הכירו את פאולו סורנטינו, התקווה של טרנטינו

הבולט בבימאי הקולנוע האיטלקי החדש יוצר סרטים שלא קל לעקוב אחריהם, אבל קשה עוד יותר להתיק מהם את המבט. לקראת "זה בוודאי המקום" אור סיגולי מתחקה אחר פאולו סורנטינו, האיש שגרם לשון פן למרוח ליפסטיק ולצאת לצוד נאצים

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

בקיץ 2007, קוונטין טרנטינו הצליח להרגיז את תעשיית הקולנוע של איטליה. "הקולנוע האיטלקי העכשווי פשוט מדכא", פסק. "כל הסרטים האיטלקיים שראיתי לאחרונה נראים בדיוק אותו דבר". אולי לא המשפט הטקטי ביותר בעולם, אבל אין ספק שדבריו של טרנטינו – שנבעו מאכזבה אחרי שבאמצע המאה הקודמת איטליה יצרה את הטוב והמשפיע שבקולנוע העולמי – ביטאו את רחשי ליבם של רבים. כמובן שתעשיית הקולנוע האיטלקית כולה קמה על הבמאי שהרג את ביל והחזירה לו במילים קשות עוד יותר, רק כדי להגן על הכבוד הלאומי. אבל כל זה לא היה הכרחי. במקום להכפיש האחד את השני, פשוט היה צריך להושיב את טרנטינו מול כמה מסרטיו של הבמאי הצעיר פאולו סורנטינו. הוא אולי לא היה חוזר בו מדבריו, אבל יכול בהחלט להיות שטיפות רעננות של אופטימיות היו מטפטפות להצהרה.» שון פן: "אני מסוחרר מהבמאי הזה"» זה בוודאי המקום - הפרטים המלאים» פסטיבל קאן 2012 - כל הסרטים והכתבות

סרטו האחרון והחמישי במספר של סורנטינו, זה בוודאי המקום יוצא בסוף השבוע הקרוב לבתי הקולנוע בארץ. זהו הסרט הראשון בבימויו שאינו דובר איטלקית, ובכלליות אחד הסרטים הטובים שנעשו לאחרונה - מרחק פסיעת מגף מיצירת מופת. זמן מצוין להכיר את סרטיו של מביא העתיד של הקולנוע האיטלקי.

יסודות של גבריות דואבת: One Man Up את סרטו הראשון ביים סורנטינו ב-2001, כשהיה בן 31. הסרט מתרכז בשני גברים שכל אחד מהם חווה נפילה כואבת שמשבשת את חייו. התמות המרכזיות (כמו גם השחקן הראשי, טוני סרוויליו), יחזרו שוב ושוב גם בסרטיו הבאים של סורנטינו – גבריות, התמודדות עם הצלחה והשלכות מעשיך יחד עם מיזנסצנות (בימוי ההתרחשות ודרך צילום הסצינות, למי שלא בילה את השנים האחרונות בסם שפיגל) מורכבות – כולם באים לידי ביטוי כבר בסרט הזה. עם זאת, אין מדובר בהישג גדול במיוחד. למעשה, יהיה מאוד קשה לזהות את הקולנוען הגדול שעומד לפרוץ אך ורק דרך One Man Up. הסרט המאוד משעמם הזה יכול לשמש גם כשיעור מלא תקווה לכל אדם שעשה סרט ביכורים לא מוצלח במיוחד. על אף נקודת פתיחה חלשה במיוחד, סורנטינו הצליח לארגן את עצמו ולצאת אל סרטו השני.והאוסקר הולך ל: השלכות אהבה – The Consequences of Love יש שיטענו שזהו הסרט הטוב ביותר שביים סורנטינו, ואולי יש אמת בדבריהם. שלוש שנים אחרי סרט הביכורים, הבמאי האיטלקי הירוק לקח את סרוויליו השחקן ונתן לו את התפקיד של טיטה די ג'ירומאלו, איש עסקים אפור ועצוב המנסה להיחלץ מקשריו עם המאפיה ולפתוח בחיים חדשים. "השלכות האהבה" הוא בעצם תצוגת התכלית הראשונה של סורנטינו: צילום מרהיב ומסוגנן המגובה בעיצוב סאונד מרתק. בנוסף, סרוויליו נותן פה את אחד מהטובים שבתפקידיו. הסרט התקבל לפסטיבל קאן – מעמד אליו זכו כל סרטיו של סורנטינו מנקודה זו - וזכה בחמישה פרסי דונטלו (האוסקר האיטלקי) בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן הראשי, התסריט והצילום.

אובססיה נאלחת: ידיד המשפחה – The Family Friend אחרי ההצלחה הביקורתית הנאה של סרטו השני, רקח סורנטינו מעשיה אפילה ועוכרת שלווה אפילו יותר מזו שהציג ב"השלכות האהבה". "ידיד המשפחה" (2007) טומן בחובו את אחת מהדמויות הראשיות הנאלחות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע המודרני. ג'רמיה די ג'רמי (בגילומו המבריק של ג'יאקומו ריצו - ששיחק ב"1900" של ברנרדו ברטולוצ'י וב"דקמרון" של פייר פאולו פאזוליני) הוא מלווה בריבית מרושע, אומלל, מכוער ועצוב שמונע על ידי תחושות נקם ואובססיה לצעירה העומדת להינשא. על תפקידו בסרט הוא הועמד לפרס הדונטלו של אותה שנה.

האיפור של ראש הממשלה: האלוהי – Il Divo מחוץ לגבולות פסטיבל קאן, היה זה "האלוהי" שפרסם את סורנטינו. הסרט הזה – יחד עם "גומורה" של מתיאו גרונה – מיקמו את 2008 כשנת הרנסנס של הקולנוע האיטלקי. השמחה הייתה מוקדמת מדי, מכיוון שלא נעשו יצירות מופת מאיטליה מאז, אבל לרגע נראה היה כאילו רוח חדשה ומרעננת נושבת מארץ המגף. "האלוהי" הוא סיפורו האמיתי של ראש הממשלה המפורסם של איטליה, ג'וליו אנדראוטי. תחת איפור כבד שהקנה לסרט מועמדות מפתיעה לאוסקר האמריקני, טוני סרוויליו נכנס לתפקיד אנדראוטי באחת מתצוגות המשחק המרהיבות של השנים האחרונות, שהעניקה לו את פרס השחקן הטוב ביותר בפרסי הקולנוע האירופאים של אותה שנה. הסרט עצמו לא בדיוק עונה להגדרה של "קל למעקב" - במיוחד לאילו הזקוקים לתרגום, אבל הויזואליות המפוארת שלו מאפשרת לצפות בו וליהנות ממנו אפילו מבלי להבין מילה. אני לא צוחק. ראיתי את הסרט שלוש פעמים, באף אחת מהן לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל לא הצלחתי להזיז את העיניים מהמסך. אם היה ספק כלשהו לגבי היכולות הקולנועיות של סורנטינו, הוא התפוגג בפסטיבל קאן 2008, שם זכה "האלוהי" בפרס חבר השופטים. יושב ראש חבר השופטים של אותה שנה התלהב כל כך מהכישרון הצעיר שהוא פנה אליו וביקש ממנו ללהק אותו לסרטו הבא. כך נוצר שיתוף הפעולה הנפלא בין פאולו סורנטינו לבין השחקן האמריקאי שון פן (יושב הראש המדובר, לאלו מביניכם שמתקשים לקרוא ולהתרכז במקביל), ב"זה בוודאי המקום".

המסע של שון פן: זה בוודאי המקום – This Must be the Place סורנטינו וצוותו טסו לאירלנד לספר את סיפורו של שאיין, המבוסס באופן חופשי על דמותו של רוברט סמית', סולן להקת הקיור. שאיין – עוד ביצוע בלתי יאומן מבית היוצר של זוכה שני האוסקרים שון פן – יוצא למסע בארצות הברית כדי למצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו שזה עתה נפטר. "זה בוודאי המקום" הוא לא רק מאחד התפקידים הטובים ביותר של פן, אלא גם אחד מסרטי המסע היותר מרתקים שנעשו בשנים האחרונות. סורנטינו מצלם את נופיה של ארצות הברית בעיניים תיירותיות יוצאות דופן, שמייצרות פריימים יפהפיים.

המוזיקה שכתב לסרט סולן "טוקינג הדס" דיוויד ביירן (שגם מפציע בסרט בתפקיד אורח) היא לבדה סיבה מספקת לצפות בו, אם כי גם את "זה בוודאי המקום" אפשר להגדיר כסרט קשה לצפייה. כשהוקרן בקאן, הסרט זכה לתגובות מעורבות. סורנטינו טרם הכריז על הפרויקט הבא שברצונו לביים, אבל טוב תעשה איטליה אם תמהר להחזיר אותו לשורותיה. כיום אין שם הרבה קולנוענים כמותו וחוץ מזה, מישהו כבר צריך להרגיע את טרנטינו.

זה בוודאי המקום - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ