נטלי פורטמן, מאחוריך: ראיון עם הישראלי הכי מוערך בהוליווד

אורן מוברמן מעלה זכרונות מהנח"ל, מביים את החבר הטוב וודי הרלסון, משחזר את טקס האוסקר ("השמפניה שם יקרה") ומסביר איך הפך לישראלי המצליח ביותר בתעשיית הקולנוע האמריקאית: "כתסריטאי, אני באמת כותב כשצריך"

יותם קניספל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יותם קניספל, עכבר העיר

אורן מוברמן, בן 45, הוא כנראה הישראלי הכי מוערך בהוליווד, אם לא סופרים אקסיות של ליאו: ב־2007 הוא כתב עם טום היינס את הביוגרפיה של בוב דילן "אני לא שם", שנתיים לאחר מכן כבר היה מועמד לאוסקר על התסריט של השליח וסרטו החדש רמפארט, שיעלה כאן השבוע, מפוצץ בסטארים ברמה של וודי הרלסון וסטיב בושמי. למרות כל אלה, מוברמן מתעקש שהוא אאוטסיידר. אם הוא מרגיש אאוטסיידר שם, זה אומר שאולי דווקא כאן הוא אמור להרגיש בבית. אבל למוברמן, למרות העברית המוצלחת, ההורים שחיים כאן וההתעדכנות היומיומית באתרי חדשות ישראליים, אין תוכניות לחזור בעתיד הקרוב. בין השאר, כי הוא כבר עובד על סרטו המדובר הבא – ביוגרפיה מדוברת של קורט קוביין, בהפקתה של קורטני לאב. איך הוא מסביר את ההספק? "המנהג הכי מוזר שלי כתסריטאי הוא שאני באמת יושב וכותב כשצריך", הוא צוחק.

» רמפארט - מועדי הקרנה » שוטר הולך לאיבוד - ביקורת סרט

לשרוד ולחזור מוברמן גדל בגבעתיים, ועבר עם משפחתו לניו יורק בגיל 12 ("הייתי די הרוס מזה"). כשהיה בן 17 חזרה משפחתו לארץ, ומוברמן נשאר לבד בקווינס, עד שסיים את לימודיו בתיכון, ואז החליט לחזור לישראל ולהתגייס לצה"ל. "המטרה היתה לגור בארץ", הוא מספר בראיון טלפוני ממנהטן, "התחברתי לקבוצה שהתגבשה בניו יורק, והתגייסנו יחד לנח”ל". החוויות מהשירות הצבאי בלבנון ובשטחים מורגשות בהחלט בסרט "השליח", שבו מגלמים וודי הרלסון ובן פוסטר מודיעי נפגעים בצבא האמריקאי. "עד כמה שאני זוכר", הוא אומר, "אחרי הטירונות כבר הרגשתי שכנראה לא אשאר".אז הפסדנו אותך להוליווד בגלל טראומה בצבא?"זאת אמנם לא היתה החוויה הנפלאה בחיי, אבל לא חוויתי טראומה ספציפית. אני פשוט זוכר שהרגשתי שטוב, אני בצבא, בישראל, ככה זה נראה, זה מה שרציתי; עכשיו צריך רק לשרוד ולחזור. גם ידעתי שהתעוררה קהילה קולנועית מעניינת אז בניו יורק, ורציתי לנסות להיות חלק ממנה. מובן שלא היו אז בארץ את כל בתי הספר של היום, הכבלים והיצירות המקומיות. אני זוכר שהכרתי מישהו שהכיר את בני ברבש. אפילו נפגשנו, ושאלתי אותו שאלות. מדהים להיזכר בזה עכשיו. אבל לא הרגשתי שאני מכיר מספיק אנשים בישראל, ובגלל שכבר הכרתי את ניו יורק, הרגשתי שזה המקום בשבילי".ד"ש מגבעתיים. הרלסון מימין, מוברמן משמאל (צילום: יח"צ)כשסיים את הלימודים ב־1994, קרא בעיתון ש לואי מאל מביים את סרטו "Vanya on 42nd Street" בעיר. מוברמן החליט להגיע לסט והשתלב בו כעוזר הפקה, לדבריו, בזכות הרבה חוצפה ישראלית. "קוראים לזה חוצפה ישראלית כי זה נוח", הוא אומר, "אם הייתי יכול לתקן את זה, הייתי קורא לזה ישראליות. לא הייתי חוצפן – הייתי אדיב ועדין בקידום העצמי שלי. תפיסת העולם שלי היתה שהדלתות שסגורות בפני לא חייבות להיות נעולות. הרגשתי שאני יכול לגשת לאנשים, ולא מעמדה נחותה. היה לי הרבה מזל עם לואי מאל, ובהחלט אלמנט של אומץ. החלטתי שאם אני כבר שם, אולי אחפש עבודה – אז ניגשתי. הם לא ידעו כל כך איך להתייחס אלי, אבל נתנו לי את ההזדמנות".מעניין אם גם היום זה יכול לקרות."כל עוד שומרים על נימוס. לא נכנסתי לשום מקום ואמרתי 'תנו לי'. היום אני נתקל באנשים שרוצים להיכנס לתעשייה ומכריזים שמגיע להם. אני לא רציתי להיות כזה".באותה הפקה התיידד עם השחקנית ג'וליאן מור, שהכירה לו את טוד היינס (שיצר באחרונה את המיני סדרה המעולה מילדרד פירס). יחד עם היינס כתב אחרי יותר מעשור את "אני לא שם", אותה ביוגרפיה יוצאת דופן של דילן, שבה שמו לא מצוין אפילו פעם אחת. הסרט זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה. באותה שנה יצא גם "חיי נישואין", שכתב מוברמן עם איירה סאקס, בהשתתפות פירס ברוסנן וכריס קופר. גם הוא התקבל בביקורות חיוביות. אבל הגדולה והמפתיעה באמת הגיעה, כאמור, עם "השליח" – הסרט הראשון שביים, ועליו היה מועמד לאוסקר.

כאילו יש גברים לא דפוקים השבוע יוצא לאקרנים סרטו החדש "רמפארט", בכיכובו של וודי הרלסון, שמגלם את דייב בראון – שוטר ותיק ומלוכלך, שונא אדם, שנראה כאילו הוא עלול להתפוצץ בכל רגע. בראון נקלע לסקנדל בעקבות תקרית שבמהלכה הכה אזרח. הוא מוקצה על ידי חבריו במשטרה, נשאב לסחרור של אבדון, וחייו מתפרקים. הרלסון מגובה בשרשרת מרשימה של שחקני משנה, בהם סיגורני וויבר, בן פוסטר ורובין רייט; המבקרים תמימי דעים שהוא נותן בסרט את תפקיד חייו, וחלקם אף זעמו על ההתעלמות ממנו ברשימת המועמדויות לשחקנים באוסקר. על התסריט חתום מוברמן יחד עם ג’יימס אלרוי, סופר פשע מצליח שכתב בין היתר את הדליה השחורה ואת "סודות אל.איי". שוטרים בהתמוטטות עצבים. "רמפארט":

"לא ממש עבדנו יחד ישירות", מוברמן מספר, “קיבלתי את התסריט ועבדתי עליו בנפרד. גיליתי שאלרוי בן אדם מיוחד ויוצא דופן. באמריקה ידוע שהוא מתחזק פרסונה על גבול המטורפת, אבל אני נהניתי. הוא קיבל את השכתובים מאוד יפה ובג'נטלמניות".ומה משך אותך בתסריט המקורי?"הדמויות. לרוב אני פחות נמשך לעלילה, גם בז’אנר הזה. מאוד התרשמתי מהדמות שמגלם וודי, מבחינתי הסרט היה מחקר עליה, ולשם גם לקחתי את הגרסה שלי".אותו וודי, שמוכר בארץ בעיקר בזכות "זומבילנד", "רוצחים מלידה", וכמובן, "השליח", אוהב להצהיר בראיונות שהחברות שלו עם מוברמן היא "מהסוג שרק מוות יכול להפריד". אבל הרלסון לא אהב את "רמפארט" כשצפה בו לראשונה.קראתי שהוא קצת חשש. מה היה שם?"האמת היא שהסרט נעשה בעריכה. כשוודי ראה אותו, הוא פשוט עוד לא היה גמור. לא רציתי שהוא יראה, אבל הוא התעקש. הוא חשש מאיך שיאכלו את הסרט. זה לא קל לאף שחקן להחזיק דמות כזאת על הכתפיים, במיוחד כשאתה מופיע בכל סצנה וסצנה. אבל אחרי שהסרט היה גמור, אירגנו בשבילו שוב הקרנה מיוחדת. אני ישבתי על הרצפה ליד הדלת, וכשהקרדיטים עלו הוא ניגש אלי, והתחבקנו. ישבנו יחד על המדרגות באולם ופשוט הסתכלנו על הקרדיטים רצים. הוא שתק כמה שניות ואמר 'צריך להיות גדול כדי להודות כשאתה טועה, ואני טעיתי. אתה סולח לי?' זה היה רגע מאוד מיוחד בינינו, ומאוד מתגמל מבחינתי".בסרט דייב גר בבית משותף עם אן הייש וסינתיה ניקסון, שמגלמות אחיות. תוכל להסביר את העניין הזה? "זה משהו שבא מאלרוי. כשקראתי את זה, זה היה מוזר ולא קונבנציונלי, אבל בלוס אנג'לס אתה נתקל בהרבה מבנים משפחתיים לא קונבנציונליים כאלו, וזה מצא חן בעיני".

כל נשות השוטר. מימין: אן הייש, סינתיה ניקסון, וודי הרלסון (צילום: מתוך הסרט)

גם אתה וגם הרלסון התמקדתם בדמות שקל לסלוד ממנה. לא חששתם לאבד את הצופים?"דיברנו על זה הרבה. הוא חשש יותר ממני. הרגשתי שביחס לסרטים אחרים, דווקא לא הלכנו רחוק מדי עם הדמות. אבל יש נטייה לשחקנים, במיוחד בתפקידים כאלו, לחפש את החן ואת האנושיות שבדמות. שאלנו את עצמנו אם יש דרך שאנשים יאהבו אותו, וכשיש לך את הכריזמה והאינטליגנציה של הרלסון, אני חושב שאתה בטוח. אפשר להסתכל על דייב בחיוב, אפילו שהוא לא מלאך". בכלל, יש לך נטייה להימשך לדמויות של גברים דפוקים. בין שהן איקוניות, כמו בוב דילן, או שסועות, כמו ב"השליח" או ב"רמפארט". "אתה אומר את זה כאילו יש גברים שהם לא דפוקים (צוחק). שני הסרטים האחרונים שלי מתמקדים בגברים בתפקידים מאוד שמרניים, אנשים שלובשים מדים ומשחקים תפקיד מוכר בחברה, חיילים ושוטרים. דמויות פטריארכאליות. מבחינתי, מעניין לראות את הדמויות האלו כשהעולם הבטוח שלהן מתחיל להתמוטט".האוסקר? שמפניה יקרה אתה צופה גם בסרטים ישראליים?"לצערי, לא ראיתי עדיין הרבה מאלה שנעשו השנה. שמעתי שהם טובים".מה עם "הערת שוליים"? "אני מאוד אוהב אותו", שומעים את החיוך דרך האפרכסת, "הוא מרענן וכיפי וכתוב ומשוחק יפה. מצחיק בצורה מאוד נוגעת ללב".יש לו סיכוי לזכות?"לפחות 20 אחוז (צוחק). אבל כן, בטח. ואני מאוד מקווה שיזכה. זה מגיע לו. אבל שתדע שגם הסרט האיראני נפלא".כאקס־מועמד לאוסקר, מה אתה זוכר מהטקס?"אני יכול רק לאכזב עם התשובה הזאת. עם כל השמחה והכבוד שהרגשתי, כשמשהו מוקף בכל כך הרבה הייפ, זה נהיה די מצחיק. צריך לזכור שבסוף זה אירוע תעשייתי שמנסה למכור 'איכות'. יש בזה הרבה פוליטיקה. לא זלזלתי בזה חלילה - מאוד הופתעתי ונהניתי מההזדמנות - אבל כשנכנסתי עם יעל לאולם, פשוט התחלתי לצחוק. ההפתעה הכי גדולה היתה שבכל קומה היה בר, אבל המשקאות לא היו חינם. השמפניה באוסקר מאוד יקרה!".לאאא. הנה יצאת ישראלי."כן, הם כנראה לא רוצים שאנשים ישתכרו (צוחק). אבל ברצינות, צריך פרספקטיבה. בוא נגיד שהאוסקר הוא לא סיבה לעשות סרטים. לפחות לא בשבילי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ