טובים מדי לאוסקר: הסרטים שבאמת עשו את השנה

אומרים שהאקדמיה זקנה ומעונבת? שהאוסקר כבר לא רלוונטי? צודקים. כתבי עכבר העיר מציגים תשעה סרטים מצויינים מ-2011 שלא זכו לדרוך בארץ השטיחים האדומים, ומוסיפים את תירוצי הדחייה

כתבי עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כתבי עכבר העיר

באוסקר 2012 הטובים ניצחו. הארטיסט קטף את פרס הסרט הטוב פרס הבמאי ופרס השחקן (שגנב לגארי אולדמן את הפסלון), ומריל סטריפ ריגשה עד דמעות כשזכתה בקטגוריית השחקנית הראשית. אך לרבים וטובים אחרים כלל לא היה סיכוי לנצח – כי הם לא הגיעו אפילו לרשימת המועמדים. כתבי עכבר העיר אונליין נזכרים בסרטים שעשו באמת את שנת האוסקר החולפת, אך לא זכו לדרוך על השטיח המובטח. חלקם נפלו בגלל עודף הומור  - האקדמיה לקולנוע מוכיחה שוב ושוב שיש דבר כזה - וחלקם בגלל עודף מין או עודף פסיכופטיות. כולם נעדרו מהאוסקר שלא בצדק. קבלו תשעה סרטים מצוינים (ועוד שניים שזכו לייצוג חלקי ולא מספק בעליל) שלא נכללו בקטגוריית המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.» אוסקר 2012  - הסיקור המלא» איך הופכים פסלונים לכסף?

בעקבות הזמן האבוד: "היו זמנים באנטוליה"

משלחת גברים יוצאת למסע לילי בחיפוש אחר גופה. שם פחות או יותר מתחיל סרטו של נורי בילגה ג'יילן שאמנם נשלח לייצג את טורקיה באוסקר האחרון, אבל חוסר טעם מופגן של האקדמיה מנע ממנו להיכנס אפילו לתשיעיית הפיינליסטים המוקדמים. הסרט הוקרן בארץ בשני פסטיבלי הקולנוע הגדולים וזכה להצלחה עצומה. ההחלטה של המפיצים בישראל שלא להוציא אותו לבסוף למסכים יכולה בקלות להיחשב להחלטה המצערת ביותר של עולם ההפצה הישראלי, במיוחד אחרי שכבר נלקחו סיכונים שהתבררו כמוצלחים עם "מלנכוליה" ופרידה.היו זמנים באנטוליה הוא מסוג הסרטים שכבר בתום הצפייה הראשונה ברור לך שמשהו גדול קרה כאן. שראית עכשיו יצירת מופת שעוד ידברו עליה בשנים הבאות, ושתצית דיונים ומאמרים בהקשרים קולנועיים, פילוסופיים ותרבותיים. אבל מעבר לזה, הסרט הטורקי מתהדר גם בצילום המרשים ביותר של השנה, בהופעות משחק אדירות ובכמה סצנות בלתי נשכחות. זה לא סרט המיועד רק לעכברי סינמטקים ומבקרי קולנוע, הוא מיועד לכל אדם עם לב פועם שמעריך יופי ועדינות.אורכו של הסרט וחוסר ההתפשרות שלו כנראה מנעו ממצביעי האוסקר לסרט בשפה זרה להבין מה עומד מולם והם נתנו את קולם ליצירות קצת יותר מיידיות כמו "באפילה", "אדון לזהאר" וכן, "פרידה" האירני, שהוא בהחלט סרט משובח, אבל בכלל לא בליגה של "היו זמנים באנטוליה" (אור סיגולי).

ליגה משלו. "היו זמנים באנטוליה":

יש סקס אחר: "בושה" בושה, הפיצ'ר השני של סטיב מקווין, שהוקרן לאחרונה בארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי וייצא באמצע מרץ  להקרנות מסחריות, הוא דיוקן פרובוקטיבי ומאתגר של ברנדון, גבר צעיר שסובל מהתמכרות לסקס (בגילומו המופלא של מייקל פאסבינדר, שכיכב גם בסרטו הקודם ועטור הפרסים של מקווין, "רעב"). כמו ב"רעב", גם ב"בושה" מקווין מצליח לייצר שוטים ארוכים שנחרטים בזיכרון. הריצות הליליות של ברנדון, מערכת היחסים הפרברטית שלו עם אחותו (קארי מאליגן בתפקיד אופי שמישל וויליאמס היתה שמחה לעשות), ויחסי המין שהוא מקיים עם נשים מזדמנות מתאפיינים בגוונים אפורים ובמראה ריאליסטי מרשים. בהתחשב בעובדה שהסרט כולל סצנות סקס אגרסיביות וקשות לעיכול וביקורת חריפה על הקפיטליזם והניכור האורבני בארה"ב, לא פלא שחברי האקדמיה העדיפו להתעלם מקיומו (נטע אלכסנדר).נחרט בזיכרון. "בושה":

הסגנון במרכז: "דרייב"

ריאן גוסלינג הוא נהג פעלולים ביום  ונהג שודים להשכרה בלילה. למרות היותו זאב בודד הוא מתאהב בשכנתו היפהפיה (קארי מוליגן), ומסתבך עם המאפיה בנסיון לעזור לבעלה לשעבר שיצא מהכלא. הדמות השקטה והמהפנטת שמציג גוסלינג, בשילוב עם סצינות האלימות המסוגננות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות, הפכו את דרייב לאחד הסרטים המרשימים של השנה. למרות שמדובר בעלילה סטנדרטית ונטולת הפתעות, הבימוי המצויין של ניקולס ווינדינג רפן שם את הסגנון במרכז, ויוצר סרט ששובה את הצופים בלי יותר מדי מילים.» דרייב - דרך קולנועית חדשהבעוד סרט אילם כמו "הארטיסט" רמס את מתחריו בעונת הפרסים מבלי להניד עפעף, הסגנון הכמעט אילם והמאוד אלים של "דרייב" זכה לכתף קרה מחברי האקדמיה. הסרט אמנם קיבל מועמדות על עריכת סאונד (הודות לפסקול המרהיב), אך אין ספק שהאלימות הקשה, הסגנון המינימליסיטי והיצירתיות שנמצאת בכל פריים, לא הצליחו להרשים את חברי האקדמיה. למרבה הצער, נדמה שהגוף השמרני והממוסד לא הצליח לראות ב"דרייב" יותר מאשר להיט טינייג'ארים עם הכוכב החם של הרגע (חן חדד).כמעט אילם, מאוד אלים. "דרייב":

הדק שבניואנסים: "חייבים לדבר על קווין" אווה הייתה פעם אשת קריירה פעלתנית עם נטייה קלה להיפיות, אבל אז היא נכנסה להריון עם בנה הבכור. קווין הוא תינוק קשה בלשון המעטה, לאווה (טילדה סווינטון) יש סימפטומים של דיכאון אחרי לידה. השילוב המלבב בין שני אלו הוא בעיות התקשרות קשות בין אווה לבנה וילד עם נטייה פסיכופטית, שלמרבה האימה גלויה רק לאימו. אינסוף שבחים חולקו לסווינטון על הופעתה בחייבים לדבר עם קווין, ונדמה שגם האינסוף הזה דל מלהכיל את יכולתה הנדירה להעביר לצופה את הדק שבניואנסים.

» חייבים לדבר על קווין - בוחן מציאות אכזריפסיכולוגים יטענו שיש משהו לא מציאותי בפורטרט הילדי של קווין הפעוט ואפשר להתווכח על המשקל העצום שהסרט מטיל על כתפיה הגרומות של אווה בהבניית התנהגותו של בנה, ועדיין מדובר באחד הסרטים המזעזעים, המדויקים ומעוררי המחשבה שעלו השנה על המסך. לאקדמיה, כצפוי, כל אלו לא הזיזו את קצה העפעף. לין רמזי, הבמאית שעשתה חסד עם הרומן של ליונל שרייבר, לא נכללה במועמדים לפסלון. כך גם סווינטון ועזרא מילר, שגילם את קווין והראה במבטיו הקפואים שבסופו של דבר, כל מה שילד רוצה זה את האהבה חסרת התנאים של אמא (ליאה לוין).אהבת אם, גרסת סווינטון. "חייבים לדבר על קווין":

פאקינג ברק אובמה: "שומר חוק"

ברנדן גליסון דון צ'ידלשומר חוקמסיבת רווקות

גזענות היא חלק מהמורשת. "שומר חוק":

בעולם שכולו שבלונות: "Win Win"   פול ג'יאמטי בתפקיד עורך דין כושל שבקושי מצליח לפרנס את משפחתו, ונכנס לעסק מפוקפק שכולל שמירה על זקן סיעודי. העניינים משתפרים כאשר נכדו של הקשיש מופיע פתאום וגיבורנו מגלה כי מדובר בכוכב היאבקות צעיר שאפשר לצרף לנבחרת התיכון בו הוא מאמן כתחביב. העניינים מתדרדרים שוב כאשר אימו של הנער יוצאת ממרכז גמילה ומגיעה לאספו.במאי הסרט, תומאס מקארתי, כבר היה מועמד לאוסקר על תרומתו לתסריט של "למעלה" מבית פיקסאר, ומוכר לחובבי הקולנוע האיכותי באמת בזכות שני סרטיו הקודמים - "אנשי התחנה" ו-"האורח". גם הפעם משכיל היוצר המחונן לצקת לתוך סרטו מינון נכון של צחוק ורגש, עידון וחספוס. דמויות של מקארתי אומרות "Fuck" לעיתים יחסית נדירות, מה שלא הופך את העניין למאוס כמו בסרטים אמריקאיים אחרים. הן תמיד תמיד שלמות, מלוטשות, מנומקות ומרתקות, קצת כמו הסיפור בו הן מהלכות.

Win Win  אמנם מינורי מכדי להיות אחד מהשיאים הקולנועיים של השנה, אבל מבחינת טיב הוא עוקף בסיבוב רבים מן המועמדים האחרים. אם "היורשים" היה באוסקר האחרון, אין שום סיבה טובה להתעלם גם מ-"Win Win".בעולם מושלם הסרט היה מקבל לפחות מועמדות אחת על תסריט מקורי. אבל בטקס שכולו שבלונות, משבצת דרמת/קומדיית האינדי נתפסה על-ידי "מסיבת רווקות" ומשבצת סרט הספורט אוישה על-ידי מאניבול (אורון שמיר).צחוק ורגש, עידון וחספוס. "Win Win":

ציון 100 על רגישות: "50/50"

וויל רייזר התבשר לפני כמה שנים שהוא חולה בסרטן סופני. להפתעת כולם הוא שרד והחליט לכתוב את קורותיו לתסריט. חברו הטוב סת' רוגן – אחד הצעירים החזקים בהוליווד של היום – החליט להוציא את התסריט לפועל, לקח על עצמו את תפקיד המפיק ואף גילם את אחת הדמויות המרכזיות. לבן דמותו של רייזר לוהק ג'וזף גורדון-לוויט ("500 ימים עם סאמר", "התחלה"), שלא יניח לנו עד שנודה שהוא אחד השחקנים המוכשרים ביותר שעובדים כיום בתעשיה.ההתמודדות עם המחלה האיומה מעולם לא הייתה מצחיקה, ובו זמנית מרגשת יותר מאשר בסרט המדובר. 50/50 נע באופן מרשים מהקל אל הכבד, לפעמים בלי שבכלל שמים לב. גם הבימוי הרגיש של ג'ונתן לוין הצליח להתחמק מכל טיפת קיטש או קלישאה שאולי יכלו לחלחל לתסריט הנפלא הזה, והפך את "50/50" לסרט שהוא בידור ברמה הגבוהה ביותר שיש להוליווד להציע. את רוגן וגורדון-לוויט מחזקות אנג'ליקה יוסטון בתפקיד הכי טוב שלה מאז "משפחת טננבאום" ואנה קנדריק המקסימה מ"תלוי באוויר".התסריט של רייזר זכה ללא מעט מועמדויות ופרסים במהלך העונה, כאשר השיא היה פרס לאיגוד התסריטאים. גורדון-לוויט היה מועמד בעצמו לפרס השחקן בגלובוס הזהב וגם פרסי הקולנוע העצמאי הרעיפו על הסרט מועמדויות. אבל ככל הנראה נוכחותו השטותיקית של סת' רוגן, שמזוהה בעיקר עם הקומדיות של ג'אד אפאטו ("פיינאפל אקספרס" "הדייט שתקע אותי") מנעה מחברי האקדמיה להתייחס לסרט הזה ברצינות המגיעה לו והוא נחסם לחלוטין מרשימת המועמדים של השנה. ההפסד כולו שלהם (אור סיגולי) .סרטן בלי קלישאות."50/50":

 התבגרות מאוחרת: "תקועה" שרליז ת'רון היא סופרת צללים אנטיפטית שחיברה סדרת ספרי פנזטיה מצליחה. בעקבות משבר יצירתי היא מחליטה לחזור לעיירת הולדתה ולנסות לפתות את החבר שלה מימי התיכון, שבינתיים התחתן והפך לאבא לילד. הסרט, המגיע מבית היוצר של ג'ונו (הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי), הוא דרמה-קומית מטרידה שמותירה אחריה מועקה לרוב. ובכל זאת, הסרט מעביר את המרירות והריקנות של הדמות הראשית בצורה אותנטית, רגישה ולפרקים אפילו משעשעת. ת'רון מפגינה משחק מצויין כסופרת ביצ'ית שמבלה את ימיה בין התמכרות לדיאט קולה, מין מזדמן ותוכניות ריאליטי, ומשרטטת באופן מדויק את הפער בין האופן בו היא רוצה להיתפש, לבין מי שהיא באמת. למרות שדמויות המשנה מעט קריקטוריסטיות והעלילה לא אחידה, מדובר בסרט חכם ורגיש, שרושמו נשאר גם אחרי שהכתוביות יורדות מהמסך.חלק מהסיבה להתעלמות האקדמיה לקולנוע מ- תקועה (Young Adult) טמונה בטקטיקה של רייטמן, שלא חשף את הסרט בהקרנות מוקדמות בפסטיבלים. נדמה שבניגוד לסרטו הקודם של רייטמן, "תלוי באוויר", אולפני פארמונט החליטו שאת הקרנות הסרט הנוכחי כדאי לשמור קרוב יותר למועד טקס האוסקר, ולאפשר לו לצבור תאוצה מכיוון הקהל. נסיון העבר מלמד שעבור סרטים מסויימים האסטרטגיה הזו עבדה, אבל לא הפעם. למרות שמדובר בסרט חד ומלא מודעות עצמית, אין ספק שהעלילה המדכאת, הדמויות האנטיפטיות ואווירת האינדי לא בדיוק קרוצים מהחומרים מהם עשויים המועמדים לפסלון (חן חדד).

שרליז ת'רון פוגשת מכר מהעבר. "תקועה": 

האופי כן קובע: "מרגרט" קשה להאמין אבל עבורו כמעט עשרים שנה מאז שאנה פאקווין כבשה לבבות כילדה שכיכבה ביצירת המופת המטרידה "הפסנתר" (1993). מאז היא כיכבה בלא מעט סרטים, כולל שוברי קופות כמו אקס מן, וחזרה שוב לתודעה בזכות תפקידה כסוקי בסדרת הערפדים דם אמיתי. אבל ב"מרגרט" של קנת' לונרגן פאקווין מגלמת צעירה שהיתה עדה לתאונה דרכים הרת גורל, ומזכירה לכולם שהיא שחקנית אופי מהשורה הראשונה. זהו הפיצ'ר השני של קנת' לונרגן, תסריטאי ותיק ("כנופיות ניו יורק", "בואו נדבר על זה") שהתחיל גם לביים בתחילת העשור, והוא כיכב בין השאר בסיכום השנה של מבקרי הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס", מנולה דרגיס וא"א סקוט. למרות שורה של כוכבים, מפאקווין עד מאט דיימון, הסרט זכה להפצה מצומצמת בלבד בארה"ב ולכן לא פלא שהוא לא התמודד על הפסלון הזהוב השנה. למרות זאת, בהשוואה לקרוב להפליא ורועש להחריד, שדווקא כן זכה למועמדות, "מרגרט" הוא סרט מרתק, מורכב ואמיץ הרבה יותר שלא יעזוב אתכם גם זמן רב אחרי הצפייה (נטע אלכסנדר).

הכוכבים של לונרגן. "מרגרט":

ובפינת הייצוג הלא מספק: "החפרפרת", "מסיבת רווקות". את החפרפרת ו"מסיבת רווקות" אי אפשר לכלול ברשימת הסרטים שנפקדו מהאוסקר כליל (וגם לא ממש אפשר לשים אותם באותה הפסקה, אבל ניחא). שניהם נכללו במועמדויות לתסריט - "החפרפרת" בקטגוריות התסריט המעובד, "מסיבת רווקות" בזה המקורי. גארי אולדמן, שהפליא בגילומו את ג'ורג' סמיילי, סוכן וותיק המוחזר לשירות הביון הבריטי כדי לחשוף חפרפרת הפועלת בין שורותיו, ייצג את הסרט על השטיח האדום עם מועמדות לפרס השחקו הראשי. ובכל זאת, היעדרותו של הסרט מרשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב הבליטה את מה שכבר ידוע: האקדמיה היא גוף שמרני ופחדן, שמעדיף את הקיטש המשתפך ב"קרוב להפליא ורועש להחריד" על פני – כמה פשוט – סרטים טובים.

לא התחפר לאוסקר. "החפרפרת":"מסיבת רווקות" היא סיפור אחר לגמרי - סרט בנות שסיפק יותר הנאה לבני הזוג של הנשים שגררו אותם לסרט, מאשר לנשים עצמם. התסריט עורר את זעמן של הטוענות לפמניזם, והסצנה בסלון הכלות ערערה על הקונצנזוס שהשילוב של בנות והפרשות גוף לא ממש הולך ביחד. ובכל זאת, מסיבת רווקות הוא סרט מצחיק (וזה לא מעט), עם תסריט מעניין קצת יותר מזה של שאר הקומדיות שעלו השנה לאקרנים, הוא לא מעליב את האינטליגנציה והשחקנים עושים עבודתם נאמנה. גם כאן, מליסה מק'רתי ייצגה את צוות השחקנים עם מועמדות לפרס שחקנית המשנה.

» נטע אלכסנדר על מסיבת רווקות

"החפרפרת" הוא יצירה קולנועית משובחת; "מסיבת רווקות" הוא סרט שאפשר להתווכח על מקוריותו ומשנתו, אך קשה להתווכח עם חביבותו. בדרכו, כל אחד מהסרטים הללו ממחיש למה האוסקר כבר לא ממש רלוונטי (ליאה לוין).   

שושבינות בהתמוטטות עצבים. "מסיבת רווקות":

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ