הקולנוענים התל אביבים שכחו את תל אביב

הדוקומנטריסטים הישראלים גרים בתל אביב ומקרינים בתל אביב, אבל מצלמים אותה בעיקר כרקע. עד שהגיעה המחאה החברתית

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

פסטיבל דוקאביב הפך עם השנים למעצמה רצינית של תעודה מקומית, אבל לא פחות מזה של תל אביב, כשהוא מסמן אותה מדי שנה כבירת היצירה הדוקומנטרית המקומית: היוצרים גרים כאן, הסרטים מופקים ומצולמים כאן, ולבסוף גם מוקרנים בעיקר כאן. כיכר דיזנגוף, מגדל שלום והמכוניות שמזדחלות על איילון נטחנים כקטעי פתיחה וקישור. אבל איכשהו דווקא תל אביב עצמה, כגיבורת הסיפור, מופיעה בקולנוע הדוקומנטרי לעתים נדירות. “באופן די מפתיע, תל אביב אינה בראש מעייניו של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי”, אומר נחמן אינגבר, מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ובסם שפיגל, “היא אמנם רקע להרבה סרטים שעוסקים בנושאים אחרים, כי מטבע הדברים היוצרים הדוקומנטריים חיים ופועלים בה. אבל רוב הסרטים הם מסוג ‘הדירה’ של ארנון גולדפינגר – סרט שעוסק בסבתא שיש לה דירה בגורדון, אבל באותה מידה יכול היה להתרחש בטבריה”. » עיר המקלט של הגייז הפלסטינים» דוקאביב 2012 - כל הפרטים וכתבותדווקא הקולנוע העלילתי חתר תמיד להלל ולכתוש את הקוסמוס התל אביבי: מ”ארבינקא” ו”תעלת בלאומליך” המיתולוגיים של אפרים קישון, דרך הטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר, “שורו” של שבי גביזון, ”סיפורי תל אביב” של איילת מנחמי ונירית ירון, ואפילו סדרת "אסקימו לימון": כולם בחנו את ההוויה התל אביבית בתקופות ובדרכים שונות. גם יפו זכתה לטיפול עלילתי מעמיק משלה בסרטים כמו “אלדורדו” ו”קזבלן”. הכבוד האחרון של פרלוב מבקרים וחוקרי קולנוע מסכימים שהבמאי התיעודי האחרון שנתן לתל אביב לככב ולכד את המהות שלה לעומק היה דוד פרלוב, אולי גדול הדוקומנטריסטים הישראלים. “’יומן’ נפתח במבט ממרפסת דירתו, ולאורכו מתכתב עם המהות, הקצב והלך הרוח של העיר”, טוען ד"ר שמוליק דובדבני, חוקר ומבקר קולנוע. אבל מאז, לדבריו, לא נעשו נסיונות דומים. “על לונדון, ניו יורק, פריז או ערים שונות בספרד עשו סרטים, שבהם העיר היא הפרוטגוניסטית. אבל סרט שהוא פנורמה אורבנית תל אביבית, שילכוד את הפעימה של העיר הגדולה – אני מתקשה לחשוב על סרט כזה, שלא לדבר על שמו”. ההתעלמות מתל אביב ככוכבת קולנוע היא לא עניין חדש: יוצרי קולנוע חלוציים כמו נתן אקסלרוד או ברוך אגדתי חיו בה, ולפיכך פריימים ממנה הופיעו לא פעם ביומני הקולנוע השבועיים, אבל הסרטים עצמם התמקדו בעיקר בפתח תקווה, ברחובות או בראשון לציון, שגילמו טוב יותר את מימוש הדוקטרינה הציונית. “הסרטים אז מומנו על ידי גורמים מוסדיים ולא יזמים פרטיים”, מזכיר אינגבר, “ותל אביב לאבות ההתיישבות לא היתה יותר מקוץ בתחת, שריד לקיום ורשאי טפילי, שעבר זמנו ויותר לא רצו בו”. גבר מוצא את עצמו דרך מרפסת. "היומן":תל אביב גם לא לקחה חלק ב”City Symphonies” – סרטים כמו “ברלין: סימפוניה של עיר” של ולטר רוטמן או “פריז” של אלברטו קוולנקטי, שנוצרו מאז שנות ה־20 באירופה והציגו ערים בעולם כגיבורות פיוטיות. סרטים בסגנון מופקים גם היום, אבל תל אביב טרם זכתה לטיפול מסוג זה. ולא שלא היו ניסיונות, מעיד אינגבר, שמכהן בין השאר כחבר בוועדת קרן רבינוביץ’ לקולנוע: “במשך השנים הוגשו עשרות תסריטים שמציבים את תל אביב במרכז", הוא נזכר, "ואף אחד מהם לא אושר, אינני יודע למה. אולי הסיבה היא שתל אביב, איך לומר זאת בעדינות, פחות יפה. גם בעיני תושביה היא נתפסת כמכוערת. משהו בדודי השמש, במרפסות הסגורות, מאיפה יבוא הפיוט – מבית הפגודה? ירושלים מזמינה טיפול פיוטי. בתל אביב יש משהו שהוא אולי פרוזאי. היא לא עיר פיוטית”.

הרחובות כבו מזמן אבל היופי הוא, כידוע, בעיני המתבונן. למה דווקא המתבוננים הרלוונטיים לא מוצאים את תל אביב ראויה לפרופיל דוקומנטרי מהלל משלה? “ברור שבהרבה סרטים תל אביב הופכת לרקע”, אומרת הבמאית ג’ולי שלז, “אנחנו גרים כאן, ולא תמיד מרגישים את הקסם שבגילוי מקום חדש. כשאת מצלמת במקום אחר את חדה יותר לגבי דברים טריוויאליים; שעות הסגירה של בתי קפה, הלבוש של האנשים, סגנון הדיבור, וזאת למרות שתל אביב עצמה מגוונת מכל הבחינות האלה. רוב היוצרים חיים בתל אביב והיא נראית להם מאוד טבעית, והטבעיות הזאת לפעמים חוסמת בעדך מלראות את מה שבאמת קורה, את ההשתנות והדינמיות שתמיד מתקיימים”.מעבר לקרבה המעוורת, יכול להיות שהקמפיין של הפריפריה פשוט עבד טוב מדי. “הנטייה הנוכחית של הקולנוע התיעודי היא לצאת מהמרכז, ולשרטט תמונה רחבה של החברה הישראלית כמו קיבוצים או עיירות פיתוח”, אומר דובדבני, “קרן ירושלים מעניקה כספים לסרטים שמצולמים בירושלים, ויש תוכנית לעשות דבר דומה בחיפה. הנטייה הזו לצאת החוצה מקורה בתפיסה שתל אביב היא הכל – היא גם אנשי השוליים וגם מגדלי היוקרה – ולכן נדמית ליוצרים מובנת מאליה. אין ניסיון להקיף ולהבין את תל אביב, אלא דרך מקטעים של סיפורים אנושיים”.“בעיקר חסר לי עיסוק דוקומנטרי בפיזיות של העיר”, מוסיף תומר היימן, יוצר דוקו מוערך ומרצה בבצלאל, “כשאתה נמצא בלונדון, בטורונטו או במוסקבה שום דבר לא משתנה, הן נראות אותו דבר במשך שנים. תל אביב דינמית, הנוף משתנה בה כל הזמן, הארכיטקטורה שלה מכילה אלמנטים שעיצבו את הזהות שלנו ונעלמו או עומדים להיעלם. קולנוע דוקומנטרי יכול לשמר פיסות חיים. היום בניו יורק אין גיוון, רואים רק בורגנות משעממת ושבעה, תוצאה של תהליך נדל”ני אגרסיבי שמתרחש גם פה. אבל בתל אביב אין לו מספיק תיעוד, וככה פתאום גרפיטי ייחודי או המעבר שהיה מתחת לאלנבי או רחוב לבונטין, שפעם אף אחד לא רצה לגור בו, פשוט הולכים ונעלמים. גן העצמאות, למשל, היה תחנה מכוננת בחייו של כל הומו. זה היה עולם של רגש וריגושים, עם אסתטיקה ושפה ייחודית משלו. היום זה גן שמשפחות באות לשחק בו. הוא שופץ יפה, עיני אינה צרה בו, אבל לא נעשה לו תיעוד משמעותי, ובעיני זה חבל”. “יש כמה נושאים שהייתי רוצה לראות טיפול תיעודי בהם, ואין”, מסכים אינגבר, “כמו הניסיון של תל אביב להיות מנהטן סלאש מיאמי, סרט שעוסק בארכיטקטורה של העיר. הרי אין עיר בעולם שהקולנוע היה עובר בשתיקה על המגדל שלה בנוה צדק או על העובדה שחולדאי סוגר את קו החוף במגדלי יוקרה”, הוא מוסיף ומתעצבן, “באותה מידה חשוב לתעד סגנונות אדריכליים חוץ מהעיר הלבנה. העובדה שלא מתעסקים במראה של העיר היא בעיני תעודת עניות לקולנוע התיעודי”.

ארטיקים בהקרנת הבכורה בשנים האחרונות חל בכל זאת שינוי. יותר ויותר קולנוענים מעמידים בלב היצירה התיעודית את העיר שלהם, ובוחנים באמצעותה תופעות שונות. ז’אנר מתפתח אחד כזה הוא זה של הפרברים הדרומיים – סרטים חברתיים שמתמקדים בעיקר בשכונת התקוה, בשכונת הארגזים או בתל כביר ומתארים את קשיי התושבים שהחיים מסרבים לחייך אליהם. “לא מדובר בז’אנר נרחב, אבל לפעמים התל אביבים מסתכלים בחצר האחורית שלהם”, אומר אינגבר, “סרטים כאלה עוסקים לא פעם בפועלים הזרים שמתנהלים ברחוב או בתחנה המרכזית. יש כמה סרטים כאלה, פחות משהייתי רוצה”. השנה ייצג את תת הז’אנר הזה “גברים בלתי נראים”, שיוקרן במסגרת דוקאביב ומתעד את סיפורם של גייז פלסטינים שנמלטים לתל אביב. בקצה השני של הסקאלה מתמקמים הסרטים שחוגגים את דימוייה של תל אביב כמרכז נהנתנות ותאוותנות ישראלי. “אלה סרטים שקשורים בדימוי של תל אביב כעיר מודרנית, חסרת עכבות, מובילה בתחום המתירנות המינית”, אומר אינגבר. “הזמן הוורוד” של יאיר קדר או “נערי החוף” של חוני המעגל הם דוגמאות כאלה. גם “חוף מבטחים”, בבימויו של חוני המעגל ובעריכתה של רוני הרמן, שיוקרן בדוקאביב השנה, ממשיך את הקו ההדוניסטי. מדובר במונטאז’ סוריאליסטי ומוטרף שמורכב מחומרים שצולמו בחופי העיר מאז האייטיז, בכיכובן של מיטב אושיות החוף – עוזי תענוג חובב הזיונים, מיקי אלביס, שהסרט מוקדש לזכרו, שמעון “אני הולך!” ארטיק, שיחלק ארטיקים גם בהקרנת הבכורה, ושאר דמויות שבאמצעותן בוחן חוני שאלות פוליטיות נוקבות לצד עיסוק קליל בתרבות הפנאי של גברים אינפנטיליים עם חדוות חיים יוצאת דופן. “תל אביב בשבילי היא כמו ניו יורק או לונדון”, מבשר חוני, “בירושלים לא הייתי יכול לחיות, הייתי מטייח את הכותל ובמקום מסגד אל־אקצה מקים קזינו. תל אביב היא מעוז אחרון של שפיות עלי אדמות. בים חיים את האמת הבסיסית, שקיעה, קרטיבים וכדורגל. לכן דווקא דרכה אני בוחן את ישראל הפוליטית, המשיחית, שהולכת ומקצינה את עצמה לדעת”. ארטיק לימון שלא יכאב הגרון. "חוף מבטחים":“רעש”, סרטם של דן ונואית גבע, יוקרן אף הוא בפסטיבל, ויציג ניסיון אחר, אישי אבל כזה שלא הופך את המרחב העירוני לוול פייפר, לדבר על תל אביב. גבע, דון קישוט עכשווי שמאובחן כרגיש לרעש, מתגורר עם משפחתו בבית מוקף מכוניות צופרות, שכנים טרדניים, קבוצות תיירים רועשות ואזעקות מיותרות, ויוצא למסע צלב למיגור הרעש בשכונה. אין צופה תל אביבי שלא יזהה את עצמו לפחות באחד הצדדים במאבק הזה. את הסרט מוביל בעיקר הסאונד, אבל האסתטיקה התל אביבית לא נעדרת ממנו, “אסתטיקה של ג’יפה”, כמו שגבע מגדיר אותה.

עיר לבנה, אנשים שקופים דווקא המחאה החברתית החזירה את הדוקומנטריסטים לרחובות הכי קרובים לבית. “התעוררות”, שיצרו טלי שמש ואסף סודרי, הוא אוסף סרטים שמדגים זאת, ויוקרן אף הוא במסגרת הפסטיבל. הסרטים בו צולמו כולם בימי מחאת האוהלים, והם מאירים אותה מזוויות שונות ומבוימים בידי יוצרים שונים. “’התעוררות’ עשוי לבשר על גל חדש של סרטים, שמחלצים את תל אביב מהדימוי השחוק שלה כעיר נהנתנית ומנותקת”, צופה דובדבני, “סרטים כאלה יכולים לשלב בין האנשים השקופים, שלפעמים מתועדים על רקע העיר, ובין העיסוק בעיר עצמה. זה בהחלט עשוי להיות השלב הבא”.  מה שעשוי לדחוף עוד את הפריחה המחאתית של הדוקו התל אביבי, מוסיף היימן, הוא סיבה טכנית פשוטה – בעוד שבמקומות אחרים נעשה יותר ויותר קשה להסתובב עם מצלמה ביד, כאן עדיין הכל אפשרי. “קל מאוד לצלם פה”, הוא קובע, “היום, בלונדון, בפריז או בניו יורק, אי אפשר סתם כך להפעיל מצלמה ברחוב. כולם מאוד מודעים לחוקים, שולטים לחלוטין במרחב הציבורי ועוצרים אותך מיד. בתל אביב קל. בסרט שלי, ‘בובות נייר’, יש סצינה ארוכה שבה בחור לובש בגדי אשה, הולך למסיבה בבר, באמצע עובר בשוק הכרמל, שם באסטיונר רוצה לעשות איתו סקס, ובסוף הסצנה כולם עולים לכרם התימנים. בחו”ל לא הייתי יכול לצלם סצנה כזאת. לכן אחד היתרונות של תל אביב, לפחות בינתיים, הוא שהיא נגישה ליוצרים צעירים. פשוט קחו מצלמה וצאו למרפסת, צאו לרחוב ותתחילו לעשות את הסרט שלכם”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ