יש סקס אחר? מסע אל סרטי האהבה החופשית

הוליווד הייתה יכולה להיות אורים ותומים של אהבה חופשית, שלא לומר סקס טוב. אבל היא בוחרת להתחפר בשוחות המונוגמיה, ולהציג את הקומונות ככתות מסוכנות. נטע אלכסנדר יצאה לחפש את המתירנות האבודה

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

אחת מסצנות האהבה החופשית המרתקות וההזויות בקולנוע היא האורגיה המדברית הבלתי נשכחת מ"נקודת זבריצקי", סרטו המאתגר לצפייה של מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1970. מרק (מרק פרצ'ט), סטודנט שהצליח להימלט מהמשטרה לאחר שגנב מטוס קל, מתחיל לעשות אהבה עם דריה (דריה הלפרין) בנוף המדברי של עמק המוות בקליפורניה, כשהשניים מוצאים את עצמם מוקפים בעשרות זוגות נוספים, שחוגגים את עקרונות האהבה החופשית של תנועת הנגד האמריקאית באמצעות אורגיה המונית. כמו ברוב הייצוגים של סקס חופשי בקולנוע, גם ב"נקודת זבריצקי" תחושת המימוש העצמי וחגיגת המיניות האנושית מתחלפות במהרה בטרגדיה שמובילה להתפכחות המלנכולית והבלתי נמנעת. » את אני והשאר - כל הפרטים ומועדי ההקרנהבעשורים האחרונים העניין בצורות חיים אלטרנטיביות שחורגות מהמונוגמיה הבורגנית המשיך לככב באינספור יצירות קולנועיות, אבל נראה שבעוד שהקולנוע האירופאי מתמודד עם הסוגיה הזו באופן מורכב ומרתק, הוליווד עדיין משתמשת בה בעיקר כדי לחנך את צופיה שבסופו של דבר – על אף כל הביקורת על מוסד הנישואין והמשפחה בתרבות העכשווית – טרם נמצאה אלטרנטיבה טובה יותר.

בהוליווד כמו בהוליווד באופן אירוני היחס האמביוולנטי הזה מקבל ביטוי מושלם בתרגום העברי לקומדיה החדשה בכיכובם של ג'ניפר אניסטון ופול ראד: בעוד שהשם המקורי של הסרט, שעלה לאקרנים בארץ בשבוע שעבר, הוא Wanderlust  - שם שמרמז על תחושה של הרפתקה אסורה ומלאת תשוקה, השם העברי שנבחר על ידי המפיצים הוא את, אני והשאר (לא לבלבל עם סרטה הראשון של מירנדה ג'ולי, "אני, אתה וכל השאר"). הפעם, לשם שינוי, התרגום העברי נאמן יותר לתוכן של הסרט מאשר השם האמריקאי הקליט: בהוליווד כמו בהוליווד – היחידה הבסיסית היא תמיד זוגית - את ואני, ואליה מתווספים כל השאר.

היחידה הבסיסית היא תמיד זוגית. אניסטון, ראד, וכל השאר (צילום: יח"צ)אניסטון וראד מגלמים זוג צעיר ומעודכן אופנתית שחייו נקלעים למשבר בעקבות המיתון והצורך לעזוב את ניו יורק היקרה לטובת מגורים זמניים באטלנטה. באורח פלא, מתברר שהניוון הפרברי של אטלנטה גרוע לא פחות מהניכור האורבני של ניו יורק. בשעה שהשניים נמלטים ליעד לא ברור הם נתקלים חזיתית בנודיסט שמוביל אותם לקומונה שבה תוכלו למצוא כל קלישאה קולנועית שאי פעם נתקלתם בה ביחס להיפים: הם מנגנים על גיטרה, במקום כרטיסי אשראי הם מעדיפים לשלם באמצעות "סיפורים, חוויות ונתינה", הם גרים בחיק הטבע, דואגים לכל צרכיהם בעצמם ומעל הכל – הם חושבים שמונוגמיה זה שם של מחלה ממארת.

מכיוון שהבמאי דיוויד וויין הוא לא בדיוק אנטוניוני, התוצאה הסופית היא סרט שטחי, צפוי ומעצבן שמשתמש בתרבות ההיפית (כפי שוויין תופס אותה) כדי לנגח כל מה שזז וכתירוץ מושלם לאפשר לזוג הגיבורים לככב בסצנות שלא ממש מכבדות את יכולות המשחק שלהם. כך למשל, כדי ללעוג ל"חיבור ההרמוני" של חברי הקומונה עם הטבע והגוף האנושי, ראד ייאלץ לנהל שיחת נפש בעודו יושב על האסלה בשירותים, ואילו אניסטון תתבקש ללקק עטין של עז ותככב ביותר מדי סצנות שהיו צריכות לרדת בעריכה:

מחיר ההיפיות למרבה הצער, "את, אני והשאר" הוא לא הניסיון הכושל היחיד של הוליווד להתמודד עם סוגיות כבדות משקל כמו היכולת לבטא את עצמך מחוץ למערכת קפיטליסטית שמושתתת על המשפחה הגרעינית. "שיער", המיוזיקל הקלאסי מ-1979 שהתבסס על מחזה מצליח בברודוויי, הוא דוגמה נהדרת למה שעובר על הוליווד כשהיא מנסה להתמודד ברצינות עם רעיונות של תרבות הנגד ומהפיכת שנות השישים: מצד אחד החזון הקולנועי של מילוש פורמן הפך להצלחה מסחררת בזכות החגיגה הויזואלית של הנעורים, שמחת החיים והאהבה החופשית; מצד שני, כל אחד מגיבורי הסרט שהתפתה לדרך החיים ההיפית נאלץ לשלם על כך מחיר כבד בצורת הריון בלתי רצוי או מוות. האירוניה היא כמובן שבגלל טעות בזיהוי דווקא ברגר (טריט וויליאמס), ההיפי חסר המעצורים שמטיף לאהבה חופשית, הוא זה שמוצא את מותו הטרגי בגיל צעיר לאחר שהוא נשלח במקום קלוד (ג'ון סאבאג) להילחם בוויאטנם.נעורים חסרי מעצורים. "שיער":

במילים אחרות, דמות כמו ברגר בסרט אמריקאי היא כמו אקדח אצל היצ'קוק: במערכה הראשונה הוא יראה כנציג המושלם של אושר, שחרור ומימוש עצמי, ואילו במערכה האחרונה הוא ייענש על הדבקות ברעיונות אוטופיים  כשאסון כלשהו ינחת על ראשו. ב"החוף" (2000) בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, למשל, הקומונה ההיפית המושלמת שחיה באי עוצר נשימה מתגלה מהר מאוד ככת מסוכנת והרסנית המונהגת על ידי אישה בשם סאל (טילדה סווינטון). כמובן שהחיים על אי משופע במריחואנה, שמצטיירים בהתחלה כטריפ הטוב ביותר שאפשר לקוות לו, מתגלים במהרה כטריפ רע שכולל ניצול מיני, שקרים, סחיטה רגשית ולבסוף גם רצח.

מורכבות חסרת תקציב בשנה שבה "החוף" זכה להצלחה ביקורתית וקופתית, כיכב על מסכי הקולנוע סרט אירופאי שמתמודד עם נושא הקומונה באופן הרבה יותר מורכב: "כולם ביחד" של לוקאס מדיסון. בתקציב שבקושי כיסה את ארוחות הצהריים של כוכבי "החוף", מדיסון הצליח לשרטט דיוקן אמין ואינטימי של קומונה שוודית שמאמינה בסקס חופשי ובמגורים משותפים, ללא תחושות של בעלות או היררכיות. אליזבת, עקרת בית הפרברים, מגיעה לקומונה אחרי שברחה מבעלה המכה כדי להתאושש מהטראומה ולחיות עם אחיה יוראן. המפגש בין אליזבת ושני ילדיה לחברי הקומונה הצעירים והפרועים מוליד שורה של סיטואציות ומעלה שאלות קשות על היכולת לחיות בשיתוף מלא באופן מורכב בהרבה מהייצוג ההוליוודי. בזכות המשחק המצוין והתסריט המדויק, מדיסון מצליח להימנע מהצגה של הקומונה כאוטופיה או דיסטופיה. ב"כולם ביחד" הביקורת על המונוגמיה כרוכה בביקורת על הקפיטליזם ועל השאלה כיצד ניתן ליהנות מהחום והתמיכה של מערכות יחסים אינטימיות מבלי לדרוש בעלות על בן או בת זוגך.

גם "בכולם ביחד" נישא באוויר ניחוח המלנכוליה, אבל הוא מתגמד לעומת הייצוג העגום ביותר של סקס חופשי שנראה עד היום בקולנוע – "עיניים עצומות לרווחה" (1999). סרטו האחרון של סטנלי קובריק (שהושלם והופץ לאחר מותו) מגולל את סיפורם של ביל (טום קרוז) ואליס (ניקול קידמן), זוג ניו יורקי אמיד וצעיר שנקלע למשבר בנישואין. ביל יוצא למסע לילי כדי להעמיד במבחן את כל מה שהוא חושב על נאמנות, מונוגמיה וסקס. התוצאה היא סרט פיוטי שיש בו מידה לא מבוטלת של אלימות. השיטוטים ההזויים של ביל, שמוליכים אותו לסצנת אורגיה בטירה מפוארת, מבטאים תחושות של ניכור ודיכאון עמוק, והתחושות האלו לא נעלמות גם אחרי שהגיבור מרשה לעצמו להשתחרר ובוגד באשתו. קובריק מודע היטב לקשר הישיר בין אהבה חופשית לרעיונות אנטי-קפיטליסטים, ולכן אחרי שביל מתוודה בפני אשתו על הבגידה השניים מחליטים ללכת ביחד לקניות לקראת חג המולד, אחד מהריטואלים הקפיטליסטיים השחוקים ביותר בתרבות האמריקאית. מונוגמיה במבחן. "עיניים עצומות לרווחה"

אבל בניגוד לקובריק, שהיה במאי אמיץ ומבוסס מספיק כדי להפוך את סרטו האחרון למניפסט אנטי-אמריקאי מרתק, מרבית הבמאים שעובדים כיום בהוליווד עדיין מעדיפים להציג קומונות ככתות מסוכנות בסגנון "בעל זבוב" שבהן האהבה החופשית מתגלה מהר מאוד כאונס (ע"ע הדרמה מרתה, מרסי, מיי, מרלין), או להשתמש בדימוי השחוק של היפים ותרבות הנגד כדי ליצור שורה של קומדיות שבהן במקום בדיחות נותנים לכוכבים הוליוודיים לנבל את הפה. למרבה הצער "את, אני והשאר" מוכיח שוב שמי שמחפש דיוקן מורכב ומשמעותי של אהבה חופשית יוכל למצוא אותו בקולנוע האירופאי, ולא אצל במאים שרוח הקפיטליזם עדיין מנשבת מכל שורה בתסריט שלהם.    

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ