די.וי.די: סרט המסע שכבש את קאן

אחרי שזכה בפסטיבל קאן והמיס לבבות בפסטיבל חיפה, אתם חייבים להצטרף לנסיעה של "Las Acacias". כשנהג מזדקן, טרמפיסטית חסרת ישע ותינוקת חמודה נפגשים במשאית 

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

באמצע החודש יושק בפעם ה־65 אירוע הקולנוע היוקרתי בעולם - פסטיבל קאן. פרסים רבים מחולקים במהלכו, ואחד החביבים עלי באופן אישי - כיוון שהוא תמיד פוגע בול - הוא פרס מצלמת הזהב, המוענק לסרט ביכורים. את הזוכה של אשתקד, סרט ארגנטינאי בשם "Las Acacias", פיספסתי כשהוצג בפסטיבל חיפה האחרון. סרטו של פבלו ג'יורג'לי הוקרן תחת השם העברי "עצי השיטה", ועילף מהתרגשות את רוב הסינפילים שאני מכיר. חיכיתי לבואו אל מדפי הספריות וכעת, אחרי הצפייה, אני שב ומצטער שלא חזיתי בפלא הזה על מסך גדול.» פסטיבל קאן 2012 - הפרטים המלאים» איזה סרטים התקבלו לקאן? מדובר בדרמת מסע קטנה אך רבת עוצמה, המפגישה שתי נפשות פצועות ונשמה אחת חדשה בעולם בחלקה הקדמי של משאית ישנה. רובן (הרמן דה סילבה) הוא מוביל עצים ותיק ובודד באמצע ג'וב שגרתי של נסיעה מיערות פרגוואי אל בואנוס איירס. הבוס שלו ביקש שיאסוף טרמפיסטית בשם חסינטה (הבה דוארטה), המופיעה בנקודת המפגש עם ערימת תיקים ועם תינוקת קטנטנה ששמה אנאי (ניירה קאלה מאמאני). רובן לא ידע שהפעוטה כלולה בהסכם, והוא מחמיץ פנים בתחילת הדרך. לאט לאט, אפילו לאט יותר משתוכלו לדמיין, נפתחות הדמויות זו אל זו וחושפות פצעים, עד לסיום מכמיר הלב.כאמור, זהו סרטו הארוך ראשון של ג'יורג'לי בן ה־45, שברזומה שלו נמצא רק עוד דוקומנטרי אחד קצר. בכתיבה הוא נעזר בשירותי התסריטאי סלבדור רוסלי ("ליברפול", "הכלב בונבו”), אבל הבימוי היה כולו שלו. ואם כבר בסרט הבכורה במאי מפגין כזה ביטחון וכזו מיומנות, לאן עוד יש לו לשאוף?לחשוף פצע אחר פצע.  "Las Acacias":ג'יורג'לי הבמאי לוקח את הזמן, הוא לא ממהר לשום מקום. כמו הטרנטה החורקת שמסיעה את גיבוריו, גם סרטו מיטלטל לאטו בדרכי העלילה המינימליסטית. כיוון שהסרט רווי שתיקות ודל בהתרחשויות, כל אירוע שפוקד את מסעם של הגיבורים בהחלט עשוי לחלץ תגובה רגשית חריפה. אישית, מצאתי את עצמי צועק על המסך כאילו היה מדובר במשחק כדורגל רועש ורב תהפוכות. הכל בזכות החיבור העמוק והמיידי שנוצר עם משולש הדמויות הראשיות.הזדמנות אחרונה לאנושיות רובן מתחיל את הסרט כחידה, אבל קל מאוד לחבב אותו ולהירתע ממנו לסירוגין. הוא אולי לא טוב במילים או ביצירת קשר אנושי, אבל שפת גופו, המימיקה של פניו ובעיקר סך הפעולות שלו מסגירים מיד מה עובר עליו. זוהי הופעה כבירה של דה סילבה, שמחצין כל בדל מחשבה וגדיל של רגש שחולפים בגופו ובמוחו. דוארטה נותנת לו פייט נאה כאשה שהחיים שחקו אותה עד דק, אבל אור התקווה בעיניה מעולם לא כבה. השינויים הרדיקליים באופן שבו היא נוהגת לידו לעומת הפעמים שבהן היא חושבת שהיא לבדה הם שעושים את הדמות. גם התינוקת, בת כמה חודשים, היא דמות לכל דבר. הרבה קרדיט על הופעתה מגיע לעריכה, אבל בשוטים רציפים אין ברירה אלא לקבוע - לפי התזמונים המדויקים והתגובות הנכונות שלה - שגם היא ממש משחקת.ג'יורג'לי בהחלט נותן אמון מלא ביכולות של שחקניו, אבל לא שוכח להעמיד היטב את המצלמה ולשמור על אסתטיקה רבת משמעות כמעט בכל פריים. הפתיחה היא אולי הרגע המרשים והמרהיב ביותר בסרט, אבל שבו את לבי במיוחד כמה שוטים פרלוביים ממש. אלה רגעים שבהם המראה האחורית של המשאית חוצה את הפריים, מציגה את המשתקף בה במרכז התמונה, כאילו מה שמאחור מותך לתוך מה שמלפנים. העבר המעמיד ברקע את ההווה והעתיד. רובן מסתכל כל העת במראות המשאית שלו, מוצא שם את עברו שנגרר אחריו כמו ערימה של בולי עץ, מכביד על ההווה שלו ומונע ממנו לדמיין רחוק אל אופק עתידו. השיא הוא כמובן הסיום - חזק כמו הפתיחה ומרגש כמו שום דבר אחר שראיתי לאחרונה. מרגש עד דמעות ממש - מרוב יופי, כאב, פיוט, אנושיות וניצול מהוסס של הזדמנות אחרונה.

"Las Acacias". בימוי: פבלו ג'יורג'לי. ארגנטינה/ספרד 2011, 86 דקות. ספרדית עם כתוביות באנגלית. הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ