איך גייז פלסטינים מתחבאים בתל אביב?

מאז “הבועה” ועד “גברים בלתי נראים”, שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב, מספר ההומוקסואלים הפלסטינים שמחפשים מקלט בישראל גדל משמעותית. מצבם, לעומת זאת, ממש לא השתפר

נעם פרתום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם פרתום, עכבר העיר

כבר כמה שנים שגייז פלסטינים מוצאים בתל אביב מפלט מהאיום המוחשי על חייהם בשטחים. רובנו שמענו עליהם בעיקר בעקבות הבועה – אותו סרט סנסציוני־אורבני של גל אוחובסקי ואיתן פוקס מ־2006, המתאר את הרומן הפוטוגני שנרקם בין שניים מההומואים החתיכים בתולדות הקולנוע הישראלי: נועם, הומו תל אביבי טיפוסי שעובד באוזן השלישית, ואשרף, צעיר פלסטיני שנכנס בסערה חושנית ופוליטית לחייו. » דוקאביב 2012 - כל הפרטים והכתבותבשש השנים שחלפו מאז הקרנת הסרט, וכשהסכסוך הישראלי־פלסטיני נראה יותר ויותר כמו מבוי סתום, מספר הפלסטינים הלהט”בים שבאים לבקש בתל אביב מקלט ללילה רק עלה. במקביל, הרדיפות אחריהם הפכו קשות יותר – הן בתוך שטחי ישראל והן בשטחי הרשות. מבחינת הרשות, מדובר באוסף משת”פים שעברו עבירות חריפות על כללי המוסר ופוגעים אנושות בכבוד המשפחה ובמורל הקולקטיבי. מבחינת החברה הישראלית הם, ובכן, הומואים ערבים. הבמאי יריב מוזר (“המלחמה הראשונה שלי”) הצליח לשכנע שלושה גברים נרדפים כאלה לשתף אותו בעולם החשאי והמאוים שלהם. “גברים בלתי נראים”, פרי המפגש שלו איתם, יוקרן היום (ראשון, 6.5, 20:45, סינמטק תל אביב) ובהמשך השבוע (11.5, 14:45, סינמטק תל אביב) בפסטיבל דוקאביב, ובהמשך השנה גם ב־yes דוקו.

להתחתן, אם צריך לא מדובר במקרים בודדים. שאול גונן, מרכז פרויקט אוכלוסיות בסיכון ופלסטינים באגודה למען הלהט”ב הפעיל בתחום כבר שנים, מספר על למעלה מ־1,000 פלסטינים מקהילת הלהט”ב ברשות, שאותם פגש כשחיפשו מקלט בתל אביב. “בגדה אין יותר מדי מקורות מידע”, הוא אומר, “בדרך כלל אין לפלסטינים שחיים שם מחשבים או אינטרנט בבית, ולפעמים אפילו לא חשמל. עם זאת, בכל פעם שיש איזושהי שערורייה שקשורה למצעד הגאווה בירושלים או בתל אביב – השמועה הזו מגיעה אליהם, והם נזכרים שקיימת פה תרבות וקהילה הומו־לסבית פעילה. תל אביב נתפסת מבחינתם כמו מכה של החופש. זה אמנם חופש מדומה, אבל עדיין הרבה יותר ממה שיש להם בסביבתם המיידית”. אבל רוב מי שנמלטים העירה לא מגיעים לכאן בעקבות שקלול רציונלי של כלל השיקולים לגבי מקום שבו הסיכויים יוכלו לחיות בשקט. רובם בני 14 עד 30, ומגיעים לישראל אחרי שנתפסו על חם בעיר מגוריהם, או שנפוצו לגביהם שמועות שכבר לא יכלו להכחיש. “מי שמגיעים לכאן הם אנשים מחוץ לארון, שנחשפו ברמה כזאת שאין להם כל אפשרות לחזור הביתה”, מבהיר גונן, “הדבר הראשון שאני מייעץ להם הוא להגיד שמדובר בשמועה, להוריד פרופיל, לחזור לשטחים ואפילו להתחתן אם צריך. מתוך ה־1,000 שפגשתי, רק 60 וקצת הסכימו לקבל עזרה מהאגודה למען זכויות הלהט”בים”.המשרד לביטחון פנים והשב”כ מסרבים להעניק מעמד גורף או פרטני לפלסטינים שמבקשים סעד משפטי. לעתים רחוקות ניתן למי מהם היתר שהייה זמני על בסיס פרטני. “לעתים יוצאות דופן אנחנו מצליחים להעביר אנשים למדינות אירופיות ומערביות, שם הם זוכים בחיים חדשים ובמקלט מדיני ממשי, שמאפשר להם לחיות בלי פחד וחשש”, מעיד גונן, “במהלך 15 השנים האחרונות הצלחנו להעביר אולי עשרים פלסטינים למדינות אירופיות. זה הכל. לפעמים גם פלסטינים עם אישורים זמניים לשהות פה נחטפים חזרה לתחומי הרשות על ידי כל מיני קרובי משפחה וחברים. הגייז הפלסטינים הם חיה נרדפת. יש את השיר של פורטיס, ‘כמו שועל במנוסה’ – וככה זה עבור ההומואים הפלסטינים. כולם רודפים אחריהם. מספיק שהם עונים למישהו במבטא ערבי, וכבר 12 מאבטחים ושוטרים עושים עליהם חיפוש. ברשות חוקרים אותם בעינויים מאוד קשים, בניסיון לברר מה הם עשו בישראל. חושדים שהם משת”פים. מעצר בידי גורמים ברשות יכול לנוע משבועיים-שלושה של התעללות פיזית קשה להחריד ועד לחמש שנים כאלה. מאוד תלוי מי אתה, כמה כסף יש לך, ואיזה מעמד יש למשפחה שלך. אלה שהתמזל מזלם והתברכו במשפחה קצת יותר נאורה, יקבלו מהוריהם קצת כסף כדי שיברחו ויעברו את הגבול לירדן. אבל אלה שמגיעים ממשפחה מאוד דתית ומוסלמית – החטא שלהם כהומוסקסואלים הוא אדיר. אם יש לי אח ברשות שיש שמועה שהוא הומו, פירוש הדבר שהגנים שלי דפוקים. זה אומר שכדי למצוא כלה אני אצטרך לתת מוהר גדול יותר, ושאחותי תצטרך להתפשר בשידוך. המשמעות הכלכלית כבדה. מדובר על נזק של 100 אלף דולר למשפחה, בקלות”. כופר של 100 אלף דולר. להט"בים פלסטינים בתל אביב (צילום: ניר קידר)אשליה של עיר מקלט המצב המזעזע המתואר למעלה מעלה לאט לאט את מספר מבקשי המקלט הגאים בתל אביב. אם בעבר מספר הפלסטינים מהגדה שהצליחו להגיע לתל אביב עמד על 20 בשנה, היום כבר מעריכים שכ־80-60 מוצאים את דרכם לעיר מדי שנה. פעילים בקהילה מעריכים שכיום מסתתרים בתל אביב כ־200 הומואים פלסטינים ושתי לסביות. “יש לי חברים אקטיביסטים שמנסים לעזור לגייז פלסטינים שנמצאים במצב הנורא הזה”, מספר חאדר אבו־סייף, עיתונאי ואיש תקשורת ערבי שחי בתל אביב, “אבל לצערי זה לא עוזר ברוב המקרים. האנשים האלה נאלצים למצוא מקלט מדיני בחו”ל. יש את הקטע האשלייתי הזה, כאילו תל אביב היא עיר מקלט לגייז. אבל כשזה מגיע לתחום הביטחוני, ברמה הכי בסיסית, מתוך עשרה גייז פלסטינים יש סיכוי – וגם הוא קלוש – שאחד או שניים יקבלו כאן מקלט מדיני. השאר יופקרו בוודאות. מצעד הגאווה מגיע עוד שנייה ונחשב לאטרקציה מטורפת של תיירות גאה, אבל אצלנו לא דואגים לשכנים, רק לתיירים ולאורחים שמגיעים מרחוק. יש מיתוג מטורף וקמפיין גאווה בינלאומי. לכל העולם יש תמונה שמציגה את תל אביב כאתר אטרקטיבי לגייז. זו דעה די רווחת גם בעולם הערבי, שישראל היא דמוקרטיה ולכן תל אביב נחשבת עיר פתוחה ומקבלת. אבל מבפנים התמונה שונה. תל אביב היא לא באמת גייוויל”.מי שרודפים את הנמלטים הם בעיקר מוסדות השלטון, אבל אבו־סייף טוען שגם הקהילה המקומית יכולה לעשות יותר. “הקהילה הגאה פה מנסה לקדם כל מיני נושאים חשובים אחרים”, הוא אומר, “ודווקא זה נזנח. לאנשים זה נראה שולי. אני חושב שאם אנחנו באמת עיר גאה, אז זה מוטרף שאין ביכולתנו לקלוט את האנשים האלה ולעזור להם ולו במעט. זה צורם. לפני חודשיים-שלושה כתבתי על הומואים ולסביות שעושים עלייה לארץ. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התקבלו פה בזרועות פתוחות. גייז מטורונטו וממיאמי אמרו לי שחיי הלילה בתל אביב הרבה יותר שווים מאשר בארצות המוצא שלהם. פליט פלסטיני בכלל לא מעז לחלום על מסיבות. הוא מבקש מקלט מדיני כדי שלא יירצח, כדי שלא יזרקו אותו לכלא ויתעללו בו, כדי שלא יהיה רדוף על ידי משטרת ההגירה או על ידי ביבי. מה שמטריף אותי הוא שבעיריית תל אביב יושבים גייז. עם זאת, הם דואגים לרווחתם ואין מי שיקדם את הנושא של הומואים פלסטינים שבורחים מהתעללות”."פרויקט הסיוע שאנחנו מעניקים לפלסטינים ולערביי ישראל הוקם כשפנו אלינו שב"חים פלסטינים ששהו פה אחרי שברחו מהשטחים", מוסר בתגובה חן לנגר, דובר האגודה למען הלהט"ב, "יש כלים שונים שאנחנו מעניקים לשב"חים הפלסטינים. קודם כל אנחנו מנפיקים להם כרטיסי חבר של האגודה ונותנים להם אותם, כך שהמשטרה ומג"ב מכירים בנו ככתובת. מעבר לכך אנחנו מספקים לפליטים הפלסטינים סיוע וייעוץ משפטי, מתוקף היותנו ארגון זכויות אדם".

לא מתכרבלים עם קנולר “הבועה” היה נקודת מפנה, לפחות ביחס למודעות התל אביבית לעובדה שיש דבר כזה הומואים פלסטינים, שמסתובבים בינינו ונעזרים בטוב לבם של פעילים ושל פרטנרים מזדמנים. אבל החיים חיקו לעתים רחוקות את המציאות המתוקה־מרירה שבסרט, ובסופו של יום לא כולם סיימו כשהם מתכרבלים עם אוהד קנולר. “היחס של הישראלים לפלסטינים מאוד תלוי במצב הביטחוני”, אומר גונן, “כשהמצב הביטחוני היה טוב, נתקלתי בהרבה זוגות מעורבים בעיר. כשהמצב הסלים היו פחות פלסטינים שנראו בציבור עם ישראלים”.החלום ושברו. "הבועה":מעבר לעובדה שכעת יותר מאיתנו יודעים על קיומם, לא הרבה השתנה בעקבות הסרט פורץ הדרך ההוא, מוסיף גונן. “יש יותר מודעות לתופעה, היא נמצאת בשיח הציבורי ועוברת מפה לאוזן, אבל אני לא רואה שום שינוי במצב המשפטי או הכלכלי של הפלסטינים, לדאבוני. רובם חווים לפחות אחת לשנה ניסיון התאבדות. אז אוקיי, מדברים על זה בבתי הקפה, אבל זה עוד לא חילחל למשרד הפנים או לוועדת המאוימים, ועוד לא הביא לשינוי ממשי בפרקליטות מבחינת הגשת כתבי אישום. אנחנו מחכים שיקום השופט שיגיש צו מינהלי במטרה להקל על מצבם, אבל בפועל אנחנו נתקלים בשטח בדברים אבסורדיים לחלוטין. שב”ח פלסטיני שמרכיב משקפי שמש – ישר המשקפיים חשודים כרכוש גנוב. אם יש לו טוקמן בסלולרי – כנ”ל. מחמירים עם שוהים פלסטינים בלתי חוקיים לאין שיעור לעומת כל אזרח אחר. על עבירת סמים פשוטה פלסטיני יכול לקבל שנתיים בכלא, בעוד שערבי־ישראלי יקבל חודשיים בפנים על אותה עבירה, ואני כישראלי אקבל קנס של 2,000 שקל. זה בעייתי, כי אחר כך, כשאני מנסה להגיש את אותו פלסטיני לקבלת מעמד פליט, התיק הפלילי משמש לו כרועץ. אז יכול להיות שהשיח השתנה, אבל בשטח אין הבדל. נערים פלסטינים עדיין נאלצים לעבוד פה בזנות או להתקיים כשהם תלויים בספונסר ישראלי שמממן אותם. אחרת אין להם סיכוי. הם לא שורדים. הם חשופים לסחיטה, לגירוש ולמכות, בעוד שברשות הם חשופים לצרות גדולות פי אלף. אין להם מוצא. כולם מנסים לצוד אותם”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ