פסטיבל קאן: מיכאל האנקה מהפנט, בראד פיט מאכזב

מיכאל האנקה הותיר את הקהל חסר מילים, בראד פיט הורג בלי רכות, אצל קן לואץ' הצחוק זורם כמו וויסקי ואיזה סרט בר מצווה קיבל סטנדינג אוביישן? אמנון דירקטור וארנון בן-דרור מדווחים מפסטיבל קאן

אמנון דירקטור וארנון בן-דרור, קאן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמנון דירקטור וארנון בן-דרור, קאן, עכבר העיר

שקט מוחלט ואווירת נכאים – ככה נראתה יציאת הקהל מהסרט החדש של מיכאל האנקה, עם השם המחייב "אהבה". אולי כי כולם הרגישו שהסרט הזה מדבר עליהם, או על ההורים או הסבים שלהם. הנקה מתאר את ג'ורג' ואן (ז'אן-לואי טרנטיניאן ועמנואלה ריבה המצוינים), זוג מורים קשישים לפסנתר, החל מהיום בו בריאותה של  אן נפגעת וחייהם משתנים. הוא מראה בפרוטרוט את תהליך ההידרדרות הגופנית והקוגניטיבית עד למותה הבלתי נמנע של אן - כרוניקה של מוות ידוע מראש. נדמה שזו אחת היצירות הקולנועיות הישירות ביותר שעוסקות בנושא זה. האנקה, באופייניות רבה, לא משתמש בשום מניפולציות, לא מוזיקליות ולא עריכתיות, וגם לא צריך. הריאליזם העצור של הסרט ממחיש טוב מכל את הטרגדיה שבכל כל מוות, גם הבנאלי ביותר. מסע הגסיסה האיטי אל עבר הסוף הצפוי מזכיר לכולנו מישהו שאנחנו מכירים, וגם אנחנו נגיע לשם ביום מן הימים. באופן מכוון, הנקה מקפיד שלא להציג מוות מפואר או דרמטי אלא תהליך גסיסה נורמטיבי – רוצה לומר, כל מוות הוא טרגדיה אדירה.» פסטיבל קאן 2012 - הסיקור המלא» ראיון: הנקמה המתוקה של מישל גונדרי» מריון קוטיאר כובשת גם בלי רגליים לכאורה, הבמאי האוסטרי המוערך לא מראה לצופים משהו חדש, אבל בכל זאת גורם לקהל לנוע באי נוחות בכיסא. לפתע המראות הסיעודיים מקבלים גוון מציצני, כמעט פורנוגרפי. האהבה הגדולה של בני הזוג הנפלאים עומדת למבחן בלתי אפשרי - אובדן צלם האנוש של אדם.למעט סצינת הפתיחה, הסרט כולו מצולם בביתם של בני הזוג, והדבר יוצר תחושה קלסטרופובית המחריפה את המועקה. כמו כן, אין בסרט דמויות משניות בעלות משקל, מלבד הבת (איזבל הופר). משחקם המשובח של טרנטיניאן וריבה גורם לנו להתאהב בדמויות, רגע לפני שהן נלקחות מאיתנו. בבניית הרקע של הדמויות חוזר הנקה לעולם האהוב עליו כל כך, שקיים גם בכמה מסרטיו הקודמים – עולם המוזיקה הקלאסית והפסנתר. אבל חוץ מנגינת הכלי, אין שום סאונד חיצוני בסרט - עוד אלמנט שמוסיף לתחושה המכבידה והמדכאת. הרוח נעכרת כל כך במהלך הצפייה, שאפילו אזכורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אגב הקראת עיתון ליד מיטת החולים, לא העלה את החיוך המתבקש על הפנים. אהבה מאוחרת. אהבה - הטריילר:ההופעה של השחקן הצרפתי הוותיק ז'אן-לואי טרנטיניאן, שזכה בפרס השחקן בקאן ב-69' ומאז הופיע בפסטיבל אין-ספור פעמים, עשויה לזכות אותו בפרס שוב, והסרט עצמו לבטח מועמד מרכזי לזכייה ב"דקל הזהב". האנקה זכה ב-2009 בפרס הגדול בקאן עם סרטו סרט לבן, וזכה בפרסים אחרים בפסטיבל על "מחבואים" ו"המורה לפסנתר".דרישת שלום מהסופרנוס אחרי שכבר עברנו את נקודת האמצע של הפסטיבל, כמה מהשמות המרכזיים בתוכנייה של קאן כבר מאחורינו. וכרגיל, לא כולם סיפקו את הסחורה. חמש שנים אחרי המערבון "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד", הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק והכוכב הגדול בראד פיט חוזרים לשתף פעולה במותחן-פשע חדש – "Killing Them Softly". למרות הציפיות, אפילו הופעת אורח מוצלחת של ג'יימס גנדולפיני לא עזרה לסרט להתרומם מבינוניותו.התסריט מבוסס על רומן משנות ה-70 של הסופר האמריקאי ג'ורג' ו. היגינס. בראד פיט משחק את ג'קי קוגן, חוקר מקצועי שנשכר לבדוק מי ביצע שוד במהלך משחק פוקר של המאפיה המקומית. בנוסף לתפקיד הראשי, פיט היה גם אחד ממפיקי הסרט.ב- "Killing Them Softly" חוזר דומיניק לעולם של נוכלים, פשע ודם, ובדרך גם מותח ביקורת על הקפיטליזם. אפשר לחוש בברור את הסלידה שלו מהתאווה לכסף, שמאפיינת לפי ראייתו את החברה האמריקאית. מדובר בסרט אפל ואלים, שמזכיר עד מאוד פרק ארוך ועתיר תקציב של הסופרנוס. ולא במקרה: לא פחות משלושה שחקנים מהסדרה משתתפים בו - ג'יימס גנדולפיני (טוני), סטיב ואן זנדט (סילוויו) ווינסנט קורטולה (ג'וני סק). הדיאלוגים שנונים והצילום טוב, אבל חלקים רבים מדי מהסרט נושקים לשעמום והדמויות הראשיות לא מצליחות לסחוף. הרג בשפע, איפה הרכות? Killing Them Softly - קליפ מהסרט:

חיוכים של וויסקי את האתנחתא האופטימית המרעננת של הפסטיבל סיפק סרטו של הבמאי האנגלי קן לואץ', "The Angel’s Share". אחרי כל כך הרבה סרטים אלימים ומדכאים בפסטיבל, לואץ' אפשר לקהל להעלות חיוך על הפנים ופשוט ליהנות מסרט נעים שעושה מצב רוח טוב. ובשתי מילים: וויסקי סקוטי.מי שמכיר את סרטיו של לואץ' יודע עד כמה הקולנוע שלו מתאפיין בריאליזם מובהק וייחודי, משחק אותנטי וכמובן עיסוק חוזר בתרבות הבריטית ובמעמד הפועלים. במשך השנים זכה לואץ' בעשרות פרסים וב-2006 אף ב"דקל הזהב" על סרטו "רוח נושבת". אבל בין לבין היו לו גם כמה נפילות, כמו למשל סרטו האחרון "מחפשים את אריק". סרטו החדש לא מאכזב, ובעיקר מחמם את הלב ומצחיק עד דמעות. נדמה שהקהל למוד הבכי של הפסטיבל הנוכחי הוקיר עד מאוד את מנת ההומור הבריטי, האנושיות המבורכת והדרמה, גם אם צפויה, שהיה צריך כל כך.העלילה מתרחשת בגלזגו שבסקוטלנד, כשכוכב הסרט, רובי (פול ברנניגן), נשלח ל-300 שעות עבודה בקהילה אחרי קטטה אלימה. במקביל, נולדת לו ילדה קטנה והוא מחליט לקחת את עצמו בידיים וסוף סוף למצוא עבודה מהוגנת. מכר שלוקח את רובי תחת חסותו מלמד אותו את רזי עולם הוויסקי, שישנה את חייו.

אהבת אחים מחוץ לתחרות המרכזית, כדאי לציין סרט צרפתי של במאי צעיר, שזכה לסטנדינג אוביישן ארוך בסיומו. מדובר ב-"Rengaine" ("Hold Back"), המוקרן ב"שבוע הבמאים", מסגרת בה התגלו במהלך השנים לא מעט במאים מצוינים. "Rengaine" הוא סרטו העלילתי הראשון באורך מלא של הבמאי והסופר הצעיר ראשיד דג'דני.דג'נדי, בעצמו בן לאם סודנית ולאב אלג'יראי, מספר את סיפור אהבתם הבלתי-אפשרית של דורסי, צעיר מאפריקה השחורה וסברינה, צעירה ממוצא אלג'יראי. אחיה הבכור של סברינה, יחד עם כמה מ-40 אחיה האחרים, מתכוון למנוע בכל מחיר את החתונה של בני הזוג. הסרט מצולם בשכונות העניות של פריז, בצפון מזרח העיר, משם מגיע הבמאי. הוא מראה תמונה של פריז שלרוב נחבאת ממסכי הקולנוע - פריז קשוחה, גזענית ואלימה, עיר פטריארכלית ועבריינית המנוגדת לתדמית הסכרינית המוכרת. הצילום, שנעשה במצלמה ביתית באיכות נמוכה, מתכתב עם הנוף האורבני המחוספס. אם בהתחלה אתה תוהה איך תשרוד עכשיו שעה וחצי עם מצלמה רועדת ואיכות של סרט בר-מצווה, הרי שאחרי כמה דקות אתה מתחיל להתרגל, לצחוק ולהתרגש.הסרט מראה באמצעות הומור רב – בסצנות מסוימות הקהל נקרע לגמרי מצחוק ופשוט התחיל למחוא כפיים תוך כדי ההקרנה – שהגזענות והבדלנות עדיין שכיחה מאוד בשולי העיר הגדולה, ומוציא בלי שום חשש או התנצלות את השד העדתי מהבקבוק. פסטיבל קאן יימשך עד ליום ראשון הקרוב, ובסופו יוענקו פרסים לסרטים הלוקחים חלק בתחרות. בין הסרטים שימשכו בימים הקרובים את תשומת הלב: קוסמופוליס של דיוויד קרוננברג בכיכובו של רוברט פטינסון מדמדומים, ו -"On The Road" בכיכובה של החצי השני של פטינסון בסדרת סרטי הנעורים, הלא היא קריסטן סטיוארט.

פסטיבל קאן 2012 - הסיקור המלא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ