24 שעות בפסטיבל הקולנוע הכי שווה בארץ

את פסטיבל קולנוע דרום פתח "המשגיחים" שניצח בקאן, אבל את ההצגה גנבו סרט סטודנטים מהעתיד, דודו טסה והחדש של בני תורתי, שמאיים לחטוף את פרס אופיר. אורון שמיר מצא את המגניבות האבודה, והיא ממש לא בתל אביב

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

זוהי השנה ה-11 של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, אבל הפעם הראשונה שלי. כבר שנים זממתי על הפסטיבל בעל התדמית המחתרתית והבועטת, המהווה אלטרנטיבה לפסטיבלי הסרטים הממוסדים של ירושלים וחיפה. אבל עד כה לא יצא. הפעם, באדיבות הנהלת הפסטיבל, דילמות כמו איך מגיעים לשדרות או חוזרים משם הביתה באמצע הלילה נפתרו כליל. וכבר אחרי יממה אחת בחגיגה השדרותית, אני חייב לציין שבכזה פסטיבל קולנוע מגניב ונטול פוזה לא הייתי מימיי. החיסרון היחיד הוא, יתכן, התחושה שהתפרצתי למסיבה פרטית, שלוקח קצת זמן להתמזג לתוכה. בקיצור, אל תגיעו הנה לראות סרט בחינם (הכניסה חופשית) ולברוח - התחילו בלבלות לפחות יום אחד שלם במתחם הפסטיבל המזמין.

» פסטיבל קולנוע דרום 2012» העורך הסודי של הסרטים החדשים» הנינג'ה הישראלי כובש את שדרות

באור הדמדומים של יום ראשון, שדרות קיבלה אותי בחום ולחות תל אביביים משהו. האירוח היה לבבי ומשפחתי כבר בהתחלה, כשקיבלתי באופן זמני תג צוות, עד שתגי העיתונאים יהיו מוכנים. יותר שווה צוות. בדיעבד היה זה האות המבשר על האטמוספירה המאוד ביתית, אפילו שכונתית, במובן הכי חיובי של המילה. בהמשך גם השאלתי מטען עבור הסלולרי של אורי סיוון, ההיי-לייט של הפסטיבל עד לרגע זה. סרט הפתיחה של הפסטיבל, המשגיחים של מני יעיש, כבר סחף עמוק אל תוככי השכונותיות של בת-ים, שם מחליטים ברסלבים לשמור על השכונה מפגעי הפריצות והכפירה בדת.

הבורקס חבש כיפה אבל לפני הקרנת הסרט עצמו היה טקס הפתיחה החגיגי, מטקסי הפתיחה הארוכים של פסטיבלי הקולנוע לדורותיהם. אירועים מסוג זה נוטים להיות בעייתיים מטבעם, אבל כשאולם שלם של מוזמנים מאבד את הסבלנות אחרי כשעה וחצי של נאומים, זה אומר הרבה. לחוסר הטולרנטיות ועוררות היתר של הקהל אחראית בין היתר הנואמת הראשונה - שרת התרבות והספורט לימור לבנת. כזכור, אשתקד נטשה השרה בהפגנתיות את הטקס לפני הקרנת הסרט "עדות" של שלומי אלקבץ, בשל אופיו השמאלני לדעתה. השנה היא כבר התבדחה על כך, התנצלה שגם הפעם תאלץ לעזוב מוקדם וגרמה לקהל לצעוק ולהגיב לדבריה כאחרוני הטוקבקיסטים. אחריה עלו נואמים רבים מספור אך לבסוף הוחשך אולם 1 בסינמטק של שדרות, ועל בד האקרן החל לרצד סרט הביכורים של יעיש, שהגיע לדרום הישר מבמת הפרסים של פסטיבל קאן.

המשגיחים - קטע מתוך הסרט:

מצד אחד, יש ל"המשגיחים" את אחד הפרמיסים המבטיחים והמגניבים בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות: בת-ימיים עם כיפות של הרב נחמן מאומן שלוקחים את החוק לידיים. הבורקס פוגש את ז'אן קלוד ואן דאם, וביחד זה נשמע כמעט כמו פוטנציאל קאלט. הבימוי של יעיש בהחלט נוטה לפעמים לכיוון הראוותני יותר של הקולנוע, עם סצינות של מכות ואקשן, טריקים קולנועיים אנטי-ריאליסטיים כמו מסך מפוצל וגם הרבה סטייל, שתמיד חסר במחוזותינו. בנוסף, הוא נמשך גם אל הקומי והאותנטי, מציג את ההווי השכונתי בשיאו וכשצריך, לא מפחד לצאת מגוחך. עם זאת, קשה להתעלם מתחושת הפספוס נוכח הכיוונים בהם בוחר הסרט לצעוד. כשם שהוא משכיל להציג מצבים מורכבים עד מאוד – כמו חסיד שונא ערבים שמקלל בערבית וכלל לא מודע לדיסוננס שיצר – כך הולך הסרט בכל הדרכים הקלות. בסופו של דבר, שוב מדובר בסרט בו הגיבור (רועי אסף העוצמתי, שצריך להתחיל לתרגל את נאום האופיר שלו), צריך לבחור בין החבר'ה (גל פרידמן ואיציק גולן) לבין הבחורה (רותם זיסמן כהן, נפלאה כרגיל). כך שלמרות כמה רגעים חזקים, דוקרים ואפילו מרגשים, כיצירה שלמה "המשגיחים" הוא סרט מאכזב, על גבול המבאס.

טל פרידמן בתפקיד עופר שכטר אחרי הפסקה קצרה הגיעה השעה חצות, ועימה המסגרת המסקרנת ביותר בפסטיבל. לפני כשנה השיק פסטיבל דרום את תחרות הקולנוע הישראלי האלטרנטיבי, ממנו יצאו ארבעת הסרטים המעניינים ביותר בנוף העצמאי המקומי - ג'ו + בל, חתולים על סירת פדלים, פלנטה אחרת ו2 בלילה (שטרם הופץ בבתי הקולנוע, בניגוד לחבריו. אולי הגיע הזמן?). השנה מאיימת רביעייה חדשה לתפוס את מקומם ואמש צפיתי בראשון שבהם - "לא בתל אביב", סרט הביכורים כבמאי של השחקן נוני גפן.

גפן מגלם את התפקיד הראשי בסרטו - מורה מפוטר שחוטף תלמידה (יערה פלציג המעולה) ובחורה נוספת (רומי אבולעפיה), וביניהם מתפתחת דינמיקה משולשת ומניפולטיבית. הסרט הזה הוא חתיכת הזיה קולנועית פסיכודלית-נרקוטית, עם הברקות כמו טל פרידמן בתפקיד עופר שכטר או שורות דיאלוג שאין לדעת מאין יפתיעו בפעם הבאה, לצד החלטות בימוי תמוהות והתנהלות עלילתית חסרת היגיון. יחד עם צילום שחור-לבן גחמתי מעט וסגנון קולנועי שקורץ אל הסוראליזם והחלום, מתקבלת חוויה מוזרה עד מאוד. להשלמת ההזייה, שבתי באמצע הלילה אל מיטתי ברכבו של דורון צברי, יושב ראש חבר השופטים של המסגרת הזו. כאמור, הכל מאוד חברי בפסטיבל הזה, ומנותק מכל ניסיון לעשות רושם על האורחים. הסחבקיה במיטבה.מגניבות נטולת פוזה. פסטיבל קולנוע דרום 2012 (צילום: אורון שמיר)

צילום למחשבה ביום המחרת דגמתי מקבץ של סרטי סטודנטים ממכללת ספיר, לב ליבו של הפסטיבל והסיבה שבזכותה הוא הוקם מלכתחילה. ותודה לאלוהי הקולנוע על סרטי הסטודנטים. נפל בחלקי לצפות בשלושה מהם, כל אחד כה שונה ומיוחד מקודמו עד כי אין ברירה אלא להתעודד. “בשל התפוח” של הדי קורן נראה כאילו הוא שואב מן המסורת של הקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים, מה שכונה אז "הרגישות החדשה", שמצידה נשענה על קולנוע אירופאי אמנותי מאותה התקופה. "סרט ישראלי" של מיכאל שטיין הרגיש לי קצת כמו היקלעות אל בדיחה פרטית של כלל הסטודנטים באולם (שמסיבה עלומה לא הפסיקו  להקרע מצחוק), ומבטא בדרך מקורית את לבטיו של כל קולנוען צעיר – האם לעשות סרט מסחרי שיבטיח ריגושים ומכירת כרטיסים, או ללכת על מה שאתה באמת רוצה, גם אם זה אומר לא להיות מגובש על עצמך במאה אחוז. אבל מבין שלושת הסרטים שראיתי, החביב עליי היה "דמות משנה" של יובל בן יעקב. בעזרת הצילום הכי טוב שראיתי השנה בסרט ישראלי, בכל אורך שהוא, נחשף בפנינו סיפורו של אנטי גיבור קלאסי, קיבוצניק חולמני שדלוק על הבחורה הכי יפה באיזור, שבמקרה יוצאת עם זכר האלפא שתמיד מסנג'ר אותו. מלבד סיפור נהדר ורעיון שמתפתח לכיוונים לא בהכרח צפויים, הסרט הזה פשוט עשוי במיומנות אדירה ומחשבה רבה. רשמתי לפניי את שמותיהם של בן יעקב הבמאי ושל מוחמד אבו סאלמה, הצלם הסופר-כשרוני שלו. אני בטוח שנפגוש בהם בעתיד, או אולי שהם הם העתיד עצמו.ד"ש מהעתיד. דמות משנה - טריילר:אבי ביטר גם בחזרה אל ההווה, ויתרתי על הקרנת "נקמת הנינג'ה" של סם פירסטנברג, שסרטי הנינג'ות האייטיזיים שלו זוכים למחווה בפסטיבל, לטובת יוצר נוסף שזוכה השנה לרטרוספקטיבה - ימין מסיקה. אני מודה שזו בחירה מאוד לא שגרתית להציג בפסטיבל קולנוע יצירות של מי שמזוהה עם סרטים עממיים ומלודרמטיים, בין היתר בכיכובו של אבי ביטר. אבל אם לא בפסטיבל המחבק את השוליים, אז היכן? כך מצאתי את עצמי בסרט תיעודי של מסיקה משנת 2007, "קולות מטורקיה" שמו. הסרט מתמקד במוזיקאי והזמר תמיר גל, שטס לטורקיה כדי להגשים את שאיפותיו האמנותיות אחרי שהרגיש שכבר מיצה עצמו בישראל, ובדרך גם לנסות להקליט דואט עם זמר טורקי-ישראלי עימו לא התראה שנים – אג'אר. כיוון שהסרט נפתח עם גל, מסיקה והמפיק ירמי קדושי עומדים מול הסינמטק והפוסטר של “לחצות את הגשר" של פאטי אקין, אני מנחש שהם פשוט רצו גם. כלומר, ניסו ליצור סרט על שורשי המוזיקה הטורקית, רק בארץ. אך כיוון שכבר באותה הסצינה כיכב בפריים מלבד שלושתם גם הבום, ומכיוון שמסיקה מתעקש לשרבב את האג'נדה הפוליטית שלו בכל רגע לא מתאים, ומכיוון שתמיר גל שונא מבקרים ובז להם עד כדי כך שהוא "לא צריך את התקשורת" - אני מרשה לעצמי לדלג הלאה.

הבלדה על דודו טסה הלאה אל סרטו החדש והכה מצופה של בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה". כעשור לאחר "כיכר החלומות" חוזר הבמאי שכבש את האופירים כבר בסרטו הראשון עם יצירה שניה במספר - ואולי יעשה זאת שוב גם השנה, עם סרט מרגש ורב קסם. איזה תענוג לצפות סוף סוף בסרט ישראלי שמתנהל כמו אגדה קסומה, שהדמויות בו מדברות כמו דמויות בסרט ושכל ההתרחשויות בו מטרתן לבדר ולתקשר עם הקהל ולא רק עם האגו של היוצר. תורתי טווה סיפור על חבורה של מוזיקאים אגדיים, המתאחדת כדי לנגן קונצרט אחרון לכבוד אחד מחבריהם שנמצא על ערש דוויי. אורי גבריאל ודודו טסה מככבים בתפקידים הראשיים, אבל את ההצגה גונבות דמויות המשנה, הידועות כולן בשמן הפרטי בתוספת כינוי משעשע על תקן שם משפחה. הסרט אמנם חורק מדי פעם ובהחלט לא יהיה כוס התה של כל אחד, אבל אין להישאר אדיש לכמויות החום האנושי הנשפך ממנו, כמו גם למוזיקה הנשגבת שהלחין השד המוכשר מארק אליהו. אם כבר סרט על מוזיקה שורשית מזרחית, אז שיהיה כמו "בלדה לאביב הבוכה" - עשוי לעילא, עם הפקה תקופתית מרשימה וסיפור שנובע מאהבה וידידות, ולא מרגשי נחיתות או רצון להיכנס בכל העולם. יופי של סרט, ומתחרה חזק על פרס אופיר של השנה.

גם מחר, מחרתיים ואפילו ביום חמישי יוקרנו בפסטיבל קולנוע דרום סרטים מסקרנים, בין אם ישראלים ובין אם בינלאומיים, אותם דחיתי לימים הבאים. ועדיין לא כתבתי כלום על רחבת ההופעות השוקקת, סדנאות היוצרים, מתחם האנימציה המרהיב ומעורר הדמיון ושאר האירועים שארגנו בפסטיבל הזה. בקיצור, יש סיבות לבוא לבקר בשדרות, או במקרה שלי - להישאר כאן גם מעבר לזמן שהוקצב לי. תודה לכל מי שהנעימו את זמני עד כה, במיוחד בטקס הפתיחה. ובמיוחד למישהי מסויימת.פסטיבל קולנוע דרום 2012 - הפרטים המלאיםהיו גם נינג'ות משוקסות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ