נטע אלכסנדר, ניו יורק, עכבר העיר
נטע אלכסנדר, ניו יורק, עכבר העיר

סטיבן שפילברג, פדרו אלמודובר, וים ונדרס וספייק לי – לפני שהבמאים הללו קטפו אינספור פרסים ושינו את הקולנוע בעשורים האחרונים, הם היו יוצרים צעירים וחסרי ניסיון שקיוו שסרטי הביכורים שלהם יגיעו לקהל הרחב והגישו אותם לוועדת הבחירה של פסטיבל "במאים חדשים/ סרטים חדשים" (New Directors/ New Films). הפסטיבל, שנוסד לפני ארבעה עשורים כשיתוף פעולה ייחודי בין המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומרכז הקולנוע היוקרתי של לינקולן סנטר, מתקיים מדי שנה באביב וצבר מוניטין כמקום שבו ניתן לגלות את השפילברגים והאלמודוברים של העתיד הרבה לפני שהם נכנסים לקאנון הקולנועי. השבוע הפסטיבל ציין את שנתו הארבעים ואפשר לקהל הניו יורקי להתוודע לעבודותיהם של עשרות יוצרים מרחבי העולם. לטובת מי שלא גר בניו יורק, קיבצנו עבורכם חמישה במאים חדשים שסרטיהם בלטו במיוחד במהלך הפסטיבל. הנה השמות שכדאי להתחיל לשנן.

להיגמל באוסלו: יואכים טרייר

Joachim Trier הנורבגי כבר קטף שבחים על סרט הביכורים שלו Reprise שהוקרן בפסטיבל "במאים חדשים" ב-2007. השנה הוא חזר לפסטיבל עם "אוסלו, ה-31 באוגוסט", סרטו השני שהצליח להתעלות על ההישגים של סרטו הראשון ולהמשיך לפתח את סגנון הבימוי המטריד והאפקטיבי שלו. "אוסלו" מגולל את סיפורו של צעיר בן 34 שחוזר לעיר הולדתו אחרי שהייה במוסד גמילה לנרקומנים. הוא אומנם הצליח להיגמל מהסמים וחוזר לראות את בני משפחתו וחבריו, אבל הידיעה שהוא בזבז את חייו ואת כישרונו במשך כמעט שני עשורים לא מאפשרת לו להתקדם הלאה. כמו לא מעט סרטים אחרים, "אוסלו" מתרחש לאורך יממה אחת שבה גיבורו מנסה להחליט האם לדבוק בחיים או לשים להם סוף. הצילום המעולה של ג'ייקוב איר (שצילם גם את סרטו הראשן של טרייר) והבימוי המדויק מצליחים להפוך את "אוסלו" לדרמה מרתקת שנחרטת בזיכרון. באותו זמן, סרטו השני של טרייר מציג דיוקן קודר ומעניין של אוסלו ושל הניכור האורבני שמקדם את פניו של הגיבור הצעיר. וכך זה נראה:

מסע ארגנטינאי: פאבלו גיאורגלי

Pablo Giorgelli הוא במאי ארגנטינאי שסרט הביכורים שלו, Las Acacias, קטף את פרס "מצלמת הזהב" היוקרתי שמוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן. למרות שהסרט מתרחש ברובו בתוך מכוניתו של רובן, נהג משאית ארגנטינאי בגיל העמידה שלוקח אישה צעירה ואת בתה התינוקת לבואנוס איירס – הבימוי של גיאוגלי מצליח להפוך סיפור נטול התרחשויות דרמטיות ליצירה מורכבת ומרתקת בסגנון שמזכיר את הבמאי האיראני עבאס קירוסטאמי. למרות שהדמויות נוהגות בביישנות ולא חושפות את רגשותיהן, הקשר ביניהם נבנה באופן הדרגתי ומשכנע, בעיקר בזכות המשחק המופתי של ג'רמן דה-סילבה (שמגלם את רובן) ואבה דורטה (שמגלמת את האם). למרות שהנסיעה הארוכה עוברת ללא תקלות, במהלכה העבר המורכב של שני הגיבורים הולך ומתגלה, ועימו נחשפות גם אפשרויות מהוססות לחיים חדשים. וכך זה נראה: חשיש מלבנון: נדין לאבקי סרטה השני של הבמאית הלבנונית Nadine Labaki ("קרמל"), Where Do We Go Now?, כבר הספיק לככב בטורנטו ובקאן לפני שנבחר לסרט הפתיחה של פסטיבל "במאים חדשים". באופן מפתיע, מדובר בשילוב חינני למדי בין ההומור של אמיר קוסטריצה ("חתול שחור, חתול לבן") למוטיבים שנראו כאילו נלקחו מסרטי בורקס ישראליים. הסרט מגולל את סיפורן של קבוצת נשים שמנסות להפסיק את העימותים האלימים בין מוסלמים לנוצרים בכפר שלהן באמצעות שלל תכסיסים משעשעים יותר או פחות - החל מאפיית עוגיות חשיש וכלה בייבוא של חשפניות מאוקראינה בתקווה שהן יסיחו את דעתם של הגברים מקונפליקט הדמים. הסרט אומנם סובל מחוסר אחידות מסוימת ומאבד תנופה לקראת האמצע, אבל הניסיון של לאבקי לחשוב על התפקיד של נשים בפתרון קונפליקטים אזוריים בהחלט ראוי להערכה, ויכול להסביר את ההצלחה הרבה שהסרט זכה לה  - שכוללת גם חוזה הפצה עם אולפני "סוני קלאסיק" שבמסגרתו הסרט יעלה להקרנות מסחריות בארצות הברית במאי הקרוב.

וכך זה נראה:

קולאז' של אהבה ואנימציה: טרנס ננסי Terence Nance הוא במאי אפרו-אמריקאי צעיר שיצר עבודות וידיאו וסאונד לפני שהתחיל לעבוד על סרט הביכורים שלו, An Oversimplification of Her Beauty, שנחשף לראשונה בפסטיבל סאנדנס. הרקע של ננסי כיוצר עבודות וידיאו קצרות יכול להסביר מדוע סרטו המאתגר נראה לפעמים כמו קולאז' סרטים קצרים. השפה הקולנועית הייחודית של ננסה, שפותחה לאורך חמש שנות עבודה אינטנסיבית על הסרט, מדלגת בקלילות בין טכניקות שונות של אנימציה לסצינות קצרות שמגוללות את התאהבותו האובססיבית בצעירה יפהפיה. הסיפור – אם יש כזה – מפנה מקום לטובת יצירה מהפנטת וסוחפת שמנסה לדבר על אהבה מבלי לשחזר את אינספור הקלישאות הקולנועיות שעסקו בה. בהתאם, ננסי מוכיח שהוא אמיץ מספיק כדי להתערטל פיזית ונפשית מול המצלמה ולצלול למסע רגשי מאתגר. קשה להאמין שסרט הבכורה הזה יופץ בבתי קולנוע מסחריים, אבל עם חזון קולנועי ייחודי ויכולת לשלב טכניקות ויזואליות מגוונות סביר בהחלט להניח שעוד נשמע עליו.וכך זה נראה:

כליאתו ומותו: אנקה דאמיאן עוד במאית שכדאי מאוד להתחיל לעקוב אחריה היא Anca Damian הרומניה, שהגיעה לפסטיבל עם סרטה Crulic: the Path to Beyond. מדובר בסרט שמשלב טכניקות אנימציה שונות כדי לגולל את סיפורו של קלאדיו קרליק, צעיר רומני בן 33 שהואשם בפשע שהוא לא ביצע ופתח בשביתת רעב שהובילה למותו בכלא. בטכניקה שמזכירה סרטי אנימציה מהשנים האחרונות כמו "פרספוליס" האיראני או "ואלס עם באשיר" הישראלי, דאמיאן משתמשת בהומור שחור כדי לספר סיפור מטריד ומדכא על עוולות וחוסר צדק. הסרט מלווה בקריינות של קרליק, שמגולל את סיפור כליאתו ומותו (זהו למעשה קולו של השחקן הרומני ואלד איוונוב, ששיחק בין השאר ב"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים"). התוצאה היא דיוקן אישי ופוליטי סוחף של מערכת הכליאה הפולנית. 

וכך זה נראה:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ