הסרט שהוברח בתוך עוגה מאיראן לפסטיבל קאן

המשטר האיראני שלח את ג'אפר פאנאחי למחבוש ואסר עליו לעשות קולנוע, אז הוא עשה על זה סרט שהגיע לפסטיבל קאן. שם פגש את "Polisse", סרטה המופלא של מייוון, שזכה בפרס חבר השופטים

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

דוגוויל בטהרן: This is not a film לא קל להיות קולנוען איראני. למרות מסורת ענפה של סרטים שזכו לתהודה עולמית – עיינו ערך פרידה, התוספת האחרונה - השלטון המקומי נוהג להתעלל ביוצרים. למשל, לכלוא אותם בבית סוהר משום שיצירתם אינה עולה בקנה אחד עם טעמם של אחמדינג'אד ושר התרבות שלו מוחמד חוסייני. אחד הנפגעים המפורסמים מן המצב הוא הבמאי והתסריטאי ג'אפר פאנאחי ("הבלון הלבן", "אופסייד"). הוא נידון לשש שנות מאסר בפועל, ל־20 שנות הרחקה מעשיית קולנוע ולתקופה זהה שבה לא יותר לו לעזוב את המדינה. בזמן ששהה במעצר בית ממושך והמתין לתוצאות הערעור, החליט פאנאחי להתריס. כיוון שאסור היה לו לצלם סרט, הוא יצר את "This Is not a Film".פאנאחי תיעד את שגרת יומו במשך יממה אחת, מהבוקר עד הלילה. הקולנוען העמית מוג'טבה מירטחסאב, דוקומנטריסט ("Lady of the Roses") ועוזר במאי ("ליקוי חמה בקנדאהאר") מצטרף אליו לארוחת בוקר בביתו, והשניים חולקים מחשבות, או סתם מצלמים את איגואנת המחמד של פאנאחי. בשאר הזמן, הבמאי־שאסור־לו־לביים מנסה בכל זאת לעשות את הסרט שלו, באמצעים העומדים לרשותו – הוא מותח קווים של מסקינגטייפ בשטיח הסלון וממחיז את התסריט שלו לעיני המצלמה של חברו. מין גרסה איראנית של דוגוויל.עוגת הפתעההלא־סרט מתחיל אמנם כמו פרק של מחוברים, אבל גולש מהר מאוד לקולנוע של ממש. פאנאחי מיתמם ומכופף את החוקים באומרו שהקראת תסריט בזמן שכיבה על השטיח בביתו לא יכולה להיחשב כסרט, אבל ברור שמדובר בקריצה. בהיותו הממזר הערמומי שהוא, היוצר למעשה מניח לפני המצלמות דיון מטא־קולנועי בנוגע לשאלה מה הופך סרט לסרט. "האם צילום באייפון נופל מצילום במצלמה מקצועית?", הוא שואל שכן מזדמן. על שולחן הקפה שלו מונח כלאחר יד הסרט "קבור", שבו הגיבור כלוא במשך כל דקות הסרט בארון קבורה ומנסה להיחלץ ממנו - סיטואציה המזכירה את הבמאי הלכוד בביתו. ובסיום התהליך, הלא־סרט עצמו הוברח מביתו אשר באיראן היישר אל פסטיבל קאן, על גבי דיסק און קי שהוחבא בתוך עוגה. כמו איזה קטע מסרט כלא. אט אט מטפטפת ומחלחלת התחושה כי פאנאחי שולט לחלוטין בנעשה, כלומר, מביים את חייו ואת הסובבים. המערכה האחרונה של הסרט בנויה לתפארת כל כך, עד כי קשה להאמין שאינה מתוסרטת ומבוימת.פאנאחי עוסק בקולנוע גם דרך הצד הטכני של המדיום. למשל, ברור כי אסור לו לשלב צילומי ארכיון, כיוון שהדבר ייחשב לקולנוע לכל דבר, גם כאשר הוא מדבר על סרטיו הקודמים. הוא מוצא לכך פתרון יצירתי, שהוא רק אחד מכמה רגעים סינמטיים נפלאים השזורים בלא־סרט. כמנהגו של הקולנוע האיראני, אין באמת ניסיון של הסרט להסתיר את היותו סרט – הוא אף מתענג על כך. נראה שבמדינה כמו איראן, הדבר הכי מתריס שניתן לעשות הוא לא לסחוף את הצופה פנימה אל תוך חוויה אסקפיסטית, אלא דווקא לשבור כל הזמן את האשליה הקולנועית ולהתגאות בכך שהסרט נעשה.כאמור, יש כאן יותר מסתם אצבע משולשת כלפי השלטונות והצנזורה האיראניים. הבמאי אומר, גם אם לא מפורשות, ששום מעצר בית או בית משפט לא יגרמו לו להפסיק לעשות קולנוע. אבל אין כאן ביקורת על הממשלה או עשיית שריר – פאנאחי לא יפסיק לצלם סרטים פשוט כי הוא לא מסוגל להפסיק. זה יותר מדי בוער בעצמותיו, כמאמר הקלישאה. בסצנה שבה הוא מנסה להמחיז את סרטו על השטיח הוא נשבר ומתרגז. זהו לא קולנוע בעיניו, והוא מבין שקולנוע זה הדבר היחיד שהוא באמת יודע לעשות. לכן, באופן פרדקוסלי אך הגיוני משהו, אין ברירה אלא לקבוע שאם פאנאחי יודע לעשות רק סרטים, אז "This Is not a Film" הוא דווקא כן סרט. ואפילו סרט חכם ולעתים אף מרתק. This is not a film. בימוי: ג'אפר פאנאחי ומוג'טבה מירטחסאב. איראן 2011, 75 דקות. פרסית בליווי כתוביות באנגלית. הכלא האינטימי שלי. ג'אפר פאנאחי (צילום: מתוך הסרט)מייוון אהובתי: Polisse

היא היתה שחקנית מעט מדשדשת בשנות ה־90, ידועה בעיקר בזכות הזוגיות עם הבמאי הכל יכול דאז, לוק בסון; היא אף השתתפה בכמה מסרטיו בתפקידי משנה - הבלונדינית ב"לאון", החייזרית הכחולה ששרה אופרה ב"האלמנט החמישי". אבל קריירת המשחק שלה כנראה לא נסקה לגבהים כפי שרצתה, ולפני מספר שנים החליטה להמציא את עצמה מחדש כבמאית־שחקנית. הצרפתייה בעלת היופי המיוחד והשם המיוחד לא פחות, מייוון לה בסקו (שמכונה רק Maiwenn), חתומה כבר על שלושה סרטים באורך מלא. הבכורה שלה עסקה באם לעתיד המכינה סרט תיעודי על משפחתה עבור בנה הקטן וחופרת בסודות העבר. בדיעבד, "Moi־Pardonnez", סימן את הסגנון הכמו־תיעודי שאותו תמשיך מייוון ותפתח בסרטיה הבאים. אחריו הגיע "Le Bal des Actrices", שכבר חצה את הגבול אל המוקומנטרי ובו מייוון מגלמת פחות או יותר את עצמה, ומראיינת שחקניות צרפתיות בולטות בניסיון להתחקות אחר חייהן. ייתכן ושני סרטיה אלו היו רק הכנה ליצירתה השלמה והמטלטלת ביותר - "Polisse".הסרט מפנה זרקור אל יחידת משטרה המטפלת בבעיות הקשורות לילדים ונוער: התעללות בתוך המשפחה, פדופיליה, עבריינות בקרב קטינים ושאר זוועות עולם. מייוון מגלמת צלמת עיתונות בשם מליסה שנשלחת לסקר את פועלה של היחידה, המורכבת מגברים ונשים על סף התמוטטות נפשית מרוב לחץ, עומס עבודה ובעיקר התכנים הלא אנושיים שאליהם הם נחשפים באופן יומיומי. מליסה גם מתאהבת באחד מן השוטרים, אבל זה לא עומד להיות קל - לשניהם יש משפחות עם ילדים.זיכרונות מעג'מיבפסטיבל קאן 2011 מצאו בסרט איכות מספקת כדי להעניק לו את פרס חבר השופטים. מייוון עלתה לבמה חסרת נשימה ומלאת התרגשות, בדיוק היפך מן הדמות העצורה והביישנית שהיא מגלמת בסרט. כלומר, עד לרגע שבו היא נפתחת ואנו נחשפים אל צדדים נוספים שלה. כמוה יעשו רובן המכריע של הדמויות בסרט, שמפתיע בכל פעם שהוא מפנה את הפוקוס אל מישהו או מישהי חדשים. דמויות שסומנו בתחילתו כראשיות נזנחות לפתע, בעודו בוחר להתמקד באלו שנראות דווקא פחות מעניינות ומאיר אותן באור אחר ומרתק. והכל נעשה באופן אמין, גם אם לוקח לצופה זמן להתרגל ולשקוע פנימה.לתחושת הריאליזם תורם הסגנון הקולנועי שבוודאי מוכר לקהל הישראלי מסרטים כמו עג'מי - המצלמה מוחזקת ביד, העריכה הקטית והכל נשען על הופעותיהם של השחקנים והשחקניות. במחמאת הפוך על הפוך, אפשר להגיד שהצוות טוב לפחות כמו שחקנים לא מקצועיים. כלומר, אם סרטים כאלה משיגים את תחושת האותנטיות הדוקרנית שלהם דווקא מנון־אקטורס, אז הקאסט של מייוון מצליח לייצר הופעות כל כך לא זוהרות עד כי הן אמינות לחלוטין. תוך כמה דקות דוהים הפרצופים המוכרים ושחקנים בקליבר של קארין ויאר או פרדריק פיירו הופכים לדמויות שהם מגלמים. יהיה זה סוג של עוול לבחור רק שני מצטיינים, כיוון שכולם מדהימים באופן מרחיק לכת בסרט הזה (רובן התמודדו על פרסי הסזאר) וכולם זוכים לרגע שלהם, לאיזה מונולוג או שיא. אבל בכל זאת אציין לטובה מבין הגברים את ג'ואי סטאר בתור פרד, מושא האהבה של העיתונאית, שמעביר באופן המשחק שלו פרטים ביוגרפיים על הדמות בלי להשתמש בטקסט. אבל מי ששבתה את לבי יותר מכולם היא מרינה פואה בתור הקשוחה הכי שברירית שנראתה על המסכים מזה עידנים. אפילו הילדים־שחקנים בסרט הזה מופלאים. בראבו!"פוליס" הוא סיפורם של אנשים העובדים עבודת קודש שוחקת מאין כמוה, אשר משחיתה את נפשם. הוא אינו חוסך בדרמה, לא במראות קשים מנשוא ואף לא במלל אינסופי. אבל ההתפרצויות הן כה אנושיות בהתחשב בעובדה שהאנשים האלה צריכים לנגב מדי יום את החרא של העולם ואז ללכת הביתה כאילו הכל בסדר. הם חוטפים מכל כיוון – היחידה היא הבדיחה של המשטרה, הנחקרים מזלזלים בהם, המשפחות שלהם עצמם מתפרקות. הסרט מהדהד לכל אורכו, ובעיקר בסופו, את השאלה - האם הם מקריבים קורבן גדול מדי בשביל לעזור לאחרים? האם מי שלקח על עצמו לעשות טוב ולרפא את תחלואי תבל, לא מביט זמן רב מדי אל תוך התהום?

באלמנט שלה. מייוון מביימת (צילום: יח"צ/ דיוויד ורלנט)

Polisse. בימוי: מייוון. צרפת 2011, 130 דקות. צרפתית עם כתוביות באנגלית. הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ