מגפת שרלוק הולמס: הבלש נודד אל המסך הקטן

אחרי הסרט של ריצ'י, הסדרה הבריטית "שרלוק" מציידת את הבלש בפלאי הטכנולוגיה. פעם הוא היה גיבור העל הראשון של העידן המודרני, היום הוא מנוע חיפוש אנושי 

עמית קלינג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קלינג, עכבר העיר

זמן קצר אחרי סרט הקולנוע השני בסדרת שרלוק הולמס, הולמס גרסת 2.0 מגיע למסך הקטן. בדיוק כמו שיטת העבודה של הבלש עצמו, גם עיבוד טוב לשרלוק הולמס דורש תשומת לב מרבית לפרטים הקטנים ביותר. “שרלוק”, העיבוד האחרון של BBC לסדרה, שזה עתה סיים את העונה השנייה שלו (שלושה פרקים בעונה, כל פרק באורך המושלם לסרט: 88 דקות), הוא מופת של קפדנות ודיוק בריטיים. כך למשל הדירה שחולקים בסדרה הולמס וד”ר ג’ון ווטסון היא העתק נאמן  של מוזיאון שרלוק הולמס בלונדון, הממוקם בכתובת הפיקטיבית שהמציא לו ארתור קונאן דויל אי שם בסוף המאה ה־19, אך התפיסה של שרלוק, או הפרשנות שניתנת לתבונה שלו, הרבה פחות היסטורית והרבה יותר עכשווית. אנגליה על מסכי הישראל:»הסדרות הבריטיות שאסור להחמיץ»המדריך לפסטיבל הקולנוע הבריטיהולמס בעידן האינטרנט הרגע המרגש ביותר בסיפורי שרלוק הוא זה בו הולמס מכריז: “חוזרים לבייקר סטריט, ווטסון”. הולמס מסתגר בחדר שלו, ווטסון שומע אותו מתהלך בחדר או מנגן בכינור, עד שהוא מתפרץ חזרה עם פתרון מוכן. זהו אופיים הטיזרי של כל סיפורי שרלוק הולמס: מה שהקורא באמת רוצה לדעת זה מה לעזאזל מתרחש בתוך הראש המבריק של הולמס, אבל לנצח נאלץ להסתפק רק בפלט שיוצא החוצה. הולמס מוביל את ווטסון בתחנות: כאן הוא חיבר את פרט המידע הזה לרמז ההוא וכן הלאה, אבל התהליך עצמו נשאר קסום וסתום לא פחות מהמתרחש במעבדת הכימיה הביתית בבייקר סטריט.

לגלוש כמו שהולמס חושב. "שרלוק", גרסת ה-BBC:

במובן מסוים, הולמס הוא גרסת התקופה האדוארדיאנית למחשב (במאמר מוסגר – להולמס יש אח גדול, מייקרופט, העוקף אותו הן במהירות החשיבה והן באקסצנטריות. מייקרופט מתואר כמעין “מחשב אנושי” העובד בעבור שירותי הביון הבריטיים). וכאן בדיוק בא המשבר הגדול של סדרה כמו “שרלוק”. אם לפחות מחצית מכוחו של הולמס נסמך על הידע האנציקלופדי שלו, על היכולת לשלוף את פרט הטריוויה הנידח ביותר בתור החתיכה החסרה של הפאזל, מה נשאר ממנו בעידן האינטרנט? מה יעשה בתקופה שבה לכל שוטר פשוט גישה אלמנטרית למאגר מידע עצום יותר מכל דבר שהולמס היה יכול לדמיין?

פלרטוטים ושנים חתוכות “שרלוק” פיצחה באופן מבריק את הבעיה של הולמס במאה ה־21. היא אימצה את האינטרנט והחדירה אותו לתוך השפה הוויזואלית שלה יותר מכל סדרה אחרת. מילים צצות באוויר כשדמויות מקבלות אס.אם.אס או מייל, אבל גם כשהולמס בוחן זירת פשע או מהרהר בפרשה. ההקשרים הלוגיים שלו מתחברים כמו בשרשרת, והוויזואליה הזאת מספקת הצצה עמוקה יותר לתוך ראשו משיכולנו לקבל עד כה. הקצב האחיד לא משאיר מקום לספק: שרלוק הולמס הוא מנוע חיפוש אנושי. החשיבה שלו, שעובדת על הצלבה מהירה של פרטים אזוטריים, היא חשיבה אינטרנטית במהותה, שהופכת את הולמס לגיבור הכי רלוונטי היום. אם להולמס של סוף המאה ה־19 היה את הידע האנציקלופדי, הרי שלהולמס של המאה ה־21 יש את היכולת לתמרן בכמויות היסטריות של מידע עודף, ולמצוא את האמת ביעילות. כל שיטות הסקת המסקנות שלו הן במובן מסוים גרסאות משוכללות של שיטות שבהן כולנו משתמשים על בסיס יומיומי כדי לאתר מידע; הוא פשוט שכלל את החשיבה הלוגית הזאת לכדי שלמות - כל אחד צריך לשאוף לגלוש כמו שהולמס חושב.

הולמס, מינוס הנימוס הבריטי. (צילום מתוך הסדרה)  

השכלול הטכנולוגי של הולמס הובא בחשבון גם בשינוי שנעשה בגיל הדמות. בנדיקט קאמברבאץ’, שמגלם אותו בסדרה בן 35, ונראה בן 30 או פחות (בעוד שהומלס של קונן דויל נמצא בסוף שנות ה־50 שלו). זה אמנם מאפשר לו להיות מעודכן, אך גורר עוד כמה שינויים. היוצרים כאילו בדקו את מתכון האישיות המרוחקת, הכמעט סכיזואידית, של הולמס: מה נובע מאופי, ומהו פשוט תוצר של נימוס בריטי בן 100 שנה? התוצאה קצת משונה. הולמס של קאמברבאץ’ אנרגטי יותר, חצוף יותר ומופרע יותר. חוסר העניין המיתולוגי של הולמס בנשים הופך בידיו לכמעט פלרטוט מתנשא. במובן מסוים, השנים שנחתכו מגילו של הולמס משנות אותו אפילו יותר מהמעבר 100 שנה קדימה בזמן. גם השינוי הזה הוא כמעט טכנולוגי: בגילו הצעיר, עם גישה מוגברת למידע, הוא מסוגל לשלוף את כל הידע מהכיס במיומנות שכדי לגבש אותה, בן דמותו האדוארדיאני היה צריך להתקרב לשנות ה־60 שלו. בעוד שבהולמס מבוגר יש משהו רגוע ומעורר הערצה, הולמס הצעיר, הפזיז והמהיר של קאמברבאץ’ הוא כמעט מאיים.

הולמס של גאי ריצ'י בשלוש השנים האחרונות הופיע בחיינו עוד הולמס חדש, זה של גאי ריצ’י. גם הוא, בדרכו המשונה, הולמס מודרני. העיבוד מ־2009 וההמשך שיצא בדצמבר האחרון הפכו את הולמס לגיבור קומיקס (בדומה למה שעשה ממנו אלן מור בקומיקס “League of Extraordinary Gentlemen”), בלש־הרפתקן שעובד מצוין עם האגרופים. למרות אווירת חילול הקודש החזקה, משהו שם הוליד את צמד סרטי הפעולה הקלילים המהנים ביותר של השנים האחרונות.

עובד מצויין עם האגרופים. "שרלוק הולמס 2":

אז איך הולמס גיבור האקשן התחבב על המבקרים רק מעט פחות מהולמס החד והאנליטי של ה־BBC? הרי לכאורה כל הקלפים היו נגדו: זה הולמס אמריקאי, גם במובן שהוא מגולם בידי אותו רוברט דאוני ג’וניור וגם במובן שהוא הולמס מהיר ומנופח, שתהליכי הדדוקציה שלו עברו למושב האחורי. ועדיין, אפילו מעריצי הולמס המושבעים לא יכלו לעמוד בפני שרלוק של גאי ריצ’י.ברור שלכריזמה המופלאה של רוברט דאוני ג’וניור יש בכך חלק שלא ניתן להכחיש. אבל צמד הסרטים הזה הצליח לזקק את האלמנט הלא הגיוני בדמותו של הולמס, ולהקצין אותו לטובת הכיף. אחרי הכל, קונן דויל אולי התאמץ ככל האפשר להפוך את הולמס לאנושי, אבל בעצם, באותה המידה היה אפשר לקבוע שהוא פותר תעלומות באמצעות חושים טלפתיים מתקדמים. הסרטים משמרים את האלמנט הזה באופן מוקצן עד כדי גיחוך: הולמס כמעט ולא מתעכב על התעלומות כי הוא פותר אותן בהרף עין, ורק לפעמים טורח להסביר לווטסון (ג’וד לאו) איך בדיוק הגיע למסקנות מרחיקות הלכת שלו. חדות המבט הבלתי אפשרית של הולמס  - היותו מעין מחשב אנושי, הופכת אותו לגיבור העל הראשון של המודרניות, זה שכוחו שאוב ממקורות מדעיים־נאורים. פרופסור מוריארטי – היריב הראוי הראשון והאחרון של הולמס – הוא נבל־על ראוי לא פחות. ריצ’י לא שבר את הכללים – הוא בסך הכל העביר את זכוכית המגדלת על מה שלרוב לא מודגש, והוסיף אווירה עדכנית של רכבת הרים הדרושה לכל שובר קופות.הולמס של ה־BBC והולמס של ריצ’י לבטח לא היו מסתדרים באותו חדר, ואף אחד מהם לא ממש דומה למקור המסוגר והאקסצנטרי. עם זאת, בדרכם המשונה, הם הולמסים קלאסיים הרבה יותר מבעיבודים רבים שהקפידו לחבוש על הולמס את המגבעת האפורה שלו - שאגב, בכלל לא מופיעה בספרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ