למה דור ה-Y חי בסרט אינפנטילי?

במציאות הם חוזרים לגור עם אבא ואמא, ובקולנוע המבוגרים שלא רוצים לגדול כובשים את המסך. התוצאה אינה רימייקים של פיטר פן, אלא קומדיות מהזן הרדוד. פסיכולוגים וחוקרים מסבירים למה נלך לראות גם את "אמריקן פאי" החדש

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

את חברת ההפקות "האפי מדיסון" הקים אדם סנדלר מתוך תיסכול מקצועי עמוק. השנה הייתה 1998 ו"נער המים" ו"זמר החתונות" (שני סרטיו הטובים ביותר לדעתנו) הוקרנו זה לצד זה בבתי קולנוע ברחבי העולם. כשנסגרו הקופות וסוכמו ההכנסות מהדי.וי.די התברר שהאולפנים הרוויחו מסנדלר כ-300 מיליון דולר. סנדלר, אם להתנסח בעדינות, התחרפן. כמה חודשים אחר כך כבר נרשמה חברת "האפי מדיסון" (על שם שני סרטיו הקודמים של סנדלר "האפי גילמור" ו"בילי מדיסון") כחברת הפקה לתכני קולנוע וטלויזיה והתמקמה במתחם האולפנים של סוני. מה ששיחרר את סנדלר לעצמאות והפך אותו לאחד הטאלנטים המתוגמלים בעיר הכוכבים, דירדר את הקומדיה האמריקאית לתהומות חדשים. "האפי מדיסון", בהנהגתו האומנותית של סנדלר, לקחה את הרוח האינפנטילית של בעליה וזיקקה אותה לעשרות סרטים ילדותיים, גדושים בהומור סלפטיק בשקל ובדיאלוגים מביכים. תחשבו על "שטן על הזמן" או "קליק" ותבינו על מה אנחנו מדברים. סנדלר, שחקן מוכשר ורגיש (חפשו את "אנשים מצחיקים" שנכשל מסחרית) יצר למעשה תת ז'אנר של סרטי מבוגרים אינפנטיליים שבעשור וחצי האחרון הפכו מקוריוז למיינסטרים שמגלגל הרבה הרבה דולרים. לפני שנתיים הפציע סנדלר עם הסרט "מגודלים" שזיקק את התופעה לצורה הכי בסיסית שלה: חמישה חברי ילדות נפגשים 30 שנה לאחר שסיימו את התיכון, ובסוף שבוע אחד מבקשים לחזור לתקופה ההיא. משחקי מים, הפרשות גוף וטינופים על האישה הם חלק בלתי נפרד מההגדרה. » אמריקן פאי 4 - האיחוד - כל הפרטים ומועדי הקרנה » זה הבן שלי - הפרטים המלאים » אדם סנדלר שובר שיאים בראזיבסרט שייצא בקיץ הקרוב, זה הבן שלי , הטייפקאסט הולך צעד נוסף קדימה: סנדלר משחק את דמותו של פלייבוי מזדקן  - שיכור הולל שמעשן סמים ונרדם במועדוני חשפניות. כשמתגלה כשהוא חייב למס הכנסה סכומי עתק הוא מאתר את הבן שנטש בילדותו (אנדי סמברג) כדי שילווה לו כסף. בעלילה פרועה, כמתחייב מהסינופסיס, סנדלר מעביר לבנו את הגרסא המופרעת של כל אסוציאציה שהביטוי "מסיבת רווקים" מעורר בכם. וכן, גם גורם לו לגלות מחדש את הילד הפנימי שבו. הילד הפנימי הוא אידיוט. זה הבן שלי:

סנדלר הוא אמנם הנציג הבולט ביותר של תופעת המבוגרים האינפנטיליים בקולנוע, אבל הוא בהחלט לא היחיד. השבוע ייצא לקולנוע פרק טרי בעלילות "אמריקן פאי" - חברי תיכון וותיקים שסיימו את מחנות התזמורת והניפו את כובעי הגרג'ואיישן לפני יותר מעשור, אך מנטלית נשארו מחוצ'קנים וחרמנים בדיוק כפי שהיו בגיל 16. בסרט החדש, אמריקן פאי 4 - האיחוד (American Reunion) החברים חוזרים, כמה מפתיע, לתיכון.

שני סרטי בדרך לחתונה עוצרים בווגאס\בבנגקוק תיעדו גם הם תהליך של פריקת עול והתנערות מאחריות חברתית, גם אם לזמן קצוב כמו סוף שבוע אחד. רווקים לשבוע של האחים פרלי הוא מסוג סרטי "מה היה קורה אילו" ובו שני גברים הנמצאים במערכות נישואים ארוכות מקבלים "פס" מנשותיהן לחגוג כאילו היו רווקים פחוזים שוב ומגלים כי גם נשותיהן נהנות מהשינוי במצב הנוכחי. אגב, ההתבצרות בהתנהגות ילדותית לא שמורה רק לגברים על מסך הקולנוע, למרות שהם בהחלט יותר דומיננטים בתחום. הסרט מסיבת רווקות של כריסטן וויג היה להיט קופתי היסטרי. במהלך יותר משעה וחצי מציגות הנשים שעל המסך השתטות חסרת רסן שהייתה מביכה אפילו את לוסיל בול. הסרט Young Adult (תקועה) בכיכובה של זוכת האוסקר שרליז ת'רון מספק מבט עצוב וביקורתי יותר על כותבת צללים של סדרת ספרים פופלארית לגיל הנעורים שמסתובבת בטרנינג של הלו קיטי ומתנהלת בעולם עם מנטליות רגשית של ילדה בת 13. טרנינג של הלו קיטי דווקא נשמע נוח. תקועה:

באשמת רגשות האשם הצלחתם של הסרטים הללו נובעת בעיקר מכך שהם משקפים מצב חברתי קיים. גבולותיו של גיל ההתבגרות עמומים יותר, גיל הנישואים וההולדה עולה והלגיטימציה להישאר ילד, או לפחות מבוגר בעל מאפיינים ילדותיים, גבוהה מבעבר. "התופעה של גיל התבגרות מאוחר ורגרסיה של בני 20 החריפה מאוד בשנתיים האחרונות", קובע הפסיכולוג הקליני ד"ר אילן טבק-אבירם. "המשבר הכלכלי של 2008 גרם לצעירים רבים ומרוששים לחזור לתלות כלכלית בהוריהם, ואף לשוב להתגורר בבית. במקביל התחוללו תהליכים רגשיים וחברתיים ארוכי טווח: גיל ההתבגרות מתחיל הרבה יותר מוקדם, אולי אפילו טרם זמנו, בגילאי 10-11, ומותיר הרבה ילדים מתבגרים עם צרכים ילדיים לא מסופקים. זו כניסה מוקדמת לבגרות אחרי שהילדות לא מוצתה עד תום. כתוצאה מכך ילדים אלו עלולים בשלבים מאוחרים יותר לחוות קושי רב יותר לקחת אחריות הכרוכה בבגרות ובתפקוד כאדם בוגר."יש מי שגם מצביעים על כך שבני העשרים-שלושים כיום גודלו על ידי הורים שהקדישו את עצמם לקריירה, ובאופן עקיף העובדה שהם נשארים תלויים בהם עד גיל כה מאוחר היא כמו 'גביית חוב' או השלמת פערים על החסכים הרגשיים מתקופת מוקדמות בהם גודלו על ידי מטפלות וצהרונים. במקביל, ההורים עמוסים רגשות אשם ולכן משתפים פעולה ומאפשרים את התלות הזו כדי להסיר מלבם אשמה, וכך לא מצליחים לשים גבול ולומר "עד כאן, צאו לדרך עצמאית".

הילדה בת 30, יש לה חוב גבוה. אנני חוזרת לגור עם אמא (מתוך "מסיבת רווקות")ד"ר טל סמואל-עזרן, חבר סגל בבית הספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה מדגיש כי "הדור הנוכחי הוא הדור האהוב בהיסטוריה. כמעט אין ילדים לא רצויים שנולדו בטעות. גישות ליברליות להורות גורמות להורים להרעיף אהבה אינסופית על ילדיהם ולגרום להם להאמין שהכל אפשרי. הבעיה היא שבמקביל לאמונה העצומה בעצמם, הדור הזה יוצא לתחרות העזה ביותר אי פעם בשוק החופשי. שוק שמוצף באנשים אמביציונים ומשכילים שמאמינים שבכוחם להשיג הכל, בדיוק כמו חבריהם. התוצאה היא דיסוננס עצום שמוביל לכך שבני הדור הזה רוצים להאריך את תאריך הילדות ולהתרפק על ההעצמה שחשו בבית מול התחרות בשוק החופשי. הם חוזרים לבית ההורים לשנים נוספות, שם יזכו לאהבה ותמיכה מול המציאות התחרותית המדכאת".

לכוון לטעם השולט

בשבוע שעבר פורסם כי סרט הנוער המבוסס על סדרת הספרים משחקי הרעב הכניס בבסוף השבוע הראשון להקרנתו בארצות הברית סכום עתק של 155 מיליון דולר, נתון ההכנסות השלישי הטוב ביותר לכל הזמנים. סדרת הסרטים דמדומים, המבוססת על ספריה של סטפני מאייר, מתקרבת להכנסות של חצי מיליארד דולר וסדרת הסרטים של הארי פוטר הפכה את ג'י.קיי רולינג לאחת הנשים העשירות בעולם. פחות ופחות אנשים הולכים לקולנוע וצורכים את מנת הבידור שלהם דרך מסכי הכסף, אבל ההכנסות מסרטי נעורים נמצאות בעלייה מתמדת. זהו הקהל המכניס ביותר בתעשיית הבידור, כזה המסוגל לחזור ולראות את אותו סרט עשרות פעמים, לרכוש מרצ'נדייז בכל דמי הכיס שיוכל להשיג ולקבוע מה המשפחה תראה הערב בטלויזיה. וכשזהו הטעם השולט – מדוע לא לכוון אליו? "כבר בסוף שנות השמונים כתב ניל פוסטמן ז"ל, מגדולי חוקרי תקשורת ההמונים, ספר הנקרא 'אובדן הילדות'", מבארת רות הרתאן מרצה לתקשורת בבית הספר ללימודים מתקדמים במכללת סמינר הקיבוצים. "פוטסמן  טען כי אמצעי התקשורת השונים חושפים בפני הילדים מידע שמתאים למבוגרים, כך שכבר בגיל הבגרות הם הופכים לסוג מעוות של מבוגרים. בעקבות החשיפה הילד עלול להפוך למבוגר מעוות, שעדיין קיימים בו סיפטומים חזקים של ילד. המדיה מנסה להיות נגישה למיליוני בני אדם ולהעביר תכנים ומסרים רדודים ונטולי ביקורת ככל שניתן, על מנת לפנות למכנה המשותף הנמוך והרדוד ביותר  - כגון אותם סרטי הומור אמריקאיים שמכוונים גם למבוגרים". המכנה המשותף מעולם לא היה נמוך יותר. אמריקן פאי 4 - האיחוד:

חרדה מלצאת לעולם הרתאן מסבירה כי התוכניות והסרטים מכילים בעיקר תכנים ילדותיים שעונים על צרכי שעה בסיסיים, ומכילים הומור בסיסי ורדוד ללא שנינה וללא צורך בחשיבה וניתוח - מה שנקרא תכני צפייה "פרנדליים", שזה אומר דאחקות. סיבה נוספת, לדבריה, הוא רצון הצופים עצמם לספוג תכנים הומוריסטים רדודים ככל הניתן כדי להתבונן במציאות ממרחק ולא להתמודד עם הקושי. כשאני מגחיכה את האירוע והסיטואציה המתרחשת במציאות, אני נמנעת מהצורך להכיל אותה". ד"ר טבק-אבירם מסכים: "החיים כיום תובעניים הרבה יותר ומבחינות רבות. אנחנו נמדדים כל הזמן על פי המראה החיצוני, המצב הכלכלי והציונים. התובענות הזו יכולה ליצור חרדה מלקחת אחריות ולצאת לעולם הגדול".

האם אנחנו מקדשים נעורים יותר מבעבר? "הנעורים הם סוג של מיתוס מקודש כבר כמה עשורים, אך כמובן שזו מגמה שרק מתחזקת ומתחדדת, גם באמצעות המדיה שמעודדת את זה", עונה טבק-אבירם. "לא סתם אומרים לנו כל הזמן ש'ארבעים זה השלושים החדש', ושתעשיית היופי מגלגלת מיליארדים בטיפולי אנטי אייג'ינג. יש לזה גם ביטויים פחות חיצוניים כמו בני 40 שמגלים את הטריאלתון ומעבירים מסר ששום דבר לא מאוחר. יש כיום טשטוש רב של הגבולות בין קבוצות הגיל השונות באופן שמעורר תהייה – לאן פנינו מועדות, והאם כולנו צעירים? ההיבט החיובי הוא שאנשים יותר פתוחים לשינויים ולהגשמה עצמית אך מאידך יש גם מגמה של צמצום אחריות ואגוצנטריות יתר".איך אפשר להסביר את הגעגוע של המבוגרים לתקופה הזו? הרי כשהיינו צעירים כל מה שרצינו הוא להתבגר."הנוסטלגיה לגיל הנעורים תמיד הייתה נושא משמעותי בחיי הנפש והתרבות. זה נובע בעיקר מהכמיהה האנושית להכחשת הסופיות של החיים והמוות. רבות נכתב על החרדה הרבה שמעוררת הסופיות של חיינו וכיצד אנו משקיעים אנרגיה רבה בבריחה מחרדה זו.  מה שאולי שונה מבעבר זה שכיום, בזכות התקדמות טכנולוגית, יש תחושה שבאמת ניתן לנצח את הזמן. אבל זו, כמובן, עדיין אשלייה בלבד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ