ראיון: הבמאי שגילה אי שהוא כולו בית בושת

עיתונאי איטלקי נשלח לבנגלדש לכתוב על שינויי מזג האוויר, ומצא נושא שיחה מעניין הרבה יותר: אי שהוא בורדל בו הגברים משיטים את לבנות הזוג את הקליינטים, והזונות נאבקות על שיוויון זכויות. ראיון עם יוצר "רוח רעה", שיוקרן הערב בפסטיבל דוקאביב

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

כמו הרבה דברים אחרים, גם הסרט התיעודי "רוח רעה" של הבמאי ג'ובאני ג'יומני, שיוקרן הערב (7.5 ב-21:30 ו-8.5 ב-14:00 בסינמטק תל אביב) בפסטיבל דוקאביב, התחיל בכלל ממשהו שונה לגמרי. "נשלחתי על ידי ה'גרדיאן' לכתוב כתבה על שינויי האקלים ועל ההשפעה שלו על תושבי המזרח," מספר הבמאי האיטלקי, "אבל כשהגעתי לשם והתחלתי לאסוף חומר גיליתי שהנושא בכלל לא מעניין". עיתונאית בנגלית שסייעה לג'יומני בכתבה החליטה להראות לו אי קטן ונחשל בשם באנישנטה, שממוקם לא רחוק מהמקום בו שהו. ברגע שירדו מהסירות הקטנות שהביאו אותם לשם, ג'יומני הבין שהגיע למקום מיוחד. "הגענו לשם אחרי הצהריים, בשעות השקיעה, על סירות עץ, ומצאתי את האי עוצמתי ויוצא דופן." ג'יומני החל לדבר עם אנשי המקום וגילה שני דברים מאוד מפתיעים: הראשון הוא שתושבי המקום ממש לא מוטרדים משינויי האקלים שהורסים את סביבתם הטבעית מכיוון שהם תופסים זאת כרצון האל ולכן משלימים עם הגזירה, והשני הוא שנשות המקום – כדי להלחם בעוני ובמחסור – פנו לעסקי הזנות. הנשים מייבאות קליינטים מהמקומות הסמוכים והאי באנישטה הפך למעשה לבורדל מפורסם שמביא אליו אנשים מכל הסביבה. "בהתחלה חשבתי שאתרכז בילדים של האי. אבל מהר מאוד פגשתי את הנשים והפוקוס השתנה", מספר ג'יומני בראיון טלפוני לעכבר העיר.

» דוקאביב 2012 - כל הפרטים והכתבות» מה לראות בדוקאביב? מדריך והמלצות

ג'יומני מתמקד בכמה מהדמויות שמאכלסות את האי. אחת מהן היא מי שהפכה למנהלת מוסד הזנות של הכפר ושמה לעצמה למטרה להפוך את הזנות לעיסוק מוכר על ידי השלטונות ובכך להעניק לעובדות תנאי מחייה שווים, כמו שיש לכל עובד אחר בבנגלדש. העניין כמובן מעלה שאלות מוסריות אצל הרשויות וחשש שמא זכויות שוות לזונות תעודד את המקצוע ברחבי המדינה. "הופתעתי מהתפיסה החברתית והפוליטית של הנשים העוסקות בזנות בסרט, ובמיוחד מהעמדות של מנהיגתן. הדבר שהכי הרשים אותי היה הרצון שלהם לעזור זו לזו ולתת מענה לכולם ולא רק לבעיות אישיות פרטניות". נקודה זו בלטה לג'יומני במיוחד על רקע ההשוואה למקום ממנו הוא בא. "כשמגיעים ממדינה עשירה כמו איטליה, קל לשים לב איך הדקדנטיות של תקופת ברלוסקוני יצרה תפיסה אגוצנטרית מאוד אצל האנשים, וכל אחד מנסה לדאוג לעולם האישי שלו ולא לחברה שמסביבו, בשונה מאוד מתושבי באנישנטה". לפני שהוא מזכיר את שמו של ראש הממשלה השנוי במחלוקת של איטליה הוא נעצר רגע ומתנצל "לא שאני חושב שצריך לדבר על האיש הזה, אבל...".

בנוסף למנהלת הבורדל, ג'יומני מתחקה אחר סיפורה של אחת הצעירות היותר פעילות ומבוקשות בבית הזונות של האי ואחר אהובה, שאמון על השטת הקליינטים מהאיים הסמוכים אליה. הריחוק הרגשי שנוצר בין חייהם המקצועיים לחייהם האישיים מביא לדינמיקה מורכבת, שקשה מאוד להבין ברגעים הראשונים של הסרט.הגודל כן קובע כמה מהרגעים היפים בסרט שייכים דווקא לדמות של גבר תמהוני המסתובב ברחבי הכפר ומפריח נבואות תוכחה פואטיות, שכמובן מתייחסות גם לנשות האי ולעיסוקן. ג'יומני מזכיר דמות זו לא מעט במהלך הראיון, ומתייחס אליו כאליו מספר (narrator) מוזר שמוליך את הסרט. דרך אותו תמהוני מנסה הסרט לעמוד על הקשר בין הקהילה הדתית לבין העיסוק במין, אך ברור שדווקא הנשים הן אלו שמפשיטות את הזנות מכל האספקטים המוסריים הטמונים במקצוע. נדמה שהבעייתיות שבפרנסתן בהקשר של גוף האישה והניצול (או לפחות התפיסה המערבית לנושא הזה) עוברת מעל ראשן. לא פעם אפילו נוצר הרושם כאילו השליטה של הנשים במיניותן (ובמין בכלליות) הופכת אותן לעצמאיות וחזקות יותר, כמו בסצינה מה אחת העובדות מבקשת תוספת שכר בעקבות גודל איברו של הקליינט. אף אחד לא מתבייש, מסמיק או נבוך. הכל מקצועי, הכל על השולחן.

באותו הקשר, אחד הדברים המרשימים ב"רוח רעה" הוא הטבעיות בה מתנהלים תושבי האי ליד המצלמה. בהתחשב בכך שמדובר בכפר קטן בו טלוויזיה היא שאיפה כמעט בלתי מציאותית, גיבורי הסרט נינוחים מאוד ומשתפים פעולה באופן יוצא דופן. "במשך כמה שבועות הסתובבתי על האי, עם המצלמה, וצילמתי אותם לפחות שעה ביום", מספר ג'יומני על הדרך בה סיגל את דמויותיו לעשיית הסרט. "אני מאוד גבוה ושונה במראי מאנשי האי ולכן הייתי צריך להרגיל אותם לא רק למצלמה אלא גם אלי. אני שונא מצלמות נסתרות ולכן לא רציתי ליצור מצב בו אני צריך להחביא את המצלמה. מבחינתי, זה היה הכרחי שהם יתרגלו לעניין"."לא רציתי להחביא את המצלמה". ג'ובאני ג'יומני (צילום: יח"צ)

ג'יומני אינו מספק תשובה חד משמעית לשאלה האם משהו השתנה בתפיסותיו האישיות אחרי עשיית "רוח רעה", והאם הוא ועורך הסרט פאביו קפאלבו ניסו להפוך את הסרט למסמך חברתי או פוליטי על מצבן של נשים, עולם הזנות והדלות בה חיים תושבי אחד האזורים היותר מוזנחים של בפלנטה. עבורם, הסרט אינו מסמך אלא סיפור אינטימי על אנשים. ג'יומני רוצה שהסרט ירגש ויפתח צוהר לעולם שונה ואחר ממה שרובנו מכירים. "לא הייתה לי מטרה מוגדרת להוציא את האנשים באופן חיובי. זו לא הייתה איזושהי כוונה במהלך הצילומים. בניתי על כך שהאנושיות והכוח של המתועדים בסרט יעשו את זה בשבילי ואני חושב שזה באמת שקרה".

"רוח רעה" הוקרן בפסטיבל IDFA היוקרתי לקולנוע תיעודי באמסטרדם ומאז ביקר בפסטיבלי קולנוע רבים בעולם. לעומת זאת, תושבי האי המככבים ב"רוח רעה", טרם צפו בו. "מדי פעם אני מצליח ליצור  איתם קשר, אבל זה קשה יותר ויותר בגלל שאיכות החיים שלהם באי הולכת ומתדרדרת. הפנטזיה שלי היא להגיע לשם ולמתוח בד הקרנה בין כמה סירות וסוף סוף לתת לתושבים הזדמנות לצפות בסרט. כרגע לצערי זה לא מתאפשר ואני לא משוכנע שאם אי פעם אצליח מכיוון שהאי הזה מתמוטט עקב שינויי האקלים והמים שמפוררים את גדות הבוץ, ולא בטוח בכלל אם בעתיד הקרוב הוא עדיין יהיה קיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ