רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שייקספיר ופרטיות: האובססיות של רייף פיינס

רייף פיינס גדל עם אמא שהקריאה לו את "המלט" בגיל 8 והתחנך בתיאטרון שייקספיר המלכותי. לא פלא שהסרט הראשון שלו כבמאי הוא עיבוד מודרני לטרגדיה "קוריולאנוס"

תגובות

הקרוואן של רייף פיינס ממוקם באמצע שממה ליד הנהר ושדה התעופה, באזור במזרח לונדון שהוא כבר בקושי לונדון. נהג המונית לא מצליח למצוא אותו וממשיך לנסוע במעגלים, הולך ומתרגז: הג'י.פי.אס מאכזב, או שהכתובת לא קיימת. "זה אמור להיות כאן", הוא מתמרמר, "זה לא מקום, זה לא על המפה". רק יותר מאוחר, כשהגעתי, הבנתי שהלא-מקום הזה הוא נקודת המפגש האידיאלית עם רייף פיינס, שחקן שלא מגלם דמויות כמו שהוא מסתתר בתוכן, שמגיע לראיונות עם הבעת פנים של מישהו שהגיע לעבור טיפול שורש.» קוריולאנוס - כל הפרטים ומועדי הקרנה

השולחן ריק פרט לכובע שחור ומאיים. "הוא לא שלי", מסביר פיינס, "כלומר, הוא כן. זה הכובע של מגוויץ'". הוא הגיע לאזור בשביל לצלם סצינה בגרסה החדשה של "תקוות גדולות", עוד סרט בסדרה של עיבודים לספרים – מ"הגנן המסור" ו"סוף הרומן" ועד ל"רשימת שינדלר" ו"אנקת גבהים". אבל לפני כן, הוא מופיע בקוריולאנוס, סרטו הראשון כבמאי, עדכון אכזרי ומבריק לטרגדיה של שייקספיר. התסריט של ג'ון לוגן מעביר את הסיפור לבלקנים המודרניים, שם פיינס מזנק לתוך האקשן על רקע בתים בסגנון סובייטי, עם צלפים שמסתתרים מאחורי חבלי כביסה.שייקספיר עם רובים. קוריולאנוס:

כל הדרכים מובילות לרומי פיינס מגלם את התפקיד הראשי וקוריולאנוס שלו הוא כמו תופעת טבע: גנרל רומי עקשן שהדימוי הציבורי שלו בקרשים. אימו, וולומניה (ונסה רדגרייב), מדרבנת אותו להיכנס לפוליטיקה. היא רוצה שהוא יתחיל לדבר עם אנשים ולבקש קולות, רק שקוריאולנוס לא מתאים לזה. הוא לא יכול והוא לא רוצה. פיינס מציין שהוא שיחק את התפקיד לראשונה בתיאטרון ב-2000 ושהוא לא עזב אותו מאז. הוא אוהב את העלילה הדחוסה, את השימוש המחוספס בשפה. "זה אובססיה, אני חושב", הוא מסביר, "יש משהו בתפקיד שנשאר איתי ולא עוזב".

בקרוואן קר. פיינס רוכס את הפליז שלו, המבט החיוור, הטראגי שלו רץ לפינות, לרצפה, לכובע. השנה השחקן יחגוג את יום הולדתו ה-49, אבל יש בו משהו נערי. הוא משדר שילוב משונה בין שבריריות לשחצנות, אנרגיה חסרת מנוחה. הוא מדבר על הבעיות ב"קוריולאנוס", כשמעת לעת מטוס נוחת בשדה התעופה הקרוב, מה שמכריח את פיינס להרים את הקול. זה מוסיף אפילו להצהרות הכי תמימות שלו גוון של זעם. "ציור מרתק אותי!" הוא שואג, "אבל אני כבר לא מצייר! הפסקתי כשהתחלתי לשחקן! הפסקתי!".נאבק על האמת שלו. פיינס ב"קוריולאנוס"

חברו הטוב, במאי התיאטרון ג'ונתן קנט אמר פעם שבחירת התפקידים של פיינס מגלה עליו יותר משהוא מוכן להגיד על עצמו. לאורך השנים, הבמאי עבד איתו על "קוריולאנוס", על "המלט" ועל "המלך אדיפוס" שכולם נשענים על מערכת היחסים הטעונה בין בן לאימו. אני לא רוצה להפוך את זה לעניין פרוידיאני, אבל אני לא מאמין שזה צירוף מקרים. למשל, כשפינס ולוגן עיבדו את "קוריולאנוס" למסך הגדול, הם היו חסרי רחמים. הטקסט קוצץ, נתפר מחדש ודמויות מסוימות נזרקו החוצה. אבל התפקיד של וולומניה נשאר בדיוק כמו שהוא. "כל הסיפור מוביל לרגע הזה", מסביר פיינס, "היא משתמשת בכל התחמושת האימהית שהיא יכולה למצוא, מאינטימיות לאתגר ועד דחייה. חייבים לעבור את כל השלבים האלה. זה מה שתמיד ריגש אותי ב'קוריולאנוס': העימות בין אם לבנה". הוא מודה גם להזדהות עם הגיבור שהוא משחק: הסגפן הכועס שנאלץ למכור את עצמו להמונים. "אני מניח שיש לי אמפטיה כלפיו. לא משנה מה אתה חושב על הערכים שלו, הוא מנסה להחזיק באמת שלו".

אבל גורלו נחרץ, לא? "כן, אתה צודק. אתה לא מתפשר, אתה לא נושא ונותן – ברור שגורלך נחרץ. זה חלק מהקיום שלנו בחברה: חייבים לשאת ולתת. אתה ואני הסכמנו לשבת כאן ולדבר. לא משנה מה אנחנו חושבים על זה, אנחנו חייבים לעשות זאת. וזה אותו דבר בכל מקום: כאן, בסט הצילומים, בתיאטרון. בחיים. במשפחה". עוד מטוס מתקרב. "משפחה!" הוא שואג, "זה הכל עניין של משא ומתן! ומרחב!"

פיינס הוא הבכור מבין שישה ילדים. אמא שלו, ג'יני, הייתה סופרת; אבא שלו היה חוואי שהפך לצלם. משפחת פיינס ניהלה אורח חיים בוהמייני, עברה 14 בתים ב-14 שנים, מסאפולק לאירלנד לווילת'שיר ועד לונדון. הוא רואה בכך הכנה טובה לחייו כשחקן. "אני נשאר במקום כל עוד אני צריך לעבוד שם. אני אוהב לזוז". אבל באותם ימים היו לו ספקות. "במובן מסוים זה היה מטריד, כי תמיד עברנו כשאבא שלי מצא עבודה איפשהו. להורים שלי היו הרבה בעיות כספיות. לכולנו יש זכרונות ילדות שאין כסף, אנחנו צריכים למכור את זה, אין מתנות לחג המולד. להיות בחזית של הדאגות: האווירה בבית תמיד הייתה חרדתית. מה עושים? מה עושים?". מצד שני, הייתה הרבה אהבה: תמיד היו ספרים לקרוא ויערות לשחק בהם. הם קיבלו תמיכה ועידוד, דחיפות קלות למסלולים של יצירה.התפקיד ששינה את חייו. "רשימת שינדלר"

"אמא שלי הכירה לי את שייקספיר כשהייתי צעיר מאוד", נזכר פיינס. "יום אחד היא הושיבה אותי וסיפרה לי את סיפור המלט במילים שלה, מה שהשאיר עליי רושם עצום. רושם די מטריד – זה סיפור מטריד כשאתה בן שמונה." נשמע שאמא שלו הכינה אותו לתיאטרון. "לא, ממש לא", מכחיש פיינס, "היא הייתה סופרת – זה מה שהעסיק אותה. אם ילדים הם מוחצנים, שרים ורוקדים, אנשים חושבים – אה, הנה השחקן של המשפחה. אבל לא הייתי כזה. הייתי די ביישן, ורק בתיכון התחלתי להשתתף קצת בהצגות".

פיינס בילה את רוב שנות ה-20 שלו ב-Royal Shakespeare Company. הוא עדיין מרגיש שזו הייתה הסביבה הטבעית שלו: עולם הקולנוע נראה רחוק עד שהוא פשוט בא ולקח אותו. ב-1992 הוא הגיע להפקה של ה-BBC על חייו של לורנס איש ערב. לאחר מכן הגיע תפקיד ב"אנקת גבהים" ותפקיד הפריצה שלו ב"רשימת שינדלר". פתאום, משום מקום, פיינס היה כוכב קולנוע מועמד לאוסקר. "רשימת שינדלר" יצא בדצמבר 93'. ג'יני מתה אחרי מאבק ארוך בסרטן ב-28 לחודש. זו הייתה תקופה הפוכה, מבולבלת. "אני לא ממש רוצה לדבר על זה", הוא אומר, "אבל מן הסתם, זה היה מטלטל בדיוק כמו שזה נשמע. קשה לי מאוד לחזור לזה".

זו הבעיה העיקרית של פיינס עם ראיונות. אנחנו מתחילים בנושא אחד ואז נכנסים לאזורים קשים יותר. שאלות לגיטימיות על עבודה מובילות לשאלות פחות לגיטימיות על חייו. "למדתי לקבל את זה", הוא נאנח, "אבל כן, ברור, הסרט הוא הסרט והוא צריך לעמוד בפני עצמו. במובן הכי טהור, אתה עושה משהו והנה הוא שם. אם אתה מבשל למישהו ארוחה, העבודה נגמרה. אתה לא יושב ומסביר איך הכנת את הארוחה".

*#