחתי את הרעיון".

השתמשת באנשי החווה כדמויות?

"מלבד שתי הדמויות הראשיות, כל השחקנים בסרט הם עובדי חווה וחניכים שגרים באזור. החלום שלי  היה לעשות סרט שמשלב שחקנים מקצועיים ולא מקצועיים, ושהצופים לא יוכלו להבדיל ביניהם. מהרגע שהכרתי את אנשי החווה ועד הרגע בו התחלתי לצלם עברו שנתיים וחצי. הסתובבתי שם הרבה, ראיינתי את האנשים, עשיתי תחקיר יחד איתם. בצילומים עצמם היינו מאוד פתוחים לכל דבר שיקרה, כמו בעשיית סרט תיעודי. בעיקר חששנו מהשילוב של אנשי החווה עם שני השחקנים הראשיים. כשהבנו שזה עובד ושהאנשים אכן מאלתרים טוב היינו מאוד מרוצים והמשכנו עוד ועוד. זה היה סוג של ניסוי".

גם חקלאים בוכים. קציר (צילום: מתוך הסרט)

איך הם קיבלו את נושא הסרט?

"לספר להם שאני מתכוון לעשות סיפור אהבה בין שני בחורים היה הדבר המסובך. לא הייתי בטוח מתי הזמן הנכון להגיד את זה, ובאמת עד שהשגתי מימון ומפיק לא הסברתי לדרי החווה במה בדיוק מדובר.

אחר כך כתבתי מכתב ארוך להנהלת החווה ולכל מי שעובד שם, בו סיפרתי שהסרט הולך להתמקד בסיפור אהבה בין שני צעירים. חששתי שהפרויקט ייפול כי לא ציפיתי שאנשים באזור הזה של גרמניה יקבלו את זה כל כך בקלות. יש הרבה גזענות והומופוביה באזורים האלה, והיה לי הרבה מזל שהאנשים בטחו בי ובפרויקט. לחלקם כנראה באמת לא היה אכפת וחלק אולי התנגדו אבל לא התבטאו בנושא.

"חקרתי על חיי ההומואים במחוז והבנתי שעבורם החיים שם הם הכל חוץ מחיוביים. הם לא נחשפים לציבור, בטח שלא הולכים יד ביד. זו לא החברה הכי סובלנית שם, זה בטוח. תוצאה של המצב הכלכלי באזור, ושל החינוך. "בגלל החניכים הצעירים, בחווה בה צילמנו כן יש דרך להתמודד עם בעיות מהסוג הזה ויש אווירה של סובלנות. הם מוכנים לסיפור שכזה. אמנם היו כמה חקלאים שהגיבו לעניין בצורה ביקורתית ואפילו הודו שהם נגעלים מזה, אבל בסוף גם הם הסכימו שאלה רגשות אנושיים, ואפילו רגשות שהם יכולים להבין. לכן הבנתי שאני יכול לספר סיפור אופטימי מבלי להציג מציאות שקרית."

לתעתע במציאות אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא ליהוק שני השחקנים הראשיים, לוקאס סטלטנר וקאי מייקל מיולר. כמו שאר האלמנטים של יצירת הפרויקט גם תהליך הליהוק היה מורכב, ונע בין הצורך ליצור סביבת עבודה מקצועית יחד עם הרצון לייצר איזו ראשוניות במשחק. "ידעתי שאם אביא שחקן מפורסם או משופשף מדי, מישהו עם נוכחות מאוד חזקה, אני עלול להרוס את כל הקונספט של הסרט", מתייחס קאנטו לבחירת המשתתפים. "היה לי חשוב למצוא שחקנים שאפשר לסמוך עליהם ועל המקצועיות וההתמדה שלהם, אבל שלא יהיו מוכרים מדי. מצד שני, לא רציתי לקחת סיכון בלעבוד עם לא-שחקנים. שני השחקנים שבחרתי לתפקידים של מארקו ויעקב הם מקצועיים אך לא למדו משחק באופן מסודר. לא היו יותר מדי חזרות אבל כן שלחתי אותם להתמחות של שלושה ימים בחווה, שיכירו את כל מי שעובד שם ואת שגרת החיים. השחקנים שלי הסתובבו בחווה כמו כל אחד אחר, ואנשי החווה פנו אליהם בשמות הדמויות ולא בשמותיהם האמיתיים. במסגרת הדמות, הם חיו את הסיטואציות של הרגע". "סיפור אופטימי במציאות לא שקרית". בנג'מין קאנטו  

כשאני מספר לקאנטו ששני הסרטים שקפצו לי לראש בעת הצפייה הם "הבן" של האחים דארדן ו"ימים ברקיע", קאנטו מתוודה שלא צפה בקלאסיקה האמריקאית של טרנס מאליק אבל ההתייחסות לאחים הבלגים (שביימו גם את "הילד עם האופניים" ו"רוזטה") שימחה אותו מאוד.

"ראיתי את כל הסרטים של דארדן. אני אוהב את הסגנון והדרך הסיפורית שמובאת בפשטות מוחלטת: בלי מוזיקה, בלי לתעתע בצופים עם עריכה או צילום מורכבים. כל מה שיש שם זה האפקט של הדמות מול מצלמה. זה מה שאני והצלם שלי ניסינו לעשות, ללוות את הדמויות להיות איתן. המטרה הייתה ליצור סרט עם תחושה חזקה של מציאות. רצינו לברוא מיקרוקוסמוס ובשביל זה לקחנו מקום קיים ויצקנו אותו לתוך סרט בו הצופה לא מתרכז בשאלה מה אמיתי ומה לא. עם זאת כן היה לי חשוב להכניס לסרט אספקט של ליריות, כמו שאני חווה את המציאות".

חוואים בפרמיירה הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין (שם זכה כאמור בפרס טדי לסרט עלילתי) הייתה גם היא חוויה יוצאת דופן. "הרגע הכי מלחיץ היה להראות את הסרט לאנשי החווה", מודה קאנטו. "חשבנו שנערוך להם הקרנת בכורה מיוחדת אבל זה לא הסתדר, אז החלטנו להביא את כל אנשי החווה לפסטיבל ברלין. שכרנו אוטובוס והסענו את 45 עובדי החווה לפרמיירה בפסטיבל. חששנו גם כי לא ידענו איך יגיב הקהל, ובעיקר לא ידענו איך אנשי החווה יאכלו את הסרט. בסופו של דבר המתנה הכי גדולה שקיבלתי הייתה שהם העריכו את 'קציר' והרגישו חלק ממנו. הם מאוד התרגשו ונהנו מהעשייה. "אבל ההצלחה המשמעותית ביותר", אומר קאנטו בהתרגשות, "היא שחלקם אפילו שינו את דעתם לגבי הומוסקסואליות ויחסים חד-מיניים".

"קציר" יוקרן ביום בסינמטק תל אביב ביום רביעי ה-13 ביוני בשעה 20:00 , במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה TLVFest

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ