מאיסטוויק ועד ג'וליה רוברטס: המכשפות הן המלכות החדשות

המכשפות השילו את המגבעות לטובת בלונד זוהר והמירו את השומות באף סולד. אור סיגולי יצא לבדוק איך הפכו הנשים הרעות של הקולנוע לפתייניות קפואות יופי, וחזר עם תמונות של אנג'ליקה יוסטון עולה על מטאטא

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

השנה יגיעו למסכים שני סרטי שלגיה חדשים, ואיתן שתי מכשפות רעות: מראה מראה – הסיפור האמיתי  ושלגיה והצייד. לתפקיד המכשפה נבחרו, בהתאמה, ג'וליה רוברטס ושרליז ת'רון. הליהוק של רוברטס הרים לא מעט גבות ווירטואליות ברשת, בתגובות שנעו בין סקרנות לאכזבה. בעוד רוברטס מאיימת בערך כמו עוגת גבינה והמחשבה שהיא זו שצריכה לרדוף ולרצוח את שלגיה נשמעת מעט מופרכת, הליהוק של שרליז ת'רון קפואת היופי נראה טבעי למדי. כך או אחרת - השיבוץ של שניים מהפרצופים הנאים יותר של תעשיית הקולנוע לתפקיד המכשפה המרושעת אולי נתפס בעינינו כדבר מובן מאליו, אבל כשחושבים על זה רגע, למעשה זו החלטה מוזרה. מתי הפכו אותן נשים שעסקו בכישוף שחור והיו לסמל המיזוגיניה במהלך ההיסטוריה, לנשים שבקלות יכלו לסחוב על גבן החינני קומדיות רומנטיות?

» מראה מראה - הסיפור האמיתי - הפרטים המלאים» מצגת: ג'וליה רוברטס מרעילה את שלגיהמאישה יפה למכשפה יפה. רוברטס ב"מראה מראה - הסיפור האמיתי":

שקר החן המכשפות נמצאות בקולנוע פחות או יותר מהרגע המצאתו. כבר ב-1923 יצר הבמאי הדני בנימין כריסטינסן את Haxan, מוקומנטרי אילם שחוקר את עולם הכישוף והמכשפות. הסרט שבר את חוקי הקולנוע עוד לפני שהיו חוקים לשבור, ובשנות ה-60 חזר לתודעה כשהופץ להקרנות חצות בארצות הברית, מלווה בקריינות מחודשת של סופר הביט וויליאם ס. בורוז.

אך המכשפה המשמעותית ביותר של הקולנוע, זו שעיצבה את כל המכשפות שעלו אחריה על המסך, היא המלכה הרעה שאייר וולט דיסני ב"שלגיה ושבעת הגמדים" (1937) - סרט האנימציה הראשון באורך מלא שהפציע על האקרנים. המלכה, יצירתה הקולנועית האחרונה של לוסיל לה-וורן, הייתה לשני אבטיפוסי המכשפה גם יחד: בהתחלה היא נראתה כאישה אצילית ומרשימה, אך בסוף הסרט דמתה יותר למכשפה הקלאסית - עם היבלות, האף הארוך והגיבנת.

בעשורים שלאחר מכן, כל המכשפות של הקולנוע נראו פחות או יותר אותו דבר. מ"הקוסם מארץ עוץ" דרך "סאספירייה" של דאריו ארג'נטו (קלאסיקת האימה המיושנת מאיטליה), את המכשפות של המסך הגדול היה אפשר לזהות מקילומטרים. בהקשר זה, אחת הסצנות הבלתי נשכחות בכיכובה של מכשפה הוא הרגע בו אנג'ליקה יוסטון חושפת את פרצופה האמיתי בהמכשפות, סרט הפנטזיה של ניקולס רוג. ממש כמו המלכה של שלגיה, יוסטון הופכת לנגד עינינו מאישה נאה למפלצת. כל מי שצפה בסצנה הזו בעשור הראשון לחייו לא יישכח אותה לעולם.יוסטון במטמורפוזה. "המכשפות":

הטוויסט המשמעותי ביותר בתפיסת המכשפה, זה שהפך אותה מדמות שמכילה בתוכה את כל מה שנורא באישה לפיגורה עצמאית וחזקה שמעוררת הזדהות במקום פחד, הייתה קומדיית האימה הנהדרת המכשפות מאיסטוויק, יצירתו של ג'ורג' מילר מ-1987. השטן (ג'ק ניקולסון, אלא מי?) מגיע לעיירה אמריקנית קטנה וסוחף בקסמיו שלוש נשים (מישל פייפר, שר וסוזן סרנדון) שמחפשות הצלה משגרת חייהן המעייפת. כאשר הגיבורות מגלות את טבעו האמיתי של הזר המסתורי, הן נוקמות בו ומצילות את עצמן ואת אהוביהן. המכשפות היו לגיבורות היום ולא פחות חשוב, לגיבורות הסרט. מכאן, הופעותיהן של המכשפות הקלאסיות הלכו והתמעטו. במקומן הופיעה מכשפה חדשה: יפה יותר, קצת מבולבלת ולא רעה דיו.כוחות על ושיער נפוח. "המכשפות מאיסטוויק":

הפיתוי הוא הרוע במהלך שנות התשעים המכשפות בקולנוע הפכו גם ליותר ויותר סקסיות. "הוקוס פוקוס" (1993), סרט הילדים של דיסני עם שרה ג'סיקה פארקר ובט מידלר, היה לסנונית הראשונה שבישרה על המיני-טרנד שעוד יגיע. אחריו הגיעה הסצינה שפותחת את הסרט "ארבעה חדרים", בה קבוצת מכשפות מצודדת למדי (בינהן מדונה וולריה גולינו) מתכנסת לעיסוקי כישוף שיוצאים משליטה. "The Craft", שהחזיר את המכשפות לתיכון עם נב קמבפל, ו"קסם מעשי" (1998) עם סנדרה בולוק וניקול קידמן, הציגו מכשפה קולנועית שרובינו לא היינו מתנגדים לצאת איתה לדרינק בפאב. גם הלהיט הטלוויזיוני "מכושפות" שיצא באותה שנה והחזיק שמונה עונות שידור, טרם לשינוי בתפיסה. מאמצע שנות השמונים כבר לא צריך לכער את גיבורתך כדי לשכנע אותנו שמדובר במכשפה. אולי אפילו להפך.

בעקבות אלו התקבעה מוסכמה חדשה לכאורה, שלמעשה מושרשת בעמוק תפיסה גברית – היופי מסוכן והפיתוי הוא הרוע. כשהמכשפות היו מכוערות הן לא היוו איום, הרי מי יתקרב אליהן? אבל המכשפות החדשות - זה כבר סיפור אחר. בלי גיבנת ובלי יבלות. מוניקה בלוצ'י ב"האחים גרים"

אם מסתכלים על כל המכשפות שעלו על האקרנים מאז "המכשפות מאיסטוויק" (להוציא אולי את "רובין הוד: נסיך הגנבים") מבינים שהמכשפות החדשות מעידות במשהו גם על תפיסת היופי של החברה המערבית בתקופה המדוברת. כשמלהקים לתפקיד אשת המטאטא שחקניות כמו מוניקה בלוצ'י ("האחים גרים"), מישל פייפר ("אבק כוכבים" הנהדר והלא מוערך דיו), או את רוברטס ות'רון - על פרצופן המושלם, הלבן והנקי - ניתן לחשוב שמה שמאיים אלינו כיום הוא לא הכיעור, אלא דווקא היופי. שלא כמו אנג'ליקה יוסטון, הן אינן מסתירות את פרצופן האמיתי והמחריד - פשוט כי אין להן כזה.

האישה המושלמת נתפסת בעינינו כמסתירת סוד, מאיימת ומסתורית - משהו שאי אפשר לסמוך עליו. המכשפות חזרו – אם אי פעם הפסיקו – לבטא את הפחד מהיופי הנשי. במציאות, היום כבר לא מקובל להעלות נשים על המוקד בגלל שהן אישומים בכישוף - כלומר, בפיתוי גברים נאמנים שבמקרה פזלו הצידה - אבל על המוקד הקולנועי עדיין אפשר גם אפשר. על המוקד הקולנועי. המכשפות של "מונטי פייטון":

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ