אבי נשר: "הקסם הוא להיות בלתי אחראי"

את שלישיית הסטודנטים המשוגעת שהפכה את "חתולים על סירת פדלים" מקוריוז לסרט מסחרי, לימד המבוגר האחראי אבי נשר. בראיון לעכבר העיר הוא נזכר איך קיבל עזרה מאפרים קישון ומאבי זוהר, ומסביר למה לא טוב היות הקולנוען לבדו

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

במשרדי ההפקה של אבי נשר מתעופפים דפי תסריט באוויר, ואנשים מתרוצצים בין החדרים בתזזיות שזועקת לריטלין. בעוד כשבוע אמורים להתחיל בירושלים הצילומים לסרטו החדש פלאות אותו כתב בשיתוף עם סולן להקת ה"דג נחש" שאנן סטריט, והמתח בשיאו. למרות שלפחות עשרה עוזרי הפקה צעירים נראים על סף קריסת מערכות, נשר מקפיד לשמור על שלווה סטואית וחוש הומור."בכל סרט מגיע הרגע שבו אתה מבין שהכל אבוד", הוא מסביר בראיון לעכבר העיר אונליין. "אין סרט שבו זה לא קורה ואז הבמאי החביב ונוח המזג עוצר את הכל, מבינים מה קורה ואז יש התעשתות מטורפת והכל מסתדר. זה תמיד נפתר". ונשר יודע על מה הוא מדבר. את הידע והניסיון הוא צבר במשך קריירה של יותר משלושים שנה (שהחלה בסרט האייקוני "הלהקה" (1978), ועברה דרך תחנות תרבות שהפכו למסורת בימי העצמאות כגון "דיזינגוף 99", סוף העולם שמאלה ופעם הייתי), הוא מעביר לדור הבא כמורה לתסריטאות ומנטור צמוד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים.

» חתולים על סירת פדלים - כל הפרטים ומועדי הקרנה» אבי נשר פותח את הלב

תוצר ממשי של שיעורי הבית שנותן המורה אבי נשר אפשר לתפוס כבר בסוף השבוע הקרוב, עם עליית חתולים על סירת פדלים למסכי הקולנוע. את הסרט, ששורשיו נעוצים עמוק בשיעורי הקולנוע של נשר, כתבו יובל מנדלסון (סולן להקת "שייגעצ" לשעבר) יהונתן בר אילן ונדב הולנדר. התוצאה היא ערבוב משעשע בין סרט אימה דל תקציב, תרבות החבר'ה, מחווה לבי מוביז של שנות ה-70 וקומדיה רומנטית. השלושה הצליחו לגייס את דנה פרידר, מיכאל מושונוב ושמואל וילוז'ני לתפקידים הראשיים, והעלו את החברים הפרטיים על סיפון הצילומים. את תפקיד המנטור, זה שמתקשרים אליו באמצע הלילה כשההפקה עומדת לקרוס – לקח על עצמו אבי נשר. מבית הספר לבתי הקולנוע. "חתולים על סירת פדלים":

זיכרונות מימי אורי זוהר

"לכל התסריטים בשיעורים שלי אני מתייחס כסרטים בהתהוות", מספר נשר. "כשהתחלתי ללמד בסם שפיגל התנאי שלי היה שאני לא מקבל את ראיית העולם של 'דרמות משפחתיות'. אני מתייחס לסטודנטים כאומנים ואני רואה את עצמי כמוציא לפועל של החזון שלהם, ולא כופה עליהם את ראיית העולם שלי. מה שהם כתבו זה מה שהם רצו לכתוב, אני שם רק כדי לעזור להם בארכיטקטורה. אני נוסע לשפיגל כדי לעזור לאנשים להוציא את החלום שלהם אל הפועל כמו שבזמנו אורי זוהר ואפרים קישון עזרו לי. ברגע שהשלושה החליטו שהם רוצים להוציא את התסריט לפועל, הייתי שם בשבילם. אני חסיד מאד גדול רעיון האנשים הצעירים שבאים ועושים סרט ראשון. וחתולים, נו", נשר מחייך. "איך אמר יהונתן גפן – כל חתול שאני רואה ברחוב אני נהיה חבר שלו".

בכל סדנת תסריט יש בין 10- ל-20 תסריטים לפחות, מה תפס אותך דווקא ב"חתולים"?"הוא לא. מה שתפס אותי היה יובל יהונתן ונדב. הם עשו משהו מאד נכון שמזכיר לי גם את מה שאני עשיתי בזמנו ב'הלהקה', וגם את מה שאורי זוהר עשה ב'חור בלבנה' - הם עבדו בחבורה. סרט זה דבר שקשה לעשות לבד. לי היו את יצחק צחייק, גידי גוב ושרון הראל, וכולנו היו ביחד. גם בחתולים זה התחיל עם יובל, אבל אז יונתן הצטרף ונדב הצטרף ונוצרה חבורה, והחבורה הזו התחברה כדי להוציא לאור סרט. אני תמכתי בעצם ההתאגדות והייתי תומך ככה בכל סטודנט אחר ואני גם מעורב בעבודה של סטודנטים אחרים". 

עלו על הסיפון. דנה פרידר ומיכאל מושונוב (צילום: אוהד עוז)אבל באף בפרויקט לא הייתה לך מעורבות גבוהה כל כך."חיבבתי את הארץ ישראלי בתסריט שלהם. שילוב של סרטי אימה אמריקאים עם סשה ארגוב. זה הזכיר לי קצת נחום גוטמן: הירקון, טיולים יד ביד, בום! חתולים מוטנטים! עירוב של תרבות מערבית אמריקאית נורמטיבית ותרבות ארץ ישראלית. הייתה לי מחויבות כלפיהם - להוציא את החלום שלהם לפועל. אם עמדתי מולם שנה ושכנעתי אותם לכתוב תסריט, והנה הם רוצים לעשות מזה סרט. אז זו החובה שלי לעזור להם ככל שאני יכול, במיוחד אם זה אומר ללוות אותם רגשית ומעשית.

"אני תמיד אומר שלכתוב זה קשה ולביים זה פחות קשה. יש הרבה סרטים טובים עם תסריטאים טובים ובמאים רעים, אבל לא להיפך. אני מאד אוהב קולנוע ואני גם כותב וגם מביים, כך שאני יכול לעמוד על ההבדלים ועל החשיבות של שני התחומים הללו. הבנתי שאם הם הצליחו להשלים את התסריט, אז המינימום הוא לעזור להם להוציא אותו לפועל. כל פעם שהם נתקעו במשהו הם התקשרו אלי וזה היה נורא קל לעזור להם, תמיד בשמחה ובפשטות.

"אני זוכר איך אפרים קישון הקדיש לי שעה וחצי מזמנו כשכתבתי את ה'הלהקה' והסביר לי איך חושבים על סצינה במושגים של שוטים", מסביר נשר את מוטיבציית הליווי. "עבורו זה היה סתם, שעה וחצי, כלום. עבורי זה היה עולם ומלואו! או אורי זוהר שהצטלם ל'הלהקה'. זו הייתה מבחינתי תרומה מטורפת במיוחד כי הוא כבר חזר בתשובה והתחיל לשמור נגיעה, אבל הוא עשה את זה, בתור ג'סטה. עבורו זה היה חצי יום צילום לא כל כך נוח, עבורי זה היה נהדר. בשביל יוצר צעיר שנמצא בבהלה מתמדת, אין לו מושג איך ומה – הערך של כל עזרה וכל הבעת אמון גדול יותר מהערך הסגולי של המעשה עצמו".פעם הייתי. "הלהקה": אתה מרגיש אחריות לפתח את דור ההמשך של הקולנוע הישראלי? "אני מאד אוהב קולנוע ישראלי, הוא מאוד מעניין אותי והתרבות מעניינת אותי ואני גם מאוד אוהב קולנוע של אנשים צעירים, שעושים דברים שונים ממה שאני או החברים שלי עושים. אני טרוצקיסט בהשקפה שלי (צוחק). מאמין במהפכה מתמדת. אני אוהב שנכנס דם חדש למקצוע ושיש נקודות מבט חדשות. בשיעורים שלי אני תמיד מקרין את 'ימים קפואים' כי זה מקסים וראשוני בעיני. היוצר אולי עושה טעויות, אבל בפוטנציה הוא גם ממציא את הקולנוע מחדש. וכן, צריך לעודד את זה ולתת לזה מקום".

לעשות קולנוע, להתפרנס מפרסומות

לקהל חובב הקולנוע המיינסטרי או העתיר התקציב, הסרט עצמו לא קל לעיכול. לא תמצאו פה את הפרפקציוניזם של יוסף סידר, המלנכוליות של ניר ברגמן או אהבת האדם של שבי גביזון. המשחק לא תמיד אחיד ברמתו (מיכאל הנגבי עושה תפקיד קטן ומצוין) והעלילה נעה בין הפארודיה להזייה. בקיצור, להיט סינימטקים שיחליף כנראה את "המוסד הסגור" בהקרנות חצות. נשר, מן הסתם, רואה בשוני של הסרט את היתרון הגדול ביותר שלו.

נתקלתם בקשיים לקדם את הפקת הסרט? "רנן שור, מנהל סם שפיגל, הוא אדם מצוין בעיני, חבר אמיתי. כשאני הגעתי לשם היה ברור שגישתי אנרכיסטית במובן של 'וחופש לכל'. אני מאמין שכל אחד צריך לעשות את אשר בליבו. לא צריך לשחזר את 'הלהקה' 80 פעם או לעשות את 'פעם הייתי' 20 פעם. כל אחד מבטא את עצמו, ואני מלמד את הטכניקה. בתסריטאות יש ארכיטקטורה ופואטיקה. אני מלמד את הארכיטקטורה כדי שהפואטיקה תצא לפועל. זה התנאי שלי - שכל אחד יוכל ליצור.

"מעניינים אותי הסרטים של הסטודנטים, לא השכפול, ואני מאמין שגם רנן כך. הוא רצה לעשות משהו חדש. את כל כולנו מפחיד שיש בריחת מוחות לטלויזיה כי שם נמצאת הפרנסה, ולעשות פיצ'רים הפך למשהו לא רציונאלי -  זה כמעט כמו לכתוב שירה. יש תובנה שמשתרשת שהדבר הקוסם בפיצ'רים הוא לעשות דברים בלתי אחראיים, ו'חתולים' הוא בלתי אחראי. טלוויזיה היא פורמט אחראי. יש רייטינג, יש קבוצות מיקוד ומפרסמים. הטלוויזיה הפכה בעצם למה שהקולנוע המסחרי היה פעם. המילה מסחרי לא תקפה יותר לקולנוע כי כל המדיום הזה לא מסחרי בעליל, לפחות בארץ".

סרט בלתי אחראי בעליל. "חתולים על סירת פדלים" (צילום: אוהד עוז) אפשר להתפרנס היום מפיצ'רים?"פיננסית? חס וחלילה. או שעושים פרסומות, מה שאני לא עושה כי זה נראה לי טו מאץ' או שמלמדים. מפיצ'רים אי אפשר לחיות".

אז אולי כדאי לכוון יוצרים צעירים למשהו מסחרי? "אין טעם, כי אין חיה כזו. מה שפעם היה קולנוע מסחרי זה היום טלוויזיה. הדור האחרון שעשה קולנוע מסחרי ידע שהוא עושה סרט בסגנון מסוים וידע שיש לו קהל. היום אין שום פורמט שידוע מראש, אלא אם כן אתה מכוון לטלוויזיה ושם אתה יודע לאיזה קהל אתה פונה. מישהו ידע ש-300 אלף איש יבואו לראות את הערת שוליים? סרט על לימוד תלמוד? או ש-300 אלף איש יבואו לראות סרט על ניצול שואה? 'שואל'ה'? נושא שידוע כמבריח קהל בישראל? אין שום דרך לדעת, אלא רק לנסות. לשבת ולכתוב את הדבר היקר והחשוב לך ולעשות אותו". לאתגר את הממסד

הסרט קיבל תמיכה ממשלתית מקרן הקולנוע. יש שיטענו שמוטב שכספי ציבור יושקעו בסרטים רציניים וממלכתיים יותר, שמדברים לקהל רחב שבעצם משלם עליו מכספו. "'חתולים' קיבל תמיכה רק בשלבי הסיום שלו, ומבחינתי זה הוגן. השלישייה הלכה והסתכנה וצילמה, ורק אז פנתה למימון. אני יודע למשל שקרן הקולנוע מאד אהבה את הסרט וזה יפה בעיניי. זה סרט שאתה חושב שאולי אנשים מבוגרים לא יגיבו אליו, אבל הם כן הגיבו. הממסד חיבק אותם למרות שהשלושה עשו הכל כדי לא להזמין את החיבוק הזה, אלא להיפך. קל הרבה יותר ליצור סרטים ביחד. מנדלסון, בר אילן והולנדר (צילום: פז דוידוביץ)

"הסרט יצא מסם שפיגל, שהוא הממסד. ברגע ששפיגל אפשר את זה, והם הראו את זה לקרן, היא נתנה להם סכום השלמה. יש דיאלוג נכון בין לב הממסד לבין הפרינג'. הטעות הקלאסית, כמו שאמרה בלאנש דובואה, היא הנטייה להישען על חסדי זרים. אם הם היו מגישים לקרן בלי לעשות אף סרט לפני כן, לפי ההיגיון הסיכויים שלהם היו קטנים, ובצדק. כי איך הם יודעים אם אתה מוכשר? לפי מה? זה כסף ממשלתי שצריך להינתן לאנשים שיש סיכוי שיעשו סרט הגיוני. אבל היום ההיגיון השתנה. יש טכנולוגיות זמינות שמאפשרות לעשות את הסרט שאתה רוצה ולהראות אותו לממסד, ואז לקבל כסף כדי לגמור אותו. יש משהו שפוי בתהליך הזה. הממסד לא נלחם בסרטי מחתרת, במובן מסוים הממסד מבין שחייבים לאתגר אותו". יש לך עצה לקולנוען המתחיל?"לכתוב ולעשות. אתה לא נעשה יותר מוכשר עם הזמן ואתה לא נעשה חכם יותר עם הזמן, והזמן עובד נגדך כי אתה נעשה יותר שחוק ויותר עייף וחובות משפחתיות ומשכנתא. אתה עוצמתי ואמיץ כשאתה מאוד צעיר ואם יש לך חלום קולנועי, תממש אותו. או שזה יקרה או שלא, אבל אל תחכה. אה, ואל תעשה את זה לבד. זה קשה מידי".

חתולים על סירת פדלים - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ