איך הקולנוע מנצל בעלי חיים וילדים רכים?

חתולים ביוטיוב, ילדים בסרטי שואה, חזירים מדברים וציפורים על הכתף של מאט דיימון - כולם שם כדי לסחוט מהצופים קריאות "יו! איזה מאמי!", במקום לשים לב שהסרט גרוע. ככה זה כשסקלרט ג'והנסון מלטפת זברות 

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

כוכבי קולנוע יפים, ילדה קטנה, בעלי חיים אקזוטיים וחמודים והכל על רקע שקיעה מלאכותית - זה מה שאפשר לראות על הפוסטר של הסרט מקום לחלום עליו.  מי לא ירצה לראות את הסרט, הגדוש בכל מה שצופי הקולנוע זקוקים לו? בארץ אף הגדילו לעשות ושינו את הכותרת האינפורמטיבית "We Bought a Zoo" לשם פיוטי וסתום יותר, שכנראה אמור לקרוץ לכל קהל. אבל איך שלא נקרא לו, הסרט הזה מכיל שניים מן הנשקים היותר כבדים של הקולנוע במלחמה על ליבו של הצופה. לא מאט דיימון וסקרלט ג'והנסון, וגם לא צילומי נוף בשעת דמדומים. הכוונה היא לילדה רכה בשנים ולבעלי חיים פרוותיים, לשניהם פוטנציאל ניכר לעשות המון דברים מתוקים נורא. הבמאי קמרון קרואו מקפיד לסחוט את המירב מכל אחד מהם, והתוצאה היא מנת יתר.

» מקום לחלום עליו - כל הפרטים ומועדי הקרנה» אוסקר על ארבע: החיות שגנבו את ההצגה

ברוב הסרטים, באופן שהפך להיות מעין מוסכמה, לחיות יש שימוש פונקציונלי ביותר – הן גונבות את ההצגה, הצופים נגנבים מהם, וליבם נגנב מקרבם. התופעה עובדת על עיקרון זהה לזה שעליו פועלים סרטוני יוטיוב, עמודי אינטרנט או פוסטים בפייסבוק בכיכובם של חתולים, כלבים, או כל דבר שיכול להוציא מאנשים קריאת "יו! איזה מאמי!”. אם החיה הזו גם עושה משהו, כלומר מלבד סתם לעמוד שם ולהיראות חמודה, אפשר כמעט להשתגע מן הרגשות הגועשים בך ואין ברירה אלא לשחרר גם כמה קולות בלתי ברורים, בנוסף למילות תואר. אם אותה חיה עושה משהו אנושי - אנו צוחקים או מתרגשים בהתאם. עד כאן הכל טוב ויפה, גם אם מוגזם לעיתים. הרי החברה בא אנו חיים כבר מזמן איבדה פרופורציה בעניין. אישית, הייתי עד לשיחה בה בחורה אחת סיפרה לחברתה שאימצה כלב וזכתה לתגובה "יו! איזה מאמי!”, עוד לפני שההיא בכלל ראתה את המאמי, אלא רק דמיינה אותו.ילדה רכה וחיות פרוותיות. "מקום לחלום עליו":

הם מנצלים גם ברווזים

אבל הבעיה האמיתית מתחילה כשיוצרי הסרטים, שמודעים לנושא, עושים בו שימוש ציני. טריק קולנועי ידוע ונלוז במיוחד, הוא לשלב בתוך סצינה חורקת אינטר-קאטים קצרים בכיכובה של חיה. כבמטה קסם – לפתע הסצינה עובדת. נניח שלגיבור הסרט קרה משהו מביך, אבל לא מביך מספיק בכדי לחלץ תגובה מן הקהל. די בצילום קצרצר של התגובה של כלבו לאירוע (מסתיר את פניו בכפותיו) בכדי להגיע לתוצאה הרצויה. שיא הנצלנות מגיע כאשר סצינה שלא עובדת לכל אורכה מסתיימת בשוט לא לגמרי קשור, של בעל חיים כלשהו המבצע פעולה חמודה במיוחד (לובש ביגוד אנושי, או יושב בתוך סלסלה, נניח). איכות הסצינה נשכחת ואנו נותרים עם תחושה חמימה ונעימה.

רק השנה היו לנו סרטים כמו הארטיסט ובגינרס, בשניהם הכלב גנב את ההצגה יותר מפעם אחת. אפילו בסרט כמו "סוס מלחמה", בו הדמות הראשית היא סוס שבהחלט משחק נפלא ומגלם דמות עתירת רבדים (ברצינות), משובצת אתנחתא קומית בצורת ברווז בעל התנהגות מטופשת. כך גם בסרטים נוספים, כמו "בייב" למשל, בה כל הדמויות הראשיות הן חיות מדברות. יוצרי הסרט יודעים שלא ניתן להחזיק את האפקט לאורך זמן, משום שכוחו הוא במיידיות של תגובת הקהל.חזרזירים לנצח. "בייב":

אני מתנצל מראש בפני מי שלא יאהב את ההשוואה, אבל גם בילדים נעשה לעיתים שימוש דומה. במקרים רבים, ליהוק או כתיבת תפקיד של ילד ממלאים פונקציה מאוד מסויימת בתוך סרט, יותר מאשר רקימת דמות של ממש. תפקיד ילדים קלאסי בסרטים עתירי מבוגרים, הוא לומר את האמת המרה בפנים. קטנטנים הרי לא נוטים לשקר, או לתפוס סיטואציות כשם שאנשים מבוגרים תופסים אותן, ולכן משפטים הנאמרים מפיהם בתמימות יכולים לחשוף סוד או לגרום לשינוי בחייה של הדמות הראשית. ב"מקום לחלום עליו", כאשר מאט דיימון שואל את בתו הצעירה "האם יש משהו שאני עושה נכון בתור הורה?”, היא חושבת קצת ואז עונה שבניגוד לאבות האחרים, לו יש שיער והוא גם נאה יותר משאר האבות. דמותו של דיימון קיבלה את התשובה הכי אוהבת וכנה שהייתה יכולה לקבל, ותפעל מעתה בהתאם. לא בטוח ששיחה דומה בין שתי דמויות מבוגרות הייתה עוברת את מחסום האמינות אצל הקהל. הילדונת שבה ומגלה ישירות בסצינה מכרעת יותר בעלילה, אשר בה פקח שוקל האם לסגור את גן החיות או להעניק לו רישיון קבע.

לסחוט את כפתורי הלב

באותו עניין, שימוש תדיר בדמויות צעירות מאוד נעשה כדי להציף את הסאבטקסט או לשאול את השאלות שעוברות במוחם של הצופים בקול רם. בסרט נקודת איסוף, לדוגמה, ישנו ילדון עם ג'וב כזה. הסרט מתרחש בצרפת בימי הכיבוש הנאצי והינוקא שואל את כל השאלות הקשות ומשמש כמקהלה יוונית עם קושיות בנוסח: “אבל למה הם לוקחים אותנו מהבתים שלנו?”. תפקיד מפורסם נוסף של ילדים בקולנוע הוא להצחיק או לרגש, בדרך כלל בשל תפיסת העולם הנאיבית והילדותית שלהם. בהמשך של אותו “נקודת איסוף”, בסצינה קשה של צעדת מוות, נזעק הקטנטן החוצה מן השורה ופונה אל שולי השביל. בעת שחיילים גרמניים נדרכים ולבבות כל הצופים נמעכים, מניף הילד משהו מתוך העשב וצועק אל אחיו: “תראה, חילזון!”. "תראו, חילזון!". וגם ילד בסרט שואה. "נקודת איסוף":

כאן אנו מגיעים אל הסוג הגרוע מכל של שימוש בילדים בסרטי קולנוע – ניצול הדאגה הטבעית שלנו לגורלם כדי ליצור רגע דרמתי ומותח. אין צורך באקספוזיציה שתעורר חיבור עם הדמות או בעיצוב אישיות מעורר הזדהות – שימו ילד שהקהל לא מכיר בסכנת חיים ומיד קניתם את תשומת ליבו לדקות הקרובות. סרטים רבים מתפתים להשתמש בשטיק מעין זה לכל אורכם, וכך משחקים בתכיפות עם כפתורי הלב של ההורים או ההורים לעתיד.מיס סאנשיין המוכשרת הצרה היא שבניגוד לחיות, שכל שעליהן לעשות הוא להיות מאולפות כהלכה, ילדים הם בדרך כלל שחקנים איומים. הדבר הגיוני לגמרי בהתחשב בעובדה שאין באמתחתם מספיק חוויות חיים לשאוב מתוכן הבנה לגבי הדמות שהם מגלמים. הם כמעט תמיד מדקלמים את השורות שלהם, מסתכלים ישר למצלמה, מחייכים בשובבות אחרי שהצליחו לשגר את השורה שלהם בהצלחה או הכי גרוע – נורא מתאמצים, באופן ניכר ובולט, לא להסתכל למצלמה. לעיתים אפשר ממש לשמוע את הוראות הבימוי בזמן שהמצלמה מתמקדת בפניהם, המשנים הבעה בפתאומיות כאילו פקדו עליהם לחייך או להתעצב. האמת היא שכל אלה דברים חמודים מאין כמוהם במציאות, מתוקים עד כדי רצון לא נשלט לחבק את הזאטוט. אבל הם די הרסניים עבור סרט שמנסה לסחוף את הצופה פנימה.

עם זאת, לא חסרות דוגמאות לילדים-שחקנים מוכשרים באמת, אשר לא סתם הופיעו בסרטים אלא אף הציגו הופעות הראויות גם לגילאים מתקדמים. כמעט תמיד מדובר בתפקידים ראשיים, המאפשרים לשחקנים הצעירים לפתח את דמותם כראוי, במקום פשוט להגיח בכל פעם שהתסריטאי נתקע ואז להיעלם לחצי שעה מן המסך. מהשנים האחרונות קופצים מן הזיכרון הדקדוק הפנימי של ניר ברגמן, וגם "צוללת" הבריטי או "טומבוי" הצרפתי. האחרון מרשים במיוחד כיוון שהשחקנית הראשית בת 10 ואחותה הקטנה בת שש בלבד, אבל מבויימת כך שאין ברירה אלא לקבוע שיש לה יכולות במה אמיתיות.

לא נופלת לקלישאות, כן נופלת על הבמה. ברסלין ב"מיס סנשיין הקטנה":

לעיתים ילדים וילדות אף מתוגמלים במועמדויות ופרסים על תפקידם בסרטים, בדרך כלל בצדק ולעיתים קרובות משום שדווקא הפגינו יכולות בוגרות לגילם או שיחקו "כמו מבוגרים". היילי סטיינפילד הייתה מועמדת לאוסקר על משחקה באומץ אמיתי בגיל 14, בעוד אביגיל ברסלין זכתה לכבוד כבר בגיל 10, על תפקידה במיס סאנשיין הקטנה. שתיהן דוגמאות טובות לשחקנית המשנה את מראהה והתנהגותה לצורך הצילומים ומספקת הופעה מוצקה ואמינה. אבל האם יש דרדק שהיה מועמד לאוסקר על שורות מחץ כנות או חיוכים חסרי שיניים בלבד? מסופקני. ממש כפי שאף חיה, חמודה ככל שתהיה, לא הייתה מועמדת לאוסקר. עדיין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ